הבוגר

בואו נפתח את זה עכשיו: עידו רוזנבלום נולד להצליח. נו, אתם מכירים את האנשים האלה – הדמויות המוזהבות שכולם תמיד ידעו שיגיעו רחוק, אלו שיכולות לכבוש כל פסגה שירצו. אומרים שסטייה קטנה באזימוט יכולה לשנות מסלול חיים – אבל במקרה של רוזנבלום, 37, נראה שגם כשהוא לא ממש מכוון לשם, תמיד יצוצו סביבו מלאכים קטנים שידאגו שהמחוגה תיעצר בדיוק במקום הנכון.

אתה רואה את עצמך בתור אדם מצליח?
"אני מתייחס להצלחה בעשייה. להצליח לעשות", הוא אומר. "ברגע שקיבלתי אוקיי על כתיבת הסדרה החדשה – זו הצלחה מטורפת בעיניי. להתפרנס זו הצלחה בעיניי, בין אם אתה זמר, רצף או נהג מונית – אם יש לך עבודה בתחומך אתה מצליח".

בדיוק ברגע הזה ניגש קבצן לשולחן שלנו בבית הקפה ומבקש כסף. רוזנבלום מחפש לפרוט שטר של מאה כדי לתרום חמישים. "אפרופו הצלחה, אני רואה יותר ויותר נזקקים. זה גורם לי לחשוב שהצלחה זה לא כסף, זה לא להיות מקום ראשון. הצלחה זה פשוט לעשות. אם הצלחתי לשכנע אנשים להשקיע בפורמט שלי זו ההצלחה, ולא אם הוא יימכר לחו"ל, ולא אם יעשה מלא רייטינג. ובכל זאת, ברור שאני רוצה הכי גבוה והכל מקום ראשון ושזו תהיה התכנית היחידה שאנשים יראו בטלוויזיה מהבוקר עד הערב. כלומר, זה וחדשות".

נפגשנו לראשונה לפני כמעט עשור. רוזנבלום שרק סיים לימודי קולנוע חשב על קריירה מאחורי הקלעים, אבל ידידתו הטובה, פצצת האנרגיה דורית בר אור, חשבה שכשרון כזה מקומו על המסך. "תראי איזה חתיך זה, וגם חכם ומבריק", הציגה אותו בפניי אז, בחדר האיפור של הלייט נייט "48 שעות", "הוא בכלל רצה להיות במאי או תסריטאי, אבל אני רציתי שהוא ינחה לצדי". רוזנבלום של אותם ימים החליף צבעים. "הייתי לגמרי מבועת", הוא נזכר, "האמת שלא עשיתי את התכנית ההיא בגלל רצון להופיע בטלוויזיה אלא בגלל ההרפתקנות, ובגלל האנשים שאהבתי לעבוד איתם ורציתי להיות בחברתם".

גם על כיסא הנהג ב"מונית הכסף" רוזנבלום התיישב בדרך דומה, כשהמפיק אריק הניג, שהכיר אותו מעולמות הספורט, חשב שהוא האיש הנכון למלא את משבצת המגיש השנון והחד. "לא כיוונתי לעבודה לפני המסך, אבל ידעתי שהצלחה של תכנית כזאת תעזור לי. אני זוכר שאמרתי ליורם זק (עורך האח הגדול וחברו הטוב של רוזנבלום – ל"ש) 'אתה רואה, היה שווה לעשות את '48 שעות'. הוא ענה לי, 'הזמנתי אותך לעשות טסט למונית למרות התכנית ההיא. למדתי קולנוע כבר בגיל 20, ידעתי שזה הכיוון שלי, אבל להיות בטלוויזיה – לא חשבתי שזו המשבצת שלי".

פחד הקהל שלי

כמעט עשר שנים אחרי, הצעיר המבועת ההוא צמח להיות טאלנט משמעותי בשוק הטלוויזיה בארץ, ואדם שצוותי בידור מרימים מסוקים לאוויר כדי להשיג פריים מהחתונה שלו עם יונית לוי. אדם שלא מפחד מכישלונות וגם לא מפחד להודות בהם, ילד שהוא אבא לילד, ובעיקר דמות תזזיתית שלא תזיק לה ריטלין. את האש הזאת רוזנבלום מתרגם לעשייה מרובה: אם נדמה לכם שהיעדרותו מהמסך בשנתיים האחרונות שלחה אותו להירקב מול הפלייסטיישן – אתם טועים. הוא הספיק לכתוב סדרה יחד עם עורך "ארץ נהדרת" מולי שגב, הכותב אסף שלמון ואחותו הסופרת עמליה רוזנבלום, איתה כתב גם סרט, ולפתח שעשועון טריוויה חדש ומדובר בשם BOOM (שיעלה לאוויר בקשת ביום חמישי הבא ב-21:00). הבונוס: אם המתמודדים לא מספיקים לענות בזמן, הפצצה המתקתקת מתפוצצת, והם מפסידים. "במקור רציתי שהפרסים באמת יהיו מחוברים לפצצה ויתפוצצו, אבל הבנו שזה לא בדיוק כלכלי לפוצץ אייפד או אופנוע או מכונית".

נראה שרוזנבלום מתרגש מהבייבי החדש, ובאמצע השיחה כשעולה לו "מחשבה רדיקלית" בנושא, הוא עוצר ומתקשר לאחד משותפיו לפיתוח. "אני חושב שיצרנו משחק שכיף לצפות בו וכיף לשחק אותו, יש בו מתח גדול וקתרזיס אדיר", הוא מתלהב. "ישבנו עם אנשים שהציעו לנו להשתמש בנפט וכל מיני סוגי פירוטכניקה, היה בחור אחד שהציע לנו מגוון שלם של נשקים, אבל זה לא עבד כי אנחנו צריכים עשר דקות בין פיצוץ לפיצוץ ולא שלושה ימים".

יש לו רזומה טלוויזיוני עשיר. חוץ מהג'וב במונית הכסף הוא השתתף גם בתכניות כמו "איזה יום", "אליפות ישראל בדקה" וגם ב"בהפרעה". אבל עכשיו, כאמור, הוא לא רק על תקן המגיש – אלא גם היוצר. "אף פעם לא התרגשתי ככה", הוא אומר. "פה זה רעיון שלך, ופתאום זה קורה ועוד כל כך מהר. ברור שיש פחד, אבל הוא פחות נוכח אצלי. בסדרה שאנחנו כותבים אתה עובד שלוש וחצי שנים, מושקע בכל פסיק, שופך את הקרביים שלך ומנסה להשמיע את הקול שלך. ב-BOOM אתה שותף ליצירת מוצר שאנשים הולכים להגיב אליו באופן ביקורתי, מסחרי, מקצועי, וזה מרגש נורא. כצופה אתה רוצה שהמועמד יצליח אבל אתה גם רוצה שהוא ייכשל, זו ממזריות כזו שאין במקום אחר. זה גם יהיה יפהפה לראות, לא רק מותח. אכלתי את הראש מספיק?"

תנו לו לדבר על עבודה או מוזיקה והוא לא יחסוך במילים, אבל כשזה מגיע לעולמו הפרטי, רוזנבלום מאוד לא אוהב לשתף. מי שבכל זאת רוצה להציץ ייאלץ להמתין לסדרה שהוא שותף בכתיבתה, העוסקת בהתבגרות, וכחלק מכך בהורות. "זה כיף שאני יכול להכניס את החיים שלי למשהו, פנימה לגמרי", הוא אומר וגם מסייג, "כל אחד ביצירה הזו דחף לדמות אחרת, ובגיבור שנוצר יש את עמליה, ואת אסף ואת מולי וגם אותי. זה כמו המשחק הזה שיש דמות שצריך להלביש ואפשר לשחק עם הבגדים – פעם הוא אפריקאי, פעם עם חצאית בטן. יש הרבה דברים בסדרה שהם אוטוביוגרפיים, אבל זו מעטפת אחת שבתוכה יש כמה אנשים".

בסדרה הוא הולך להתהדר בטייטל חדש נוסף – שחקן. ולא סתם, שחקן ראשי. "זו הרפתקה מוחלטת. אנחנו נמצאים עכשיו בתהליך הליהוק ואני חלק ממנו, אז גם אני עברתי אודישן. מצלמה זה דבר יותר משוחרר, יותר אינטימי. הסדרה קרובה אליי, לדיבור שלי ולהוויי. ואנחנו גם ניקח שחקנים מדהימים שיפצו עליי".

בשנתיים שמונית הכסף לא שודרה, המסך חסר לך?
"המשיכה שלי היא לבימוי וכתיבה, המסך לא יושב אצלי על החלק של הסיפוק. זה לא שיש לי צורך בקהל. אני לא יכול לעמוד מול אנשים ולעשות הצגה או לדבר. פעם הזמינו אותי להנחות את הפילהרמונית בג'ינס, כלומר לדבר מול 300 איש, וחשבתי שאני מאבד את ההכרה, מת. רציתי שייקחו אותי משם, כמו שאתה ילד והולך לישון אצל חבר ומתקשר להורים שיבואו לקחת אותך עכשיו. ככה. אבל אין ברירה: ברור שהייתי מעדיף לעשות סרט שנה, ואחרי זה סדרה, לעשות פרויקט אחד ולחיות רק ממנו, אבל אני נאלץ לעשות ערימה של דברים. מצד שני, זה גם יתרון, אבולוציה. אם 'המונית' הייתה משודרת ברצף לכי תדעי אם היה יוצא לי  לפתח פרויקטים או את הסדרה. אני עובד עם אסף ומולי, ששניהם עובדים ב'ארץ נהדרת', אז שמים עליה גז רק בין העונות של 'ארץ', וזה לוקח זמן. כשאתה עובד עם האנשים הכי טובים, אתה מחכה להם".

אבא שלי נמצא בכל מקום

הוא נולד וגדל ביפו, אביו הוא העיתונאי אדם ברוך ז"ל (שנולד בשם ברוך רוזנבלום), ואימו היא האמנית אריאלה שביד. בילדותו הצטיין בכדורסל, ועם דחיפה קלה של שימי ריגר ואריק הניג נסע לשחק בתיכון בארצות הברית. גם לגלי צה"ל הגיע במקרה, לאחר שנפצע ושובץ מחדש כש.ג של התחנה הצבאית. הכישרון הטבעי שלו דחף אותו לתוך התחנה, ושם פגש חיילת מוכשרת אחרת בשם יונית. הזוגיות ביניהם התפתחה רק אחרי יותר מעשר שנים, בסיועה של העיתונאית גל גבאי. העולם גילה עניין רב בזוגיות הזו מהרגע הראשון, אבל ככל שגבר העניין סביבם, כך בחרו הזוג לוי את רוזנבלום להתרחק מעין המצלמות. באוקטובר 2011 נישאו על גג ביתם ברחוב דיזנגוף.

לפני ארבעה חודשים וחצי הפכו להורים. רוזנבלום, מן הסתם, לא מגלה מי אחראי על החלפת החיתולים בבית, וגם לא משתף מה קורה לאבא טרי כשאמא לא נמצאת בבית ארבעה ערבים בשבוע. אבל ברגע נדיר הוא מסכים לשלוף את הסלולרי ולחשוף תמונה של הצאצא המלכותי. "הוא מהמם ומתוק ומופלא וקוראים לו יונתן", הוא מתרגש, "להיות אבא זה כל מה שאומרים, אין דברים כאלה". על הנייד מוצגת תמונה של האב הטרי ובנו מסתתרים מאחורי ספר ילדים, עושים פרצוף מתוק ומצחיק. "הוא קופי אני", קובע רוזנבלום. אני אומרת שלדעתי העיניים הם של יונית. "לא לא, פשוט בגיל הזה הם שונים בכל זווית. אני מעריץ אותו. תראי איזה בונבון. זה קופי אני, קופי. את יכולה לכתוב את דעתך, אבל זה אני בילד".

בעידן שבו הורים טריים נוהגים לשתף ברשתות החברתיות עשרות תמונות של הצאצאים ולזכות לעשרות לייקים ומחמאות בתמורה, רוזנבלום לא חושב שהוא מפסיד. "זה לא מעניין אותי", הוא חורץ, "אין לי פייסבוק וגם לא אינסטגרם וגם בוואטסאפ אני משתמש רק להודעות בודדות, לא הבנתי את הרעיון של הקבוצות. קשה לי עם מסה. אם לא הייתי בטלוויזיה סביר שהיה לי פייסבוק, אבל אני לא מעוניין שכולם יידעו מה קורה בחיי, כי ממילא כולם מנסים לדעת".

הפכת לאבא חמש שנים וחצי אחרי שאיבדת את אבא שלך. הוא חסר עכשיו יותר מתמיד?
"את יכולה לשאול את השאלה הזאת על כל דבר. זה תקף לכל דבר בלי אבא. זה מה שנשאר לך, ה'בלי', ואתה תמיד צריך לוותר עליו. עכשיו אני דווקא מרגיש שלהיפך, הנוכחות שלו גדלה אצלי הרבה יותר. הוא נמצא בכל מקום, מופיע במקומות שלא דמיינת בכלל.  הוא בא הרבה כשאני בנהיגה, בנסיעות".

מה זאת אומרת בא?
"הוא בא. רק מי שעובר חוויה כזו יכול להסביר, ואני לא אומר את זה בהתנשאות. אתה מקיים שיחה, בין היא אמיתית במילים ובין אם היא חוויה רגשית, וזה קיים. אחותי ואני מדברים על זה הרבה. כשבן אדם בחיים אתה יכול לא לחשוב עליו, וכשאתה נזכר אתה מתקשר. אחותי אומרת שהעולם הבא זה אנחנו בלעדיו. אתה נמצא ואין לך, אין אפשרות להתקשר. פסיכולוג אמר לי פעם שאני אצטרך להתיידד עם המוות שלו, הוא כל הזמן שם. זו נוכחות שקיימת כל הזמן".

האבהות מציפה מחשבות על הקשר ביניכם?
"אין אצלי את האיזון הזה. זה לא שיש אצלי קונפליקט שצריך להשלים איתו לאחור, כי תמיד היה לנו קשר נורא טוב. מה שחסר זה לא בשבילי, זה בשבילו. הייתי רוצה שהוא יראה את זה. הוא, חסר לו את הדבר הזה. לחיות ביחס למי שמת ולפי דמותו זו יהירות מוחלטת, הרי כל דבר שתעשה מבזה את המת. לחיות זה לבזות את המתים כי הם מתו ושילמו את המחיר הכי גדול, אבל אתה לא באבל כל היום. אתה בבתי קפה, לא עוצר. היומיום דורס את המוות, אתה עושה הכל כדי להדחיק אותו".

כנראה שלאבות יותר קל.
"בכלל לבנים יותר קל, זה תופס לגבי הכל. נשים קצת דפקו את עצמן עם כל הקטע של שוויון. גם תעבדו, גם תגדלו את הילדים? זה לא שוויון".

ולחזור לגזרה שעה אחרי הלידה.
"זו התעסקות מחרידה בעיניי. גוף האישה הוא דבר שמתעללים בו, והורסים נשים עם כל הדיבור סביב הריון ואיך הן חזרו לגזרה או לא חזרו. זה דיבור מרושע, הוא משמיד נשים. הריון זה טבעי, גדילה של הגוף זה דבר טבעי ויפהפה, וזה מחליא להתעסק בזה. ואני לא אומר את זה מהמקום האישי בכלל, אפילו לא מילימטר, תפתחי כל אתר בכל רגע נתון ותראי כמה כתבות מתעסקות זה, זה מכווץ את הבטן ומגעיל אותי".

מה לעשות שהיום יש נשים כמו גל גדות וגאולה אבן ואפילו אשתך, שלמחרת הלידה יוצאות מבית החולים עם סקיני.
"אבל זה לא נכון. כשכותבים זה כאילו הופך את זה לנכון, אבל זו לא המציאות. אם לא תצלמו נשים כאלה אחרי הלידה, נשים אחרות יוכלו להירגע ולהרגיש נוח בתוך עצמן. זה רוע".

שלוש שעות של אושר צרוף

רוזנבלום ניצת. מי שעישן בעבר ונקי מניקוטין כבר שלוש שנים, מחפש פתאום במה להתעסק כדי לרכך את עצביו. הוא שולף מהכיס מברשת שיניים חד פעמית שקיבל מאחת המפיקות במהלך היום ומתחיל לצחצח. הוא מרגיש טעם של מנטה. "מממ, זה עם משחה או שאולי המברשת נגעה במסטיק ישן שדבוק בכיס", הוא אומר. כדי להרגיע את הרוחות אני שואלת על איזה אלבום מוזיקלי הוא היה רוצה להיות חתום. "סי צ'יינג' של בק, כל אחד היה רוצה את האלבום הזה ברזומה שלו, למרות שבק הוא לא ה-אמן מבחינתי. מוזיקה זה הכל, אני רוצה לראות הופעות של ארקטיק מאנקיז, קינגס אוף ליאון, רדיוהד, שכבר ראיתי אבל הייתי רוצה לראות עוד. לדעתי אני אלך גם לג'סטין טימברלייק. הנה, אמרתי את זה".

יש שמועה שאומרת שאתה אלוף הארץ בגיטר הירו.
"איך אני אוהב שמועות. זו כוחה של שמועה, אבל אני אפילו לא קרוב. אתה רואה ביוטיוב אנשים פסיכים בגיטר הירו, שאתה אומר 'אוקיי אני מבין, האיש הזה חי לבד, אצל ההורים שלו, במרתף'. את הגיטר הירו החלפתי לפני ארבע שנים וחצי בגיטרה אמיתית. זה הדבר הכי טוב שנתתי לעצמי. תחביב".

יש סיכוי שנראה אותך מופיע?
"ממש לא. אין בי שום רצון להוציא את זה החוצה. אני מנגן עם חברים בחדר חזרות וזה כמו ארגז חול, אתה פשוט ילד ולא אכפת לך מכלום. אני מפנטז שאני הביטלס או הסטונס וזה שלוש שעות בשבוע של אושר צרוף".

אתה תזזיתי בטירוף. מה מניע אותך, יצירה? לחץ כלכלי?
"יש לי טריליון רעיונות בראש שלא מרפים ואני חייב להוציא אותם איכשהו".

ניסית כדורי הרגעה?
"תראי, ניסיתי פעם, מזמן, אבל לא התמדתי. כל הזמן יש לי רעיונות בראש ולמזלי אני נמצא במקום שנותן לי אפשרות לתרגם אותם למציאות. יש לי אלף רעיונות איומים ויש גם רעיונות טובים שלא יצאו לפועל. חסרים אנשים טובים שיבצעו אותם כמו שצריך".

ויש עוד משהו שאתה רוצה לגעת בו ולא הספקת?
"אני מאוד סקרן לדעת לאן הפורמט יגיע. אני מרגיש שקשת היא נמל בינלאומי, ויש לך אפשרויות לעשות משהו שיפגוש את כל העולם. כמנחה אני מחויב לשרת את השעשועון בצורה הכי טובה, זה בנזונה של שעשועון. ומכיוון היוצר מעניין אותי לראות את תהליך הפיתוח. זו הרגשה של 'וואו, אני במקום חדש', וזה תמיד נורא כיף להיות במקום חדש. זה מרגש".  

>> עוד במגזין: הקרב על שיער הגוף הנשי 

>> לכל כתבות המגזין