עיר בתוך בניין נטוש | מגדל דוד, ונצואלה
כמו בכל עיר מודרנית, גם בקראקס, בירת ונצואלה, יש גורדי שחקים מפוארים. צמד הבניינים שמובילים את הרשימה נמצאים במתחם סנטרל פארק (Parque Central Complex), וכוללים דירות, מרכז מסחרי, משרדים ממשלתיים ועוד. במגדל השני - Centro Financiero Confinanzas, הידוע גם בשם מגדל דוד (Torre de David) - לא תמצאו חברות פיננסים, משרדים של עורכי דין או שגרירויות: כל 45 הקומות של הבניין מתפקדות כסקווט, שדייריו הם זוגות צעירים, משפחות עם ילדים ובודדים.
בניית המגדל החלה ב-1990 וכעבור ארבע שנים פסקה באחת, בעקבות משבר הבנקים של ונצואלה. באוקטובר 2007, במסגרת משבר הדיור במדינה, עברו להתגורר בו אנשים שפשוט לא הייתה להם קורת גג אחרת. גם כיום, לא חל כל שינוי לטובה במצבו של המבנה והוא נראה כמו שלד בלתי ראוי למגורים. נכון ל-2013, גרו בגטו השמיימי הזה למעלה מ-2,500 בני אדם, שהם כ-700 משפחות, הפרושות על פני 28 הקומות הראשונות. הדיירים משפצים את בתיהם בעצמם, וכל מי שנכנס מקבל במקרה הטוב קירות - כל היתר נעשה באופן עצמאי. העבודה הקשה הניבה פירות, וכיום ניתן לחבר חלק מהדירות לרשת המספקת חשמל, ביוב ואפילו טלוויזיה בלווין, ומי שהתמזל מזלו למצוא דירה בקומה 22 ומטה אף ייהנה מחיבור למים. בכל הנוגע למעלית המצב חמור בהרבה: בעלי רכב או קטנוע יכולים להיעזר בהם כדי לנסוע(!) עד הקומה העשירית, אך כל קומה מעבר מחייבת שימוש במדרגות נטולות מעקים.
)
ביתר הקומות נמצאים העסקים: החל מחנויות לממכר מצרכי בסיס או אלכוהול, עבור ברופאי שיניים לא מורשים וכלה במקעקעים. למקום יצא כמובן מוניטין מפוקפק אפוף שמועות על אלימות, אונס, סחר בסמים, כנופיות ומוות. אבל אלה לא מרתיעים את הדיירים, בעיקר כיוון שאין להם שום מקום אחר לגור בו, וכך, מי שמנסה לעמת אותם עם הנושא ייתקל בהכחשה, והפניית אצבע מאשימה כלפי התקשורת.
סרטון של מי שהצליח להיכנס, וקיבל סיור, והזדמנות לשמוע את התושבים מספרים עליו -
כפרי האומללים | בית המלון ב"וישה 31", ארגנטינה
גם בארגנטינה המצוקה הכלכלית מובילה למציאת פתרונות מאולתרים. ברחבי המדינה העצומה הזו ישנן לא מעט עיירות או שכונות עוני, הממוקמות סביב ישוב עירוני גדול. השכונות הללו נקראות Villa Miseria, "כפרי האומללים", בהשראת רומן מ-1957 של ברנרדו ורביצקי (Bernardo Verbitsky), סופר ועיתונאי ארגנטינאי נודע. כפרי האומללים הללו מורכבים מבתים קטנים במקרה הטוב, ובקתות במקרה הפחות טוב, עשויים פח, עץ, וגרוטאות אחרות. הרחובות אינם סלולים, אין מערכת תברואה מסודרת והחשמל מחובר באופן בלתי חוקי.
אחד המפורסמים בהם הוא ״וישה 31״ (המילה וילה נהגית כ-וישה בארגנטינה), שנמצא ברובע רטירו בבואנוס איירס. זו אמנם לא ההתנחלות הבלתי-חוקית הגדולה ביותר בעיר, אבל היא נחשבת לספינת הדגל בזכות מיקומה האסטרטגי - כמה מטרים מהשכונות הכי מבוקשות בבירה.
הווישה הוקמה ב-1932 תחת השם "כפר תעסוקה" ובמקור שימשה כמקום מגורים למהגרי עבודה שהגיעו למדינה בעקבות האופטימיות והצמיחה הכלכלית של תחילת המאה ה-20. אלו היו ימים יפים, ומשרד העבודה אפילו העניק לתושבים 30 כלי רכב שעמדו לשירותם, אך כבר ב-1935 התחילה הממשלה להרוס את הבתים הרעועים על ידי ממשלתו של הגנרל חוסטו. עם זאת, בשנות ה-40 שוב התהפך הגלגל והמשך ההגירה לארגנטינה שכנע את הממשלה להותיר את המקום כמות שהוא. לאורך השנים עברה הווישה גלגולים שונים, והרשויות ניסו - ומספר פעמים אף הצליחו - לגרש את התושבים מהמקום, אך לא הצליחו לפנות אותם לטווח ארוך והמקום ממשיך להתקיים.
ב-2011 זיהה קרלוס אדריאן, אחד מתושבי הווישה, את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בתיירות, והחל בבניית מלון - ״שרתוניקה״ ממש מול בתי השכונה. "תיירות זה להחליף רעיונות. זו תעשיה של נותני שירות ואני רוצה לעבוד בזה, כי אני חושב שזה יעזור לשלב את הווילה בעיר", אמר אז בראיון ל-The Argentina Independent. נראה שבשלוש השנים שחלפו מאז השתנו סדרי העדיפויות של היזם המקומי, משום שלמלון אין שום זכר. בכל מקרה, התיירים הסקרנים מוצאים מקום אחר ללון בו וממשיכים לפקוד את בתי הפח בהמוניהם.
סיור לתיירים באדיבות תרמילאית ישראלית | כלא סן פדרו, בוליביה
כלא סן פדרו הוא בית הכלא הגדול ביותר בבוליביה, ושוכן בעיר לה פאס. בבית הכלא אסורים כ-1,500 בני אדם, המתגוררים במקום עם בני משפחותיהם. מראה שכיח במסדרונות הכלא ובחצרות הם ילדים קטנים, שסיימו את הלימודים ואת שיעורי הבית ומבלים את אחר הצהריים במשחקים בחוץ. הילדים הללו אינם עבריינים צעירים, אלא בני משפחות שחוסכות את דמי השכירות בעיר וחיות בכלא.
זה לא ההבדל היחידי בין התפיסה שלנו את מהותו של בית כלא, לבין מה שמתרחש בין כתליו. האסירים בסן פדרו, למשל, עובדים כדי לשלם את שכר הדירה ומתפרנסים ממגוון תעסוקות - סוכני נדל"ן, שיפוצניקים, מנקים וכדומה. במסגרת התנהלות הכלכלה הפנימית, כל חברה שמתחרה בקוקה קולה, לדוגמה, מוחרמת ובתמורה הזכיינית בבוליביה מעבירה לכלא שולחנות, כסאות, מטריות ומזומן. אבל הענף הרווחי ביותר הוא קוקאין, שמיוצר במעבדה מקומית, ונמכר לתיירים שמבקרים במקום.
מלבדם, במתחם נמצאים גם לא מעט תיירים שומרי חוק. את הסיורים מעביר הבריטי תומס מקפדן, שנכלא בגין הברחת סמים. לילה אחד, לפני מספר שנים, הצליח מקפדן לקבל לילה חופשי בעיר, התיידד עם תרמילאית ישראלית, סיפר לה את סיפורו והזמין אותה לסיור בכלא. כששבה להוסטל הפיצה את השמועה ותוך זמן קצר הפך מקפדן למדריך תיירים. באופן עקרוני, הסיורים אינם חוקיים, אך כפי שאפשר לנחש, האכיפה מינימלית; כל מה שצריך זה שוחד קטן לשומרים והיכרות מוקדמת עם מישהו שיודע את הדרך מבפנים. מחיר הכניסה הוא כ-60 דולר, וכל עוד תעזבו עד השעה היעודה ולא תצלמו - סביר שתצאו בשלום.
להיכנס את ביתם של בני האורו | האיים הצפים, בין בוליביה לפרו
את הדוגמה הוותיקה ביותר, וגם הממוסחרת ביותר למתחמים הללו אפשר למצוא באגם טיטיקקה (Titicaca), בגבול בין בוליביה לפרו. זהו האגם הגדול ביותר בדרום אמריקה, שבו מתגוררים מזה כ-500 שנה בני האורו. הם אינם חיים בתוך המים, אלא על עשרות איים מלאכותיים צפים, שבנויים מטוטורה (Totora), צמח מקומי שגדל באגם ובמהלך השנים פיתחו אותו המקומיים לכדי קרקע יציבה ואף פורייה.
בני האורו מוקפים בהתיישבות נוספת, כאשר לכל אי מאפיין משלו - אחד הוא אטרקציה תיירותית לחובבי טבע, באחר מייצרים סירות מסורתיות - אבל 42 האיים הצפים של בני האורו הם בלי שום ספק האטרקציה המרכזית. המעבורות מהיבשה עמוסות תיירים שמגיעים לביקור בבתים וזוכים לערוך סיור בין האיים. בכל אי חיה משפחה או שתיים, שחבריה מזמינים את המבקרים להיכנס אל ביתם, ללבוש את בגדיהם ולהצטלם יחד. מי שמעוניין מוזמן להישאר לבלות את הלילה במקום ואפשר גם לקנות מזכרות עשויות מקני טוטורה.
אפשר להזמין סיור לאיים בכל סוכנות נסיעות שנמצאת ברחוב הראשי של פונו (Puno), העיר הפרואנית ששוכנת לשפת האגם. גם בחלק מההוסטלים, כמו Bothy Backpackers Hostel, ניתן להזמין סיורים במחיר זהה או נמוך יותר. הסיורים נמשכים חצי יום עד יומיים, נערכים גם באנגלית ומחירם לא יכביד על שום ארנק של מוצ׳ילר: 30-100 סולס (סול אחד שווה 1.3 שקלים).
