המחול המודרני, אחיו הצעיר והמרדן של הבלט הקלאסי, החל את דרכו בתחילת המאה העשרים עם שלוש נשים: איזדורה דנקן, רות סנט דניס ומארי ויגמן.
החלוצה מבין השלוש, איזדורה דנקן, מחתה על נוקשותו הסגנונית של הבלט, ועל התלבושות חסרות המעוף, ועלתה על הבמות כשהיא רוקדת יחפה.
הריקוד המודרני חרט על דגלו את הביטוי עצמי והיצירתיות, כאשר הכללים והחוקים של עולם הבלט הקלאסי הוסטו למקום שני. פתיחת בית הספר לריקוד המודרני בארצות הברית חשפה את המוטו החדש: כל אחד יכול לרקוד, כל אחד צריך לרקוד.
המחול המודרני הגיע לישראל על ידי העולים היהודים שהגיעו מגרמניה. בארץ הושפע סגנון המחול מכור ההיתוך המפורסם: תרבויות ממזרח ומערב שנשזרו יחד, נופי המדינה ודמויות המפתח בהיסטוריה היהודית.
בין האנשים שהניחו את אבן הפינה להתפתחות המחול המודרני בישראל ראוי להזכיר את הכוריאוגרף והרקדן ברוך אגדתי, מקימת להקת "ענבל" שרה לוי-תנאי, וכמובן מקימת להקות "בת שבע" ו"בת דור", בת שבע דה רוטשילד.