במשך השבוע אחרון, ג'ודי מצאה את עצמה רואה את הבית קצת אחרת מכולם. דרך משקפיים המאובזרות במצלמה היא נתנה לכולנו לראות איך הבית נראה דרך העיניים שלה, והשיחה שלה בחדר האח הדגישה עד כמה דברים שרואים משם לא רואים מכאן. "זה לא קל", היא אמרה לאח הגדול, "כי סוג של אמנם מסתכלים דרך העיניים שלי אבל אני הרגשתי כאילו גם אני מסתכלת דרך העיניים שלי וניסיתי להבין איך זה נראה מבחוץ, פתאום אני שמה לב למבטים, שמה לב לבדידות".
את מרגישה פה לבד?
"כן, זה מדהים איך אפשר להיות בבית מלא ופשוט להרגיש לבד".
אין אף דייר בבית שאיתו את יכולה לשבת ולדבר?
"אנדל יושב איתי הרבה אבל הוא עם עדן כל היום אז גם זה באיזהשהו אופן מוגבל. קשה קצת לקחת אנשים הצידה וליזום שיחות. אני רק מדברת עם דן אז אורנה מסתכלת עליי. שני מדברת איתי רק כשעומר בשירותים, ברמה הזו. אביחי, אין לי דיבור איתו. אנסטסיה עולה לי המון על העצבים, היא לא בן אדם שאני יכולה לשקוע איתו בדיבורים".
מוכר לך הקושי הזה?
"זה קושי שמלווה אותי פחות או יותר כל החיים. בנורבגיה לדוגמא הייתי בבית ספר של נוצרים. הייתה ילדה אחת יהודיה בכיתה שלי והיא העדיפה להיות עם כל הנוצריות ולא להיות איתי, ורק כשהם לא יכלו ולא רצו היא באה לשבת איתי. היא הייתה עושה עליי חרם כל הזמן. היהודיה היחידה בכיתה שלי ואפילו היא העדיפה להיות עם הנוצרים ולא איתי. ככה זה היה כל החיים שלי. בנורבגיה הייתי ברירת מחדל, שזה גם קורה פה דרך אגב. אני ברירת מחדל של כל הזוגות. כשבן זוג אחד הולך להתקלח או לישון אז השני ניגש אליי. זה אוכל אותי כי אז לא היה לי את הכלים ועכשיו כשיש לי את הכלים אני תוהה אם יש לי בכלל רצון לעשות עם זה משהו".