שינויים מפליגים

לא צריך להתאמץ כדי לשכנע אנשים שחופשה על יאכטה זה כיף. לשוט בעצלתיים מנמל קטן אחד למשנהו, להתפרקד על הסיפון בכיסא נוח או בערסל, לעגון באיזה מפרץ קטן רק כי הוא מוצא חן בעיניך, ואז לחזור לסיפון ולבהות קצת במרחבים הכחולים, ואחר כך לרדת לחוף הבא לאיזו מסעדת דגים קטנה, ולסגור את הערב על הסירה בכוס משקה מול השקיעה או תחת שמיים מכוכבים, או בכל קלישאה אחרת המתבקשת מהסיטואציה.

הקלישאות הללו נולדו באין-ספור סרטי קולנוע וטלוויזיה שבהם היו היאכטות נחלתם של העשירים ושל העשירים מאוד (ובהם, בדרך כלל, ככל שהגיבור מרושע יותר, היאכטה שלו מפוארת ומאובזרת יותר). סתם אנשים יכלו לשוט על יאכטה רק בתור טבח או מנקה, או במקרה טוב יותר, בתור סקיפר. מי שלא מצאו עבודה ובכל זאת רצו לצאת לים נדונו להצטופף על סיפונם של כלי קיבול צפופים להמונים, שנשאו את השם (האירוני לא פעם) ספינות פאר.

אבל כמו שקורה לא פעם בעידן הנוכחי עם מוצרי מותרות זולג כלפי מטה. העשירים באמת נשארו עם המגה-יאכטות שלהם (וגם בהם יש כאלה שנאלצו להיפרד לאחרונה מכלי שיט לרגל המצב). העשירים פחות נשארו עם יאכטות בינוניות, אבל גם סתם חובבי ים שידם אינה משגת לרכוש יאכטה או לתחזק אותה, יכולים לפרגן לעצמם חופשה על הסיפון. כלי השיט האלה אינם מאיימים על ה"מיי שאנטי" שמכרה שרי אריסון, אבל הם נעימים בהחלט לחופשת שיט אינטימית של משפחה או של כמה זוגות חברים.

גם עכברי יבשה מובהקים, שרק רוצים לחוות חופשה על המים, ואפילו בלי להוציא רישיון סקיפר, יכולים לעשות זאת. במסגרת הדמוקרטיזציה של המותרות נוצר שוק שלם, המציע שיט פרטי והפלגות מודרכות, המופעלות על-ידי צוות מקצועי שכולל קפטן, מלח וטבח. הצוות דואג לכול - מההשטה של הספינה, ועד לארוחות, לניקיון ולתחזוקה. לכם נשאר לתכנן את מסלול ההפלגה, את נקודות העצירה ואת מקומות הסיור. אפשר לבקש לעצור במפרץ יפה שרואים בדרך, לעגון בחוף מזמין, בנמל קטן או באי שרואים בדרך.

לוק פיראטי שובה לב

מרבית כלי השיט מהסוג הזה הם גולטים (Gulet) - ספינות עץ קלאסיות עם מנוע ומפרש, בעלות לוק פיראטי-פראי שובה לב, באורך של כ-24-45 מטרים - שיכולים להשיט עד כ-24 איש. אפשר לבחור מתוך כשלושים ספינות גולט, בגדלים שונים וברמות שונות, בהתאם לסגנון ההפלגה ולמספר האנשים. בכולן יש ציוד שנירקול, סירת מנוע קטנה (דינגי), ולילדים גם קיאק, מפרשית ומצופים.

הגולט, שהיה בראשית דרכו לא יותר מאשר סירת דיג, נפוץ כמעט בכל בית בערי הנמל הטורקיות. רק ב-1978 חצה הגולט הראשון את הקווים ועשה הסבה מקצועית לתיירות. כשהתגלה הפוטנציאל העצום בתיירות הפכו בעליהם מדייגים קשי יום לבעלי עסקי תיירות. המהלך הוביל לכך שהבעלות על גולטים לא עברו לידי חברות ענק; להפך - הם נותרו בידי בעליהם הפרטיים, ומכאן התחרותיות בשוק, וההיצע המרשים.

בשנים האחרונות התפתח מאוד התחום. אפשר לשלב בהפלגה טיולי רכיבה באופניים - כולל הטסת ציוד האופניים האישי של הרוכבים, הורדה בתחילת מסלול, ואיסוף על-ידי הספינה בסופו. אפשר לשלב בהפלגה גם יוגה, פילאטיס ודומיהן (המדריך מצטרף לשיט), וכמובן - טיולים היסטוריים, טרקים, טיולי ג'יפים, טיולים אקולוגיים, ואפילו הפקת חתונה או בר מצווה על הסיפון.

מלבד הגולטים, הופיע בשני העשורים האחרונים זן חדש של יאכטות לבנות, צחות ומהוקצעות, הבנויות מפיברגלס. אלה שימשו סקיפרים במועדוני שיט בעולם, והופקעו לטובת התיירים. גם כאן המנעד רחב כמעט כמו כוכבי השמיים ושיגיונות האדם - במגוון סוגים, דגמים, גדלים ועיצובים.

חברת Gal Sea הישראלית, שהחלה דרכה כמועדון שיט, מוציאה זה עשור פלוטילות - משטי יאכטות ביעדים שונים בעולם. המשטים תלויים במצב הרוח, והם נעים במפרשים פתוחים - מראה מלבב בפני עצמו. פלוטילה יכולה לכלול למעלה מעשר יאכטות, שיוצרות נחש צחור על מי תכלת צלולים. גם כאן העיקרון זהה - הפלגות בין היעדים (כארבע שעות ביום), עצירות במפרצים פראיים בדרך, ועגינה בסוף היום למשך הלילה. יאכטות אלה קטנות יותר (12-13 מטרים אורך) ומתאימות לרוב לשישה עד שמונה אנשים. גודלן אינו פוגע בחוויה, להפך - הקרבה למים רק מעלה את רמת האקשן.

ביאכטות הפיברגלס בדרך כלל אין אנשי צוות, והנופשים קונים ומבשלים בעצמם, וגם נוהגים ומנווטים, מושכים מפרשים ושותפים מלאים בעשייה, אך כל זאת בפיקוח סקיפרים מקצועיים המלווים את המשט. יעדי הפלוטילות מרהיבים: יוון, סיציליה, סרדיניה, קרואטיה ואפילו תאילנד, ורוב ההפלגות נערכות בחודשי הקיץ.

ביי טורקיה, היי קרואטיה

ההפלגה שאליה הצטרפתי נערכה בסירת עץ במפרץ דאצ'ה (Datca) הטורקי, אולם מאז התקיימה בים התיכון הפלגה אחרת לגמרי, ואירועי משט המרמרה שחקו עד דק את יחסי ישראל-טורקיה. עקב האווירה העכורה שינו ההפלגות כיוון, ויעדי הגולטים לקיץ זה הוסבו בעיקר לאיי יוון ולחופי קרואטיה, שכלולים ממילא בתוכנית ההפלגות של החברה.

על אף השינוי ביעד, העיקרון הוא אותו עיקרון. תוואי הנוף כולל מאות מפרצים ומפרצונים קטנים ויפהפיים, שאליהם גולשים בדרמטיות הרים וגבעות מיוערים. הצמחייה המוריקה כל השנה צובעת את הנוף, ובמים אפשר להבחין בקשת גוני כחול המסנוורת את העין. אגב, מי שחושש ממחלות ים יכול להיות רגוע. כיוון ששטים במפרצים מוגנים, רוב הסיכויים שהים יהיה שקט.

נקודת המוצא שלנו הייתה אורהניה (Orhaniya), כפרון זעיר לחופו של מפרץ תכלכל. שם, בתוך המים, ניצב הגולט שלנו Lord Of The Blue, ואת פנינו קידמו שלושת אנשי הצוות: אטילה הקפטן, אוזגורן הכול-יכול, והשף הפרטי סאוורס (מההתנסות שלי אני יכולה להעיד שהאוכל שהכין היה פשוט, טעים ומגוון, וענה על הצרכים והשיגעונות של כל הנוסעים).

הגולט משול לבית מלון צף, ומאובזר בנוחות בספות התפרקדות, בשולחן אוכל ענק ובמזרני שיזוף להשתרעות על הסיפון. בבטן הסירה יש סלון ומטבח, מכשירי מדיה למיניהם וקבינות - תאי לינה קטנים יחסית עם שירותים ומקלחת, המשמשים לשינה בלבד, שכן בכל שעות היום הרבה יותר מעניין בחוץ.

הרעיון של הפלגה בגולט הוא לשוטט בין מפרצים במשך היום, לעגון לרחצה ולבקר באתרים מעניינים, ובשעות אחר הצהריים להגיע לנמל כפרי או עירוני ולעגון ללילה. כיוון שההפלגות בין היעדים קצרות ומסתכמות בלא יותר מאשר כשעתיים ביום - נותר זמן פנוי רב. הכיף הכי גדול בטיול כזה הוא לעגון במפרצים פראיים שהופכים לפרטיים, וליהנות מים שקט ופסטורלי.

_OBJידידי השקנאי

בכל כפר יצאנו לסיור (מודרך או עצמאי) במרינה, לאורך החוף ובין חנויות ומסעדות, מטיילים בין בתי הכפר וסופגים אווירה. במהלך הימים גילינו את צפונותיו של הכפר הנפלא סלימיה (Selimiye), שבמרינה הקטנה שלו עגנו עשרות סירות בגדלים שונים. דייגים יצאו ובאו, תיירים שיזפו נפשם לדעת, וניכרה התעוררות תיירותית. בין בתי הכפר, הטובלים בעצי תאנה ותות עמוסי פרי בשל, ביקרנו בחצרה של אחת התושבות, שהכינה בשבילנו אקמק - לחם טורקי מסורתי (המקבילה ל'פרנה' המרוקאית) שנאפה בטבון מיוחד וסחט מגרוננו אנחות עונג.

שקנאי מבוית דידה על קו החוף וניסה לאכול פרחי רימונים, וגם את הידיים ואת התיקים שלנו, ובשל מזגו החביב הצלחנו אפילו ללטף אותו. אווירה של פעם עטפה גם את הכפר טורגוט (Turgut), שנדמה כי קפא על מקומו כבר עשרות בשנים. יש בו בתי אבן מהתקופה העות'מאנית, בעלי מקצוע המשמרים מלאכות עתיקות, ומפעל שטיחים המספר על ההיסטוריה של השטיחים הטורקיים ועל שיטות העבודה, ועושה סדר בהבנת הענף הסבוך הזה.

קינחנו בעיירה בוזבורון (Bozburun), שבסביבתה הקרובה עגנו מאות יאכטות של נופשים מרחבי העולם וגולטים בדרגות איכות משתנות. כאן התפתחה תעשיית בניית הגולט. סיור במספנות פותח צוהר לעולמם של אנשי המקצועות השונים, שבמהלך שנתיים תמימות עמלים על הקמת גולט ממוצע.

במרמריס חווינו לשעה קלה את חמדותיה של ה-Mare Nostrum, המפוארת ביותר באירופה. לאורך 43 מטרים השתרעו קבינות מפוארות, עם ריהוט עץ בעל פיתוחים אמנותיים, מסכי טלוויזיה ומערכות סאונד, מערכות ישיבה מפוארות, מקלחות מעוצבות, מטבחים מאובזרים (הלוואי עליי בבית), ושמונה אנשי צוות שכל תפקידם להנעים את שהייתם של שמונת הנוסעים המאושרים. אלה ישלמו (יחד) 50 אלף אירו לשבוע (ללא כלכלה וטיסות).

חזרנו לגולט שלנו, והמשכנו לחוף הבא. קצת לפני שהגענו עצרנו וקפצנו למים לשחייה במי הטורקיז הצלולים ולשנירקול בין שוניות עם דגים.

השלווה היא עיקר עסקת החבילה. הראש מתנקה מול תכול השמיים והמים, הנופים חולפים מול העיניים כמו סרט, האושר מציף, והלב חפץ שלא ייגמר לעולם.

* הכותבת הייתה אורחת של חברת Classic Cruises

>> מתאים לכם פרובאנס בחינם? נסו החלפת דירות בחו"ל