בעיצומו של אחד הרגעים המפחידים ביותר בתולדות מדינת ישראל, שיר ועמיקם שודזיק היו בביתם בקיבוץ זיקים. את השעות הקשות בממ"ד הם העבירו בחשש לחייהם, לחיי בתם הקטנה ועוד תינוקת שבבטן, בהיריון שבפני עצמו נחשב בסיכון. את הסיפור המיוחד שלהם הם חשפו הערב (ה') בפרק הסיום של "בייבי בום", כשלצד הדמעות והכאב, הם הפכו ברגע אחד מאושר וקסום להורים בפעם השנייה, כשהביאו לעולם את בתם הצעירה לני.
היה חשש להכניס מצלמות לרגע כל כך אישי?
"בוודאי. אנחנו אנשים מאוד פרטיים, חששנו שזה יפריע לאותנטיות ולרגע הפרטי שכל כך חיכינו לו".
איך התכוננתם לרגע הלידה?
"לא התכוננו. משבעה באוקטובר היינו בתקופה של הישרדות, על מזוודות ובלי בית. לא יכולנו לתכנן אפילו יום קדימה, עד שבוע לפני הלידה לא ידענו לאן נחזור עם התינוקת. גם בגלל המורכבות של ההריון בסיכון פחדנו לתכנן קדימה, עברנו יום ביומו".
איך בחרתם את השם לני?
"ראשי תיבות של: 'לי נתן אדוניי'. אחרי הריון כל כך קשה, שבמחציתו היינו צריכים לקבל החלטה האם להפסיק אותו או לקחת את הסיכון ולהמשיך, ואחרי שניצלנו ב-7.10, לא יכולנו לחשוב על שם יותר מתאים מלני. הילדה הזאת שרדה את הבלתי אפשרי והגיעה אלינו לעולם".
נגעתם מעט בנושא הלינה המשותפת. מה עומד מאחורי הבחירה? יש לזה גם השלכות?
"שנינו נולדנו ללינה משותפת בקיבוצים. ישנו בבתי ילדים בתור תינוקות, והחלטנו לגדל את הבנות שלנו אחרת. קרוב אלינו גם בלילה, לתת להן חום, ביטחון ואהבה בכל שעות היממה. בחרנו להביא אותן לעולם, ויש להן מקום אצלנו גם בלילה במיטה. אנחנו שם כשהן נפרדות מהיום ועוצמות עיניים, והדבר הראשון שהן רואות כשהן קמות בבוקר זה את החיוך שלנו. ההשלכות הן רק טובות, כי כולנו ישנים טוב יותר. זה בעיקר מלכד אותנו כמשפחה והבנות ישנות עם יותר ביטחון. כשהבת הגדולה שלנו ריי נולדה לא היינו מסוגלים להשכיב אותה לישון במיטה נפרדת, זה ממש הרגיש לנו לא נכון ומכך הבחירות ההוריות שלנו התגלגלו, מתוך הקשבה ללב".
שיר, מה התחושות שעברו עלייך בעיצומה של השבת השחורה בכל הנוגע להיריון?
"קשות. כשברחנו מזיקים באותו הלילה הגענו ישר לסורוקה. רציתי לראות שיש עדיין דופק אחרי הסטרס המטורף שהגוף והנפש שלי עברו באותו היום, פחדתי שהתינוקת שלי נפגעה. היה מאוד קשה לנהל הריון בסיכון בשבעה חודשים של הישרדות. עד היום עולות בי מחשבות מזעזעות מה היה קורה אילו היו נכנסים אלינו הביתה? מה היה קורה אילו היו חוטפים אותי כשאני בהריון? שאלות שהן לא תלושות מהמציאות. הקרב על קיבוץ זיקים התרחש מול הבית של אבא שלי. פעם בחודש אני עוברת שם ופשוט לא תופסת את זה שאני וההריון שלי ניצלנו באותו היום".
אחרי מה שעברתם בזיקים, היו עדיין מחשבות לחזור ולגדל את הילדים שם?
"כל יום עולות המחשבות. ברחנו בלילה אחד ומאז לא חזרנו. לא התכוננו ולא בחרנו מציאות אחרת, אנחנו נסנו על נפשנו עם מזוודה קטנה. כל יום שואלים את עצמנו מה זה לא היה מתרחש? איך היו נראים החיים שלנו בזיקים? אבל המלחמה עדיין ברקע. ההורים והאחיות הצעירות של שיר חזרו לקיבוץ והם לא ישנים בלילות מהדי המלחמה. מבחינתנו זה לא מקום אידיאלי לגדל בו ילדים כרגע".
לראות את עצמכם על המסך ברגע כל כך מורכב ואינטימי זה לא פשוט. איך הרגשתם?
"התרגשנו בטירוף, אנחנו כל כך שלמים עם עצמנו ועם הסיפור שלנו, ואפילו גאים בו, כך שאנחנו פשוט שמחים לחלוק אותו עם כל עם ישראל".
זכיתם בתואר הורים לשניים. איך זה מרגיש? שונה מלהיות הורים טריים?
"זאת באמת זכייה. תואר שלא האמנו שנצליח יום אחד לנפנף בו. עבדנו כל כך קשה בכדי ללדת את שתי הבנות שלנו, אנחנו כל כך נהנים והן לא מובנות מאליהן. בכל יום אנחנו לומדים ומגלים יחד איתן דברים חדשים, לומדים מה היא אהבה. האהבה הובילה אותנו בהורות לריי הבת הגדולה שלנו והיא מובילה אותנו עם לני. לכן אין הבדל, אנחנו מוכנים גם לעוד 4 כאלה".
לא פשוט לגדל ילדים בתקופה הקשה שעוברת על מדינת ישראל. איפה זה פוגש אתכם אחרי הלידה?
"רוב הזמן אנחנו פשוט מסתגרים בבועה שלנו, בחיים השקטים שבמדבר. לא רואים חדשות כלל, מתרחקים מהפוליטיקה ובוחרים להסתכל על כאן ועכשיו. אנחנו כן מאוד מעורבים ותומכים במטה החטופים, בחברים שהיקירים שלהם נחטפו או נרצחו. דואגים למשפחה שלנו שחזרה לעוטף ועוזרים במה שאפשר, אבל בעיקר שומרים על הנפש העדינה שלנו ושל הבנות שלנו אחרי הטלטלה שעברנו. אנחנו עדיין עסוקים לרפא את הטראומה, לייצב את המשפחה ולחיות יום ביומו".
