יותר מחודש עבר מאז שאל הבית בנוה אילן נכנסו 15 מזוודות ו-15 מלתחות בגדים. אה, וגם הדיירים האלה שלהם הן שייכות. זה בדרך כלל השלב שבו הדברים האלה מתחברים באמת, והצופה המיומן מתחיל להבין לעומק את הביטוי "הבגדים עושים את האדם", או את הדייר, במקרה שלנו. בסופו של דבר לכל אחד מהם יש סגנון, מפוקפק ככל שיהיה, ובעין בלתי מזוינת אפשר להבחין גם בתהליכים הפסיכולוגיים העדינים שמייצרים את יחסי הגומלין בין מה שהדייר מרגיש לבין איך שהוא מתלבש. או בקיצור, אנדל באוברול.
משהו טוב עובר על אנדל. אולי פשוט לקח לו קצת יותר זמן להתרגל, אולי זה חזי שבעזיבתו פינה מדרכו של הדייר את המכשול שמנע ממנו להרגיש בטחון מלא. עכשיו הוא מתחיל עם עדן בנחישות ובחמידות, נכנס בגאווה לנעליו של מלך הפופ ואומר משפטים כמו "עוד לא פגשת את הכושי הנכון". אנדל מרגיש בנוח, ושום דבר לא אומר את זה ברור יותר מאוברול הג'ינס השובבי שליווה אותו השבוע. עוד קצת מהנונשלנט הזה וכבר לא נשמע אותו מתפוצץ על סיגריות בישיבות תקציב. מנגד, מי שלא מתכוונת לוותר על מצב הרוח הקרבי היא שני, שנראתה מהממת ומסוכנת מתמיד בקרדיגן צבעי ההסוואה המתוחכם הזה, שמשתלב מעולה עם הכשרון הפנומנלי שלה להיטמע ברקע כמו זיקית זועמת ולשמוע יותר שיחות של דיירים מהאח הגדול בעצמו.
ואם כבר בקמופלאז' עסקינן, זה דווקא זמן טוב למסור לשם שעם כל הכבוד לפרינט הצבאי הקלאסי, יש עוד אופציות בעולם. אתה לא אמור להיות פציפיסט בכלל? איך זה מסתדר? בקיצור, שמישהו יספר לו על פסים ומשבצות ויפה שעה אחת קודם.
ועכשיו, קוראים יקרים, מי מכם שצלח את התזה המזורזת שלי בפסיכולוגיה של הסטייל, הרוויח בכבוד את הדבר ששום תחרות מלכות יופי לא שלמה בלעדיו - שלב בגדי הים!
השבוע עשה החורף הישראלי את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, והפך לקיץ לכמה ימים. הדיירים התנהגו בהתאם והרימו תצוגת תכלית של הקולקציה החשובה, וכך הרווחנו פריימים מרהיבים של עדן על שפת השכשוכית בשני זוגות היסטריים, את מעיין סקסית מאי פעם במונוקיני מחמיא למדי ואת תאלין, הו תאלין, קלאסית ושמיימית מאי פעם בביקיני לבן נקי ומדויק.
כן, אין מנוס מלהצהיר: יש לי פייבוריטית. קשה שלא, כשבכל סיטואציה יומיומית משמימה של שיחות סרק בפינת העישון, מבין כל הסווטשירטים, הטרנינגים והכרבוליות, מפציע פתאום טופ קטיפה מתוחכם ומלכותי שכזה, למשל. אתם קוראים לאאוטפיט כזה "חגיגי". תאלין אבו חנא קוראת לו "יום רביעי".
ואז הגיע לוק ערב ההדחה והרס לי סופית את הבריאות. הכתפיים החשופות, המכנסיים המתרחבים, העקבים התואמים. איפה היית כל חיי?
ולבסוף, אין ברירה אלא לדבר על אישה בלתי נשכחת אחת בשם כוכב, ועל מכנסי העור האדומים, מעיל החישוקים הזהובים והמחשוף העדין, הסולידי ומלא הטעם שהציץ תחתיו. או שבעצם יש ברירה. היא שם בחוץ עכשיו, היא בטח כבר יודעת איפה אני גרה, ואתם לא מכירים אותה, היא משוגעת! אז ברשותכם אסתפק בלהגיד שאהבתי את כתר היהלומים הקטן שהגברת התהדרה בו כשרצתה לייבב קצת כמו שרק היא יודעת. אל תפסיקי לעולם, כוכבת. וד"ש גם לשמוליק.