סרטים תיעודיים מביאים לצופים סיפור, בדרך כלל של בני אדם, אבל חלק מאוד חשוב בסרטים כאלה הם האנשים שמאחורי המצלמה, שאחראים על הצילום והעריכה, ושבעצם אמונים על האופן שבו יסופר הסיפור. איריס אייזנברג-זק, שביימה את סדרת הסרטים הדוקומנטרית "לשמוע בפעם הראשונה", היא אדם כזה. החלטנו לשאול אותה על החוויה של כניסה לעולמם הפרטי וכואב של אנשים שדווקא לא כל כך אוהבים מצלמות, ושמענו ממנה מה היה לה חשוב במיוחד, מה הכי נגע בה, מה לדעתה אפשר לקחת מהסיפורים של יולי ושל שי אלמוג (הסרט על שי ישודר הערב ב-22:10), וגם מה היא, כאדם, לקחה מהם בעצמה.
למה הוחלט לעשות סרט על הנושא הזה?
"רצינו להבין לעומק את המשמעות של המציאות של חירש. כדי להביא את רגע השיא שבו החירש מגלה אם הוא יכול לשמוע, צריך להבין את המסע והדרך לשם, את הקונפליקטים והקשיים של המציאות הזאת. זו היתה נקודת המוצא שלנו, קודם כל להבין את החירשות, את הקשיים שזה מייצר ביום יום, ואצל אדם בוגר במקום העבודה. תוך כדי מעקב אחרי המהלך הרפואי שהם עוברים, דרך הניתוח ועד לרגע השיא בו נבחנת השאלה האם יוכלו לשמוע.
"כשעושים סרט כזה, פתאום מבינים שאנחנו לוקחים שמיעה כמובנת מאליה. כשנכנסים לעולם של החירשים, מבינים את הקושי להתנהל עם הלקות הזאת בתוך חברה, בתוך קבוצה. את שי יכולתי להבין לגמרי, אבל הוא כל החיים מפעיל מאמץ מאוד גדול כדי להבין מה מי שמולו אומר לו. פעולה שבשבילנו היא פשוטה, משהו שאנחנו בכלל לא לוקחים בחשבון ביום יום שלנו, כרוך אצלם במאמץ מאוד גדול, בטח כשמדובר בשי שהוא בן 43 וחירש מלידה.
איך זה לצלם סרט שבעצם מסתובב הרבה סביב פרוצדורות רפואיות?
"ההיבט הרפואי הוא רק חלק מהעניין. ניסינו להתייחס כסיפור אנושי קודם כל, להכיר קודם את התא המשפחתי, את גיבורי המשנה סביבם. במקרה של יולי זה האופן שבו היא מתנהלת בגן, בחברה הקיבוצית, איך חברה כזאת שלא מכירה את החריג מקבלת אותה, לרבות מוסדות החינוך שלא ערוכים לקראת מפגש עם ילד כזה. להיבט הרפואי יש מקום בסרט, אבל אנחנו מתייחסים לזה קודם כל כסיפור מעורר השראה, לאופן שבו ההורים והגיבורה עצמה מתגברים על מכשלה מולדת. נדרש הרבה כדי להביא את נקודת הפתיחה שלה בחיים למקום הכי טוב שהיא יכולה להיות בו. המאמץ הרפואי הוא רק נדבך של העניין, לצד המאמץ ההורי והמשפחתי.
מה הקונפליקטים ביצירת סרטים כאלה?
"קודם כל לתרגם את החוויה הזאת עבור האדם השומע. לגרום לצופה להבין מה זה שיולי לא שומעת, מה זה ששי לא שומע. את כל הזמן שואלת את עצמך איך את מעבירה את החוויה הזאת לצופה, ששי עכשיו בפגישת עבודה או עם חברים או אפילו במשפחה - ויש לו משפחה מקסימה - ואנשים מדברים בו זמנית והוא לא מצליח לעקוב, מתעייף מאד, העיניים שלו רצות אחרי תנועת השפתיים כדי לנסות לקרוא ולהבין מה אומרים. יש מצדי כבמאית ניסיון כל הזמן לייצר את הרגעים האלה, ככה שכצופה תוכלי להרגיש את העולם שלו, ותביני למה הוא רוצה לעבור את הניתוח. האתגר היה להצליח להעביר בצילום ובסאונד, וגם דרך התוכן, עולם של חירש, עולם ללא צלילים".
רגע מרגש שאת זוכרת במיוחד ממהלך צילום הסרטים?
"כשנכנסתי לחדר הניתוח עם יולי. ההורים שלה נפרדו ממנה ואני נכנסתי איתה לשם. זה רגע שבתור אמא היה לי כמעט מצמרר. היה לי קשה לראות את התינוקת המתוקה הזאת מורדמת, ואז לראות את כל הניתוח. זה היה מאוד חזק. ואחר כך לראות אותה בסוף המסע הזה. הם אנשים מרגשים, באמת. אני חייבת להגיד שהיה צריך לשכנע אותם לעשות את הסרטים האלה. הם לא אנשים שרצים לטלוויזיה. אני נורא שמחה שזכיתי לעבור את המסע שלהם. היתה בינינו איזושהי חברות וקשר מאוד טוב, וגם בזה אני מאוד גאה".
מה המסר שהיה חשוב לך להעביר?
"אני מאמינה שאנשים צריכים לראות סיפור של מישהו אחר ולקבל השראה באיזה אופן שהוא נותן להם השראה לחיים שלהם. אם יש להם נקודת פתיחה בעייתית, הם רואים שהם יכולים לקחת את עצמם לנקודה הבאה. לא עשיתי את הסרטים מתוך התכוונות כזאת, אלא מכוונה לתת איזושהי נקודת מבט לעולם של החירש, החריג, ולראות מסע של אדם שלוקח את עצמו מנקודה א' לנקודה ב'. מרגע שהמשפחות האלה שמו להן יעד מסויים הן הלכו לשם בלי להסתכל אחורה. עם יולי יש שם עוד ילד. זה דרש הרבה משאבים וזמן. אבל כמו שנועם, אבא של יולי, אמר בסרט הראשון, 'לבכות זאת לא תכנית עבודה'. כשנודע להם שהיא חירשת הם התאבלו על הנורמליות שכביכול אבדה, ואחרי כמה ימים הוא תפס את עצמו והבין שעכשיו צריך לבדוק מה אפשר לעשות כדי שיולי תקבל נקודת פתיחה יותר טובה".
עוד בדוקו קשת:
- חצי שנה לאחר הניתוח: "יולי מדברת יותר מאחיה"
- חירש מלידה: "הייתי רוצה לשמוע את הנשימה של התינוק שלי"
- מרגש: החירשים שזכו לשמוע לראשונה
"לשמוע בפעם הראשונה" - הערב, 22:10