הנסיעה לדרך המשי הייתה חלום ישן. את ההשראה הראשונית קיבלנו מהמסע המצולם של ישראל אהרוני וגידי גוב, שנסעו לדרך המשי וגילו בעיקר את האוכל, בדגש על האטריות שמייצרים באזור זה. אנחנו נסענו חמישה זוגות של חברים, וגילינו שדרך המשי זה לא רק אטריות. האזור מדהים ביופיו. נוף בתולי ופראי, אגמים שקופים בינות הרי חול או הרי שלג, נהרות מתפתלים כמו נחש אין-סופי בכרי הדשא העצומים, שבהם רועים עדרים של סוסים ושל יאקים, ומשוטטים הנוודים עם עדריהם. הנוף האנושי, מתברר, מעניין לא פחות מאשר זה הטבעי, כפי שעמדנו לגלות לאורך המסע.
למעשה, דרך המשי אינה דרך אחת אלא סדרה של דרכים יבשתיות וימיות אשר קישרה בין סין לטורקיה, בין אסיה לאירופה. מאות שנים של תנועה על הדרך - סוחרים, חיילים, כובשים, נזירים - אפשרו מעבר של בדי משי וסחורות אחרות, וגם של רעיונות, דתות ומסורות שעברו בין מזרח ומערב והשפיעו על כל העמים שבדרך.
גם מבחינה גיאוגרפית הדרך מגוונת מאוד, ועוברת בשולי שניים מהמדבריות הגדולים והקיצוניים בעולם, הטקלאמאקן והגובי. קיצוניים בעיקר במובן של הפרשי טמפרטורות בין יום ללילה ובין קיץ לחורף, המשתרעים בין שלושים מעלות מתחת לאפס בחורף ועד חמישים מעלות מעל האפס בקיץ. לא לשווא זכה מדבר טקלאמאקן לכינוי המדבר שאיש אינו יוצא ממנו חי (באויגורית - מי שנכנס אינו יוצא).
אנחנו זכינו להכיר את הטמפרטורות הקיצוניות האלה על בשרנו. המסלול שלנו כלל חמש שעות של נסיעה רצופה מהאזור הדרומי של דרך המשי לאזור הצפוני, "כדי שנרגיש את המשמעות ואת עוצמת המדבר בדרך המשי". בהחלט הרגשנו. במיוחד כשהאוטובוס שלנו נתקע בדרך ביום חם במיוחד. שניים מחברי הקבוצה עזרו לנהג לאתר את התקלה, והוא נשלח בטרמפים חזרה לעיר שממנה יצאנו, להביא חלק חלופי. ואנחנו? בילינו את שלוש השעות הבאות בהמתנה בטמפרטורה של 45 מעלות, שרים שירי ארץ ישראל ומספרים לעצמנו בדיחות זוועה על החום ועל השלכותיו.
הפרחת השממה בנוסח הסיני
לכאורה, אזור קיצוני כזה כלל לא היה אמור להיות מיושב בבני אדם, אבל מתברר שלא כך הוא. המדבריות הללו חוסים תחת רכסי הרים אדירים של הרמה המונגולית מצפון והרמה הטיבטית מדרום, ובשל כך נהרות גדולים זורמים בשולי המדבריות ומאפשרים את קיומן של נאות מדבר עצומות, ובהן מיליוני תושבים שעוסקים בעיקר בחקלאות, ענפה - אך מאוד בסיסית.
תוך כדי נסיעה למדנו כי בשנים האחרונות נמצאו תחת המדבר מאגרי מים תת-קרקעיים קדומים בהיקפים עצומים ממש. המעבר ממדבר צחיח ומדיונות חול אדירות לגן עדן פורח מתרחש כהרף עין, ופשוט בלתי נתפס. בנוסף לנאות המדבר הקדומות, שהיוו תחנות על דרך המשי, הסינים מקימים כיום נאות מדבר מלאכותיות, יש מאין, למאות אלפי תושבים, באמצעות הגרסה הסינית למוביל הארצי לאורך מאות רבות של קילומטרים.
לא רק תשתיות מונחות כהרף עין, גם בתים ושכונות מוקמים במתכונת של "כאן תקום עיר". ערים חדשות קמות בלוחות זמנים זריזים ומקוצרים, במתכונת של "העתק - הדבק". כל עיר זהה בתכנון ובמבנה שלה לעיר הקודמת שעברנו, עד שאתה לא לגמרי בטוח אם לא היית פה אתמול. חבל שאי-אפשר ליישם את היעילות, את הזריזות ואת הנחישות האלה גם אצלנו, בהקמה של מאות אלפי יחידות דיור בלו"ז אפסי. או שאולי לא חבל, בהתחשב במחירים שערים כאלה גובות?
אף על פי שאנחנו פורמלית ומדינית בסין, זה לא ממש נראה ולא מרגיש כך. כל מה שאנחנו רואים וחווים - השעון המקומי שאינו מכוון לפי השעה הרשמית במדינה (שעתיים מוקדם מהשעון הרשמי-הסיני), השפה המדוברת, התשתיות הציבוריות, ובעיקר הנופים האנושיים - מוכיחים שבעצם אנחנו במרכז אסיה. השפות המדוברות (ניבים טורקמניים למיניהם), הדת (המוסלמית), הכתב, האוכל, הבגדים המסורתיים, חזותם ופניהם של האנשים שסביבנו, הפרצופים המקומיים, שונים מאוד מאלה המוכרים לנו כסיניים טיפוסיים. באזור זה שוכן המיעוט המוסלמי של סין, המונה למעלה משלושים מיליון איש, רובם בני העם האויגורי. זהו אסלאם מתון מאוד. לא אוכלים חזיר, אבל רבים שותים אלכוהול. הנשים בלבוש צנוע, חלקן מכסות את הפנים, אבל הטלפון הנייד תמיד זמין, גם בכפרים הנידחים ביותר. האזור שטיילנו בו הוא אזור עני ויחסית לא מתקדם טכנולוגית, אך אי-אפשר היה שלא להתרשם מחריצותם - בכל מקום רואים אנשים ונשים עובדים ועמלים.
גם הסינים השולטים באזורים הללו אינם עיוורים להבדלים ולניגודים שבין המסורת השבטית המרכז-אסיאתית לבין המודרנה הסינית. אזור שינגיאנג (צפון מערב סין), עובר "סיניפיקציה" מואצת, עם לא מעט מתחים, עימותים ומהומות. הסינים דיכאו את ניסיונות ההתקוממות ביד ברזל ובנשק חם, בעיקר בשל היותו אזור ספר חשוב ובעל אוצרות טבע אדירים (נפט, גז, ברזל, פחם ועוד).
בטשקורגן, למשל (האזור של בני המיעוט הטג'יקי), נחשפנו לזרועו הארוכה של השלטון הסיני המרכזי, שמפעיל את מרותו במגוון דרכים ואמצעים על המיעוטים שחיים כאן. הבולט ביותר הוא הצבא המפטרל ומפגין נוכחות, בעיקר בערים ובאזורים המועדים לפורענות - כלומר, כאלה שתושביהם עלולים לקפוץ ולדרוש אוטונומיה או זכויות כאלה ואחרות. זה נמשך בדיכוי תרבותי, בהפעלת מערך חינוך ממלכתי חובה בכל עיר וכפר נידחים, המבוסס על צוות הוראה מבני האן בלבד (הסינים ה"סיניים", שאנחנו קראנו להם בבדיחות "הסינים האשכנזים"), וכלה במבנה דואלי של שלטון מקומי-מרכזי. בכל מקום, מוועד היישוב ועד לעירייה, נציג השלטון המקומי מתפקד לצד נציג השלטון המרכזי במקום. ככה, כנראה, בונים חומה, סינית.
מפגשים אנושיים על הדרך
שבת שטופת שמש בפארק בטשקורגן, כרי דשא אין-סופיים המוקפים בהרים מושלגים. טיול של שבת ותזמון מוצלח: הגענו בדיוק לחג מקומי, יום המשפחה. כחובבי מסורת וחגים בכלל, והתערבבות עם המקומיים בפרט, הצטרפנו לכיתה של ילדים שהכינה מופע לטקס העירוני שהתקיים באותו ערב. הפגשנו אותם עם ביצוע בלתי נשכח של "הבאנו שלום עליכם", והילדים הצטרפו לריקודים עם השירים הסיניים שלהם.
לא הרחק מגבול סין-קזחסטן (צפון מערב סין) נמצאות ערבות הדשא של נאראט. באזור זה נמצא הריכוז הגדול ביותר של קזחים מחוץ לקזחסטן. כרי דשא אין-סופיים צובעים בירוק את העמק הרחב ואת ההרים שמקיפים אותו. הפסגות הגבוהות יותר שברקע עדיין מושלגות ומשלימות את תמונת הנוף הציורית.
לקראת הקיץ עוזבים הנוודים הקזחים את מושבות הקבע שלהם ובאים עם משפחותיהם ועם בהמותיהם, בעיקר סוסים ובקר, אל כרי הדשא של נאראט. שם הם מקימים את אוהליהם הלבנים המכונים יורטות, וחיים במקום במשך מספר חודשים. טעמנו מהגבינות שהם מכינים מחלב בהמת המשא, היאק. טעם קצת חמצמץ, אבל טעים. כל תהליך הכנת הגבינה מתבצע ללא קירור, במזג האוויר הטבעי במקום. הגבינות מתייבשות בחוץ על-גבי מחצלות או משטחים.
אחד המפגשים המשמעותיים ביותר שזכינו להם היה עם משפחתו של עבדול, המדריך שלנו. באחד הערבים הוזמנו לערב פולקלור אצל אחותו של עבדול בעיר קשגאר. הערב התחיל בנגינה בכלים מקומיים, שאליהם הצטרפו בני ובנות משפחתו בריקודים עממיים. הוא הסתיים בארוחה שכללה שלל דברי מתיקה מגוונים וצבעוניים, שלאחריהם הוגש אוכל מקומי, בדגש על אורז אושפלו, שהוגש לנו מטעמי כשרות עם ירקות, ושאר מטעמים. השילוב של שירה ושל מוזיקה, הכנסת אורחים, מגוון דברי מתיקה ושפע מאכלים - מזכירים להפליא את המימונה המוכרת אצלנו.
מי יודע, אולי באמת אבות-אבותיהם של הממתקים והעוגות המזרחיים עשו את דרכם על דרך המשי, באמצעות אבות-אבותיהם של יהודים מאזורים שהיום נמצאים באיראן, באפגניסטן, ובאוזבקיסטן. במשך מאות בשנים יהודים היו מהסוחרים המרכזיים בדרך המשי ההיסטורית. לעזרתם עמדה רשת של עמיתים יהודים ושל קהילות יהודיות לכל אורך הדרך הארוכה מאסיה ועד אירופה. סייעה להם גם שליטתם בשפות רבות והיותם "בני חסות" במדינות האסלאם.
באזור אחר פגשנו באקראי עם משלחת ממשרד התיירות הסיני שסיירה במקום. הסינים שמחו לפגוש תיירים לא סינים (דבר נדיר באזורים שבהם טיילנו), ופצחנו בשיחה בבאנגלית בסיסית. כשנגמרו לנו המילים, עברנו לשירים, ופלירטטנו הדדית בשירי עם. אנחנו שלפנו כמובן את "הבאנו שלום עליכם". מה היה השיר שלהם - כנראה לא נדע לעולם.
המפגש עם אנשי ממשל סינים היה מעניין גם על רקע הצורך התמידי שלי ושל רבים מאיתנו לייצג את המדינה בכל מפגש שכזה. גם הסינים היו מנומסים, הדגישו את הערכתם להיסטוריה העתיקה של עמנו, כמעט כמו זו של עמם, ואת הכבוד שהם רוחשים למעצמה שלנו. כן, כן, כך אנחנו נתפסים בחו"ל, אפילו בסין הענקית. מה שנקרא - הגודל לא קובע.
מידע מעשי
הטיול ארך מעט פחות משלושה שבועות ועלה כ-5,000 דולרים לאדם. המחיר כלל טיסות, גם פנימיות, רכבים צמודים (לעתים ג'יפים, לפעמים אוטובוס ומדי פעם רכבת שינה), מדריכים מקומיים דוברי אנגלית, לינה, אוכל, פעילויות ועוד. יצאנו לטיול חמישה זוגות של חברים (סך-הכול עשרה משתתפים). הטיול אורגן על-ידי חברת שביל הדרקון המתמחה באזור, אך היא איננה היחידה שמוציאה טיולים לדרך המשי - בין האחרים החברה הגיאוגרפית, אקו טיולי שטח ועוד.
טיפים והמלצות:
כדי ליהנות מאזורים שונים ומגוונים לאורך דרך המשי, הטיול כרוך בנסיעה מרובה. יש להיערך לכך. במקרה שלנו, מכיוון שנסענו כקבוצה של חברים, ניצלנו את הנסיעות (בנוסף לשינה) גם לפעילויות חברתיות.
מומלץ להיות פתוחים לטעמים ולריחות אחרים; לנסות ולבדוק את מגוון הטעמים והריחות שהתרבות המקומית מציעה. חלק יותר טעים, חלק פחות, אך הכול מעניין ושונה!
הטיול מתוכנן, אבל ההתנהלות היומיומית כדאי שתהיה ספונטנית. רואים משהו יפה - עוצרים ומסתובבים. פוגשים איש מעניין - מפתחים שיחה. נתקלים בשוק מקומי - עוצרים ומסתובבים קצת. זה כיף, אבל לא לבנות על קניות. כי האמת, אין מה (חוץ משטיחים, אולי).
ואולי הכי חשוב - לנסוע מהר! מדובר בעולם הולך ונעלם, בעיקר על רקע ההתפתחות המואצת בסין ובאזור. יש להניח שבעוד כמה שנים, הייחוד, הבידול והאותנטיות של המקום ושל המקומיים ייעלמו.
