מה עושים שני עכברי מזרח תיכון שקמים בבוקר ושמוצאים שהאוטו שלהם הפך לתלולית שלג? התשובה המתבקשת היא "מפעילים את הווישרים", ולמרבה הבושה זה בדיוק מה שהתכוונו לעשות. העניין הוא שכדי להפעיל את הווישרים צריך לפתוח את הדלת, וכשפותחים את הדלת, אפילו במרצדס, שלג צונח מהגג למושב הקדמי. "מה אתה חושב, שהאנשים כאן סתם מבלים את הדקות הראשונות בבוקר, החלק הכי מחורבן ביום, בניקוי המכונית?" גיחך מכר מקומי, "אנחנו פראיירים?"
פראיירים היא כנראה המילה האחרונה שמתארת את האנשים שגרים בעמק ההדסון ובהרי הקטסקילס; אמנם קר שם בחורף, אבל הנוף עוצר נשימה, החיים רגועים, והפרנסה מצויה בשפע. הפסטורליה והרוגע עולים לראש? אין שום בעיה: הברים של מנהטן נמצאים במרחק שעתיים נסיעה.
המרחק הקצר הזה הופך את הקטסקילס (Catskills) ליעד אטרקטיבי בשביל תיירי ניו יורק. אמנם קרוב, אבל אפשר לראות שם את הדבר היחיד, פחות או יותר, שאין במנהטן: את אמריקה האותנטית והכפרית, אמריקה שעדיין יש בה ה"מיין סטריט" שכל-כך התפרסם לאחרונה, המבורגר ב-4 דולרים, פנקייקים לא בריאים לארוחת בוקר, וגברים שמנים שמטפסים לטנדרים ענקיים. ולא רק אנתרופולוגיה: בחורף יש אתרי סקי, בקיץ עשרות טיולים רגליים ביערות. בקיצור, ארזנו ויצאנו למטרה כפולה: להתרשם מג'יפון חדש של מרצדס, ולנצל את נסיעת המבחן כדי להכיר את החצר האחורית של מנהטן.
תחנה ראשונה: קניות
אני מת על ה-GPS של מרצדס. הגרמנים שלחו אותו לסדנת נימוסים והליכות, שבה הוא למד מילים כמו "בבקשה" ו"אנא", ולשמור על הביטחון העצמי של הנהג; גם אם תתעלם מהוראותיה של הנווטת הטבטונית העלומה שמדברת דרך הרמקולים, לא תחטוף נזיפה בסגנון "טעית" כמו במכוניות אחרות, אלא לכל היותר הודעה שמסלול חדש מתוכנן, וגם זה לא תמיד. בכל אופן, בסיועה האדיב של הנווטת הגחנו ללא פגע מהאזור המטרופוליני ועלינו על כביש 87. שעה אחר כך הגענו ליציאה 16, ובה אחד מפלאי האפ-סטייט ניו יורק: Woodbury Common (וודברי קומון).
לניו יורק, כידוע, באים גם כדי לעשות קניות - ובמקרים די נפוצים בעיקר כדי לעשות קניות - וכאן נכנסת וודברי לתמונה. למי שעדיין לא מכיר, מדובר באאוטלט ענק, שבנוי בדמות עיירה בניו אינגלנד, עם בתים לבנים, כיכרות וכך הלאה. הקיטש הזה מאויש בחנויות של מותגים גדולים ומוכרים. הבית של ראלף לורן לא רחוק מזה של קלווין קליין, טימברלנד מחככת גינה עם בננה ריפבליק ועם אדידס, השירותים נמצאים מאחורי נייקי וסמסונייט, והרשימה אין-סופית. הצימוק הוא כמובן המחירים, שצונחים באופן דרמטי. כמה דרמטי? הנחות של 40% ושל 50% היו חיזיון נפוץ באותו יום, אם כי לפחות בחלק מהמקרים מדובר היה בהנחות עונתיות.
הבידוד אמנם מושלם, והמתלים מעלימים את השיבושים המועטים של האספלט האמריקאי, אבל קצת צפונית לוודברי בכל זאת מצליחה תחושת האפ-סטייט להתגנב לתא הנוסעים; ההרים גובהים והולכים, היערות מגיעים עד האופק, והכיסוי הלבן של השלג נותן תחושה מנומנמת, איטית וטהורה. אנחנו יורדים לכביש צדדי, המקביל מצדו השני של ההדסון, כביש 9. הכביש הזה עובר בתוך עיירות קטנות, שאת רובן הקימו במאה ה-17 מהגרים הולנדים שנמלטו מרדיפות דתיות למה שהיה החור הכי רחוק בעולם החדש.
הראשונה בעיירות היא הייד פארק, שגאוותה על אוניברסיטת הבישול שפועלת בה (ועוד נחזור אליה) ועל ביתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. מאז בחירתו של אובמה, וההשוואות הבלתי פוסקות בין השניים, ממקד המוזיאון המקומי הרבה תשומת לב, כך שכדאי לברר אם יש מקום פנוי בסיורים. חמש דקות צפונה מהעיירה אנחנו נוחתים בעוד אתר מורשת ומוזיאון - בית משפחת ונדרבילט. אב המשפחה, קורניליוס, עשה הון לא קטן במאה ה-19 ממסילות ברזל ומספנות. כל-כך לא קטן היה ההון, עד שקורניליוס נחשב לאיש העשירי בעושרו בהיסטוריה האנושית; כדי לבזבז משהו, בנתה המשפחה שורה ארוכה מאוד של בתי נופש. במחשבה שנייה המילה "בית" מעליבה את הארמון הזה. סיירו, ואחר כך התנחמו בעובדה שיורשיו של קורניליוס הצליחו לבזבז את רוב הכסף (אחד מהם הוא העיתונאי הכוכב, אנדרסון קופר). עוד כמה קילומטרים צפונה ואנחנו בריינבק (Rhinebeck), עיירה קטנה שקופחה באכזריות ושלא זכתה אפילו באתר היסטורי אחד. כדי לפצות על כך יש לה רחוב ראשי מקסים עם חנויות של מעצבי בגדים מקומיים, שתי חנויות יין, ומאפייה שממלאת את האוויר בניחוחות בראוניז.
נהיגה בסופת שלג
השילוב של קניות, היסטוריה ויין הוא עניין מעייף להפליא, ולכן מיד נכנסנו למוטל בעיירה הבאה, קינגסטון (עיר הבירה הראשונה של ניו יורק, שכל תושב בה עוד זוכר בעלבון איך הבריטים שרפו אותה ב-1778) לסיאסטה קצרה. כשהתעוררנו התברר שאנחנו באמצע סופת שלגים, שיש די הרבה קרח על הכביש, ושכדאי לחזור להייד פארק כדי לאכול. ה-GLK דווקא לא התרשם מהקרח. מערכת בקרת האחיזה שלו - ה-ESP - המשולבת בהנעה לכל הגלגלים כל-כך מהירה, עד שכדי לחלץ מהמכונית החלקה בריאה צריך להגיע ממש לאזורי הפרובוקציה. על קרח חלקלק, זו לא פחות מתעודת כבוד לטכנולוגיה. מה עוד אפשר להגיד על נהיגה בסופת שלגים? לא תמיד ברור איפה הכביש, מדי פעם צריך לנקות את השלג שמצטבר מתחת לווישרים, ועבור אזייתים שלא זוכרים איך מרגישות 15 מעלות, שלא לדבר על מינוס 15, זו בהחלט חוויה.
וודסטוק, לא בית אל
הבוקר הבא הביא עמו שמיים כחולים מצוחצחים וקרקע בוהקת מלובן. ה-GPS מתבקש להביא אותנו למרומי הקטסקילס, אבל נראה שבלילה הנווטת חטפה הלם ארקטי, ובמקום זאת אנחנו נוחתים בעיירה שבה שני בתים וטרקטור שנקראת קהיר. אנחנו מוותרים על שירותיה, פונים לכביש צדדי ונוסעים עליו בלי שום כיוון מוגדר. העיירה הבאה שאליה אנו מגיעים היא וודסטוק, עיירת אמנים נעימה שכל רחובה הראשי גלריות. הוודסטוק בה"א הידיעה אמנם קיבל את שמו מהעיירה הזאת, אבל נערך שישים קילומטר משם, בעיירה בית אל.
סיבוב בוודסטוק, ואנחנו בוחרים כביש אחר, שכיוונו הכללי הוא רכס ההרים האנטר מאונטיינס, ששם אתרי הסקי העיקריים. אין ספק שזאת הדרך לטייל בקטסקילס: הדרך הצדדית מתפתלת מעלה-מטה בין יערות ענק, חלקם עירומים חלקם ירוקי עד; נחלים קפואים הופכים למפלים קפואים שנשפכים לאגמים קפואים. אין כמעט אנשים, וכשיש הם תמיד מצליחים להפתיע; כמו שלושה שבחרו להתנייד על הכביש עם מזחלת ממונעת או עם שני היפים בג'יפ עתיק שהגיעו היישר מ-1969.
בעיירות הקטנות שחוצים אין בדרך כלל יותר מחמישה בתי עץ וכנסייה, וכשאנחנו עוברים בשתיים גדולות יותר, ההיקש האסוציאטיבי המיידי הוא הדימוי הרומנטי של אמריקה: מיין סטריט, ערבוביה אדירה של חוטי חשמל, טנדרים שחונים ליד דיינר עם קפה דלוח, גברים במגפיים, ואפילו לא חנות ממותגת אחת. על כביש צדדי אחר אנחנו מוצאים שלט שמבטיח מייפל טהור, ונכנסים כדי למצוא גברת שמסתובבת על חמישה סנטימטרים שלג קפוא בנעלי בית ובטרנינג; בסככה הצמודה תלוי מראשו צבי ענק שפורק מכל איבריו ובעיניו מבט עצוב. האנטר מאונטיינס עצמם הם מראה מרהיב, אם כי לסקי לא הגענו
