יש לי אבא נכה פוליו, שיתוק ילדים. הוא נולד בשנים שהמחלה פרצה בארץ ומאז כל תינוק שנולד מקבל מיד חיסון נגדה (תודה אבא). הוא עבר עשרות ניתוחים עד גיל עשר ולמד את לחיות את החיים כשרגל ימין שלו יותר קצרה מחברתה וגם ידו השמאלית לא משהו.
כילד מעולם לא ראיתי את הנכות של אבא שלי ולכן לא עשיתי לו הנחות. גררתי אותו למגרשי הכדורגל והכדורסל לשחק איתי, בנינו בלגו, ראינו סרטים ועוד פעילויות שכל אב ובנו עושים. הדבר היחיד שהבדיל אותי מילדים אחרים הוא שאני תמיד ידעתי שאבא שלי חוזר הביתה עוד שהיה בחניה, בזכות הסאונד הייחודי של ההליכה שלו. הכי אהבתי ללכת לצידו ולחקות אותו, הוא היה צוחק ומשרבב לעברי "יא מניאק" אבהי.
על פניו לגדול בבית שכזה מחנך אותך לקבל את השונה ואתה אמור להיות רגיש יותר לאנשים בעלי מוגבלויות. בסופו של דבר מה שלמדתי, בזכות הפוליו של אבא, הוא להתעלם לחלוטין מהמוגבלות ופשוט לראות את האדם לטוב ולרע ורק על פי זה לשפוט אותו.
ממש כמו אבא שלי, גם אביחי מ"האח הגדול" הבין מגיל צעיר שלמרות הליקוי בראייה, הוא עדיין בן אדם, בסך הכל בן אדם. ממש כמו אבא שלי, גם אביחי, גילה שהמגבלה שלו, הפרטית, גרמה לאחרים לא לראות אותו כשווה. מה לעשות שמגבלה פיזית קשה לעיכול על ידי "הרגילים". ממש כמו אבא שלי, גם אביחי "זכה" לדרך חיים מיוחדת, קשה, שונה אבל גם מלאה ביתרונות. על אף שזה ממש לא פוליטקלי קורקט להגיד.
אחרי הדיכאונות שחווה כתוצאה מאיבוד הראייה, אביחי העיד על עצמו בתעודת הזהות שהוא "חי מבפנים החוצה". לפי מה שראיתי בפרקים, נראה שיתר החושים שלו אכן התחדדו. הוא ניחן באינטליגנציה רגשית גבוהה מהרגיל והוא יודע לשמוע כנות שמרחפת על גלי הקול בלבד. כמו גיבור על שגילה את הכוחות שלו, גם אביחי ניצב מול שאלת השאלות: האם לבחור בכוחות האופל או להציל את העולם ולחבור לכוחות האור?
לצערי, לא ברורה לי הבחירה שלו. מצד אחד מרגישים את הלב הענק שלו ואת הקשבה. מצד שני הוא משתמש בכנות שלו כסכין, לא מנסה לעדן את דבריו או לנסח ככה שהמאזין באמת ירצה להפנים, לפעמים הוא פשוט נועץ את הסכין בלי מחשבה על הצד שני. בנוסף ניכר שהוא משתמש באינטליגנציה גם בשביל להקטין את סובביו, וכך כל מחמאה שלו מהולה בירידה עוקצנית. הרבה יותר קשה לבחור בכוחות האור, הדרך לשם קשה ואביחי באמת משתדל. לפרקים מרגיש שהוא בוחר בדרך השנייה מתוך עצלות.
נראה שאביחי פשוט לא רוצה להיתפס כאדם רגיש, מספיקה לו הנכות שמסמלת עבורו איזשהו חיסרון. "החיים ממשיכים והם לא מחכים שתצא מהסרט שלך", אמר אבל לא הפנים. הוא יצא מהסרט: "אני עיוור וחרב עלי עולמי" ונכנס לסרט: "אני אגרום לכם להרגיש כמוני קצת".
בהדחה הראשונה העונה, אביחי בחר להעמיד בפומבי את אסתר ודן. הוא העריך את אסתר אבל משהו בכימיה שלהם לא תמיד זרם, מקובל לגמרי. המועמד השני היה דן. אביחי טען שמדובר בבחירה אסטרטגית: "אף אחד לא יבחר בך ולכן לא יקרה כלום, אתה אדיש וידעתי שתקבל את זה בסבבה". אם אביחי היה מסיים פה זה היה נפלא, אבל הוא לא, הוא המשיך: "אתה תמיד נראה לא מחובר והאמת שגם רציתי להעמיד את אורנה, באת ל'האח הגדול' לא למאה שערים". אביחי, הצלחת להעמיד להדחה חבר ולצאת מזה סבבה, אז למה להמשיך עם עוד ירידה קטנה לקינוח? יותר מזה למה אתה היחיד שהיה צריך לפתוח על דייר שלישי?
אבל ההדחה הייתה רק ההתחלה. אחרי ימים של פלרטוטים עם מעיין, בשיחה לילית עם שם ותהילה (שעוד הייתה בבית), אביחי איכזב שוב. הוא נגרר אחרי שם כי סתם עדיף להיות מרושע מאשר רגיש. אסור לרגע שיידעו מה הוא מרגיש באמת. "תוך שבוע מעיין ישנה איתי במיטה", הכריז אביחי וכששם אמר שלדעתו "אין בה כלום", אביחי בחר להתחנף למורד של הכיתה: "אני יודע, והיא גם לא יפה בעיניי שלא תטעה". כמו פוליטקאי מדופלם, אביחי התהפך למרות שהוא מפלרטט עם מעיין מהיום הראשון בבית ועד לרגע הזה שבו הם כבר פרקטיקלי זוג בבית.
אם לא די בכך. בפרק האחרון היינו עדים לעוד מפגן גברי בשקל של אביחי. אחרי שעדן הצילה את עצמה מהדחה והכניסה את מעיין לרשימה יצאו הדיירים לחצר, היא עקצה: "אביחי, לקחת את זה אישי?". בתור המאהב של מעיין די לגיטימי שזה יכעיס אותו, אבל אביחי שמר על פאסון: "אני לא דואג, היא הכי חזקה בהדחה הזאת" ואז די מהר חזר להרים לעצמו: "זה ברור לי שאם נגיד לא היה בינינו כלום, אז כן היא הייתה מודחת כבר לפני שבוע". אני אישית ממש לא בטוח בזה - היא מתמודדת חזקה בפני עצמה. הרצון של אביחי להיות גדול על פני אחרים עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה, פשוט מקטין את אביחי עצמו.
האינסטינקט שלנו תמיד יהיה לעזור לנכה ולנסות להקל עליו. אנחנו, הלא "נכים", אלה שלא מצליחים להתעלות מעל הנתונים הפיזיים ולהסתכל לתוך הנשמה. אנחנו אלא שתופסים נכות כחולשה. למען האמת זה לא ממש קל להתעלם מנכות. התרבות שבה אנחנו חיים מקדשת את חוש הראייה. אידיאלים לא הגיוניים של יופי ומותגים שמסמלים מעמד שקרי כלשהו חוסמים אותנו לראות בני אדם כפי שצריך לראות אותם, "מבפנים החוצה".
הפרדוקס הוא שאביחי, שבעל כורחו מסתכל עלינו מבפנים, מנסה משום מה לעשות בדיוק את ההפך. אז לא אביחי, לא ארחם עליך בגלל שאתה עיוור או רואה ממש גרוע. אני מרחם עליך שעד שכבר הצלחת לגרום לנו לשכוח מהנכות שלך, לא הצלחת להראות לנו את הדרך שבה אתה רואה את העולם, הדרך שאתה רוצה שיראו אותך.