אם נשאל מאה אנשים איך הם מגדירים ריקוד רחוב, נקבל לפחות מאה תשובות שונות. סביר להניח שהתשובה הרווחת תהיה - ריקוד רחוב הוא מילה נרדפת להיפ הופ, אבל כאן המקום להבהיר שריקוד רחוב כבר מזמן הפך לתופעה המאחדת תחת קורת גג אחת את ריקודי הפאנק, הברייק דאנס והפופ.
את השורשים ההיסטוריים של ריקוד הרחוב אפשר למצוא באפריקה, היבשת המזוהה עם מוסיקה מקפיצה ומקצבים שבטיים שיצרו תנועות ריקוד ייחודיות.
תופעת ריקודי הרחוב החלה את דרכה בשנות ה- 70 בניו יורק, כשדי ג'יי קול הרק גילה את האפשרות ליצור קצב חדש ומרענן על ידי משחק עם תקליטים. המקצבים החדשים יצרו בסיס לתרבות מועדונים שלמה, שכללה סגנונות שונים של ריקוד, סלנג, בגדים, וקרבות ריקודים, במרכזם עמדו מקוריות, יצירתיות ובולטות של הרקדן או המוסיקאי.
בשנות ה- 90 חלה התפתחות משמעותית בתרבות ריקודי הרחוב כאשר התפתחה אסכולה חדשה, שהחלה לבדל את עצמה מהאסכולה שהתפתחה בשנות ה- 70 . תנועות הריקוד החלו להתרומם מהרצפה והפכו לאנכיות וחדות יותר.
העולם הפך ל"כפר קטן" ולקראת שנות ה- 2000, ריקודי הרחוב הגיעו גם לארצנו הקטנה. כל המועדונים הנחשבים הכניסו לפלייליסט קטעי היפ הופ, פאנק ומוסיקה שחורה. שיעורי היפ הופ תפסו מקום של כבוד בכל בית ספר לריקוד והפכו לחוגים פופולאריים בקרב בני הנוער. ארץ הקודש נכנסה לגרוב.
