שפרה ניצחה. איזה כיף!
בחודשים האחרונים, הבית של האח הגדול נראה לי כמיקרוקוסמוס של המדינה שלנו ושל העימותים שאנחנו נתקלים בהם מדי יום: זה שעקף אותי בחזירות בכביש, זה שעקף אותי בחזירות בתור בבנק, זה שצעק יותר חזק בתור לתיקונים באורנג'; ובעיקר למסורת שהתפתחה כאן לפיה מי שצועק חזק יותר מקבל יותר וכמה שיותר מהר.
במהלך חיי עבדתי במספר לא מבוטל של עבודות כנותנת שירות (ובעוונותיי אף הגשתי צ'יקן אור ביף באותם מטוסים כשפרה). בעבודות האלה אתה רואה את המרפקנים בהמוניהם: צועקים, מתווכחים, רוצים תמיד את מה שאין ומתלוננים בלי סוף, משפילים את כל הנקרה בדרכם כל הדרך אל הפיצוי הנכסף. ולא נדבר על זה שבמקרים מסוימים אנשים כבר קיפחו את חייהם כשניסו להיכנס לעימות על כיסא בים, על חניה ברחוב, על זכות קדימה בכביש מפותל וצר.
בשבועיים האחרונים הסתובבתי עם תחושת מועקה. כל עניין בובליל Vs. פרידמן יצא מכלל שליטה ולאן שלא הלכתי זה כל מה שדיברו עליו: פרידמן מול בובליל, בובליל מול שיפרה.
התחושה שלי הייתה של מיאוס עמוק. כל מני אנשים ניסו להפוך את הנושא לעדתי, אבל זה בכלל לא העניין: ההבדל בין בובליל לשפרה הוא לא המוצא - זאת דרך ההתנהגות, זאת הגישה לחיים: בובליל, שלא יכול שלא למרפק את דרכו למעלה; ושפרה, שמתחרה באנושיות וברוגע.
בימים האחרונים הרגשתי שאם הבובלילים ינצחו זה יהיה ניצחון של כוחות החושך על כוחות האור, כמו שאמרה מישהי שכולנו מכירים. זה לא רק משחק, האח הגדול הזה. הניצחון של שפרה או של בובליל באמת אומר משהו עלינו.
בפייסבוק נפתחה קבוצה שנראתה חסרת יכולת בהתחלה, שמטרתה הייתה להראות שגם לנו יש כוח ולעצור את בובליל מלזכות בתחרות הזאת. הקבוצה הכפילה את עצמה בקצב מסחרר, אבל בערב הגמר לא עברה את רף ה-30,000 חברים. עשיתי חישוב מהיר והבנתי שאנחנו בחיים לא נביא איתנו מספיק SMSים כדי לנצח את החבורה מאשקלון: הם מאורגנים יותר והם קולניים יותר. שומעים אותם יותר. הייתי בטוחה שנישאר במקום השני וכבר התחלתי לנחם את עצמי שזה לא נורא, ששפרה כבר זכתה בכך שכל כך הרבה אנשים אוהבים ומזדהים איתה, ושגם מקום שני זה טוב.
ואז הסוף הגיע: שפרה ובובליל כמעט ושילבו ידיים בציפיה. ארז טל מתח את הצופים עד שהיה קשה להסתכל על המסך. ואז קרה משהו משונה. הוא אמר "שפרה, את זכית". צרחתי מאושר כאילו אני מינימום מקבלת אחוזים מהמיליון.
סוף סוף ניצחנו, פעם אחת, בזכות השקט והנועם, העברית הנכונה וחוסר הרצון להיכנס לתגרות.
סוף סוף.