כל מי שטייל אי-פעם בהודו שמע על יריד הגמלים בפושקר. זוהי אחת האטרקציות התיירותיות המפורסמות ביותר ברג'סטן, וחברות טיולים ישראליות רבות (ולא רק הן) כוללות את היריד בתוכנית טיולי הסתיו שלהן. הרבה פחות אנשים שמעו על ברהמה מלה (פסטיבל ברהמה), אף שאינו אלא אותו אירוע ממש. למעשה, מדובר בפסטיבל דתי, לכבודו של ברהמה, האל שעל-פי המיתולוגיה ההינדואית הוא בורא העולם.
אבל בהודו כמו בהודו: דת ומסחר משמשים בערבוביה, ובשולי ההתנהלות הדתית יש גם יריד גדול, שבו יכול הכפרי המקומי למצוא את כל מה שהוא צריך. בין השאר עוסקים המקומיים בסחר בבהמות ובעיקר בגמלים, המתאימים לאקלים המדברי של האזור. עשרות אלפי גמלים משתתפים בו, והם אלה שהקנו לאירוע את שמו העממי במערב.
בימים כתיקונם, פושקר היא עיירה רגועה בעלת אופי כפרי, וחיים בה כמה עשרות אלפי תושבים. בתיה העתיקים, מרובי הקמרונות שקירותיהם צבועים לבן ותכלת, מסתופפים על גדת אגם קטן על גבול מדבר טהאר, ונשים כפריות, הלבושות בביגוד המסורתי, צועדות בניחותא אל שוק הירקות המקומי. כל רוכלת אוחזת במקל כדי להבריח פרות, עזים וקופים המבקשים לחמוס את הסחורה.
אבל פעם בשנה נהפכת העיירה על פיה. זה קורה במהלך הפסטיבל, הנחגג בימים שסביב הירח המלא של חודש הקארתיק, המקביל לאוקטובר-נובמבר. בבת אחת גודשים מאות אלפי צליינים את הסמטאות הצרות. בחגיגות הירח המלא מגיע המקום לשיא קדושתו, ועולי הרגל יכולים להיטהר מחטאיהם באמצעות טבילה באגם הקדוש. כל זה קורה בעונת הסתיו, לאחר תקופת המונסון, וכך מובטח שמזג האוויר יהיה נוח ושיהיה די מרעה לבהמות. כמה ימים אחר כך שבה העיירה לשלוותה הסטואית, אם כי חולף עוד זמן עד שהלכלוך נאסף (או שוקע, או מועף ברוח).
בשנים האחרונות המסורת הקדומה בהודו נמהלת במודרניות בקצב הולך וגובר. התהפוכות אינן פוסחות גם על הפסטיבל, מה גם שבשנים האחרונות הפכה פושקר למרכז תרמילאי מועדף. תיירים רובצים בערסלים שתלויים בחצרות הגסט האוסים המוצלות, גודשים את מסעדות הגג הרבות, שמציעות אפילו תפריטים בעברית וגם חומוס ופלאפל, ובשקט-בשקט גם ביצים ואלכוהול, שמפאת קדושתה הרבה של העיירה אסורים בה.
הלוטוס והמזרקה
על-פי המסורת פושקר נבראה זמן קצר לאחר בריאת העולם. האל ברהמה, שנח מכל מלאכתו אשר עשה, גילה פתאום שבעוד שדאג לכל האלים והאלות, והקים לכל אחד ואחת מהם מקומות פולחן - את עצמו שכח. הוא מיהר להלין על כך באוזני שיבא ווישנו, שמיד הסכימו שאף הוא ראוי למקום פולחן משלו. וישנו הצמיח פרח לוטוס גדול מטבורו, קטף אותו והנחה את ברהמה להשליכו. "המקום שבו ינחת על הארץ יתקדש עבורך", הבטיח. רצה הגורל, והלוטוס, פושקר בהינדי, נחת בלב המדבר הרג'סטני.
מיד נבעה מתוכו מזרקה גדולה, והיא שיצרה את האגם הקסום. לא נכביר כאן מילים ונימנע מתיאור הסתבכותה של העלילה מרגע שנכנס אליה בנו של ברהמה (המעוניינים יוכלו למצוא את הסיפור המלא בפרק "לוטוס" שבספרי "מסאלה", שפרק שלם בו מוקדש לפסטיבל), אך סופו של דבר שהמקום התקדש עד כדי כך, שהוא מושך אליו צליינים שמדי שנה בשנה מבקשים לשחזר את התקדשות המקום.
בשנים האחרונות עובר פסטיבל ברהמה שינויים גדולים. מפתיע לגלות שבעשור האחרון פוחת זרם הצליינים באופן משמעותי, בעוד זרם התיירים הולך וגובר. אחד הדברים הבולטים ביותר בעלוני התיירות ובפרסומים לקראת הפסטיבל הוא שכעת הוא נמשך עשרה ימים ויותר, בעוד עבור הצליינים הוא ממשיך להיות פסטיבל בן ארבעה-חמישה ימים. בעקבות העניין העצום (והמוצדק!) שגילו תיירים באירוע הססגוני, החליטו חברות התיירות ההודית "להאריך" את משכו. הארכה זו נעשית מבלי שיהיה לה ביטוי בשטח עצמו, וכך קורה שתיירים רבים מגיעים ל"פסטיבל" ולא זוכים אלא לראות את ראשית ההכנות או את שלהי הפסטיבל, כשרק צליינים מעטים ורוכלים ספורים עודם נמצאים במקום.
לאור הפופולריות הגדולה של הפסטיבל החליטו גורמי התיירות ההודיים לשחזר את ההצלחה גם במקומות אחרים ברג'סטן. כך נולדו להם פסטיבל ג'איסלמר, פסטיבל ביקאנר ואחרים. פסטיבלים אלה נולדו מתוך הצורך התיירותי, ואף שמקומיים רבים נהנים מהם הם חסרים את הליבה הקדושה שיש בפושקר ובפסטיבלים דתיים המוניים אחרים ברג'סטן, כדוגמת פסטיבל ראם דוורה (שאותו אף מערבי כמעט אינו פוקד). פעם אחר פעם מדהים לגלות עד כמה פותים הם נחילי התיירים. די להם בטורבן צבעוני ובשפם מסתלסל כלפי מעלה, איזו אמרת בד מתנפנפת מעל כתף אישה ודבשת של גמל, בשביל "לחוש" את החוויה.
במקביל מתרחש שם תהליך אחר, ומספרם של הצליינים ההינדים בפושקר הולך ופוחת. הכיצד? הרי מדובר במקום קדוש. משיחות רבות שערכתי עם מקומיים עולה כי הצליינים מאסו בשחיתותם של הכוהנים. כוהני פושקר, הברהמינים, ידועים בחמדנותם הגדולה לכסף (יש הקושרים זאת בקללה קדומה שהוטלה עליהם, בהמשך לאותה אגדה שהבאנו את ראשיתה). הם כופים את עצמם על כל הקרב לאגם, הודי כתייר, ובעמדת המתווכים בין האל לבין בני האדם דורשים תשלום על עצם הימצאותם במקום.
זאת ועוד: לא פעם משפחות מסכמות איתם מחיר עבור עריכת הפוג'ה (טקס דתי), אבל זה לא מפריע לכוהנים להפר את ההסכם, להפסיק את הטקס באמצעו ולדרוש תשלום נוסף. אפילו בני הודו, המאמינים כל-כך והידועים בכניעותם, מתנערים מעולם של הברהמינים וחדלים מלהגיע. שלא יהיה ספק - גם כך רחובות פושקר עודם גדושים צליינים במהלך הפסטיבל, ואתרי הטבילה עדיין רוחשים נחילי טובלים. עדיין נמצאים שם כל המראות המיוחדים שמאפיים חגיגות הודיות גדולות: סגפנים תימהוניים, היג'רות (בנות כת הסריסים) המגיעות לקבץ נדבות, עושי כשפים, מגידי עתידות ועוד, אלא שמספרי הצליינים אינם כשהיו.
הדיונה של הגברים
לא רק מספרם של עולי הרגל פוחת. כמי שפקד את היריד לראשונה לפני 14 שנה איני יכול שלא לשם לב לירידה ההדרגתית אך המהירה גם במספר הגמלים. מקומם המסורתי הוא דיונת החול שבשולי העיירה. בעבר הובלו הגמלים דרך המדבר, ושעטו אל הדיונה בקבוצות גדולות. מספרם הוערך בכחמישים אלף. כיום מדברים על כעשרים אלף. מספר הגמלים ברג'סטן פוחת, ממש כפי שמספר הגמלים בקרב אוכלוסיית הבדואים בנגב פחת. הם עודם משמשים כסמל סטטוס המקפל בחובו את גאוות המדבר, אבל מעבר לכך אין בהם כבר צורך של ממש. אם בעבר השתמש הכפרי בגמל כדי להתנייד עליו ממקום למקום, כדי לצרוך את חלבו וכדי לעבד את עורו - הרי כיום, בזכות רשת כבישים שהולכת ומתפתחת ושיפור אמצעי התחבורה, ניתן להגיע בכלי רכב גם אל כפרים נדחים מאוד. עם שיפור משק המים, בזכות תעלות הטיה של נהרות וריבוי קידוחים, יש יותר מים, ורבים מעדיפים כיום לגדל פרות לצורכי משק הבית.
על-פי חוק קדום ולא כתוב דיונת החול הייתה נחלתם של גברים בלבד. גברים רג'סטנים לבושים בתלבושת מסורתית סחרו בהם. במשך ימים שלמים הם בחנו את הגמלים מכפותיהם ועד דבשותיהם, ממערכות שיניהם ועד פיות הטבעת שלהם. משבחרו גמל, החלה ההתמקחות הממושכת על המחיר, ולאחר שכבר סוכם המחיר נערך טקס ספירת השטרות - תחילה על-ידי הצד הקונה ואחר כך על-ידי הצד המוכר.
הדיונה עודנה בגדר טריטוריה גברית. הנשים היחידות שנכנסות אליה הן בנות המעמד הנמוך, המתפרנסות מליקוט הגללים, מייבושם וממכירתם כחומר בערה טוב לחימום ולבישול, וכן בנות הטמאים, שבאופן פרדוקסלי משמשות בעת המודרנית כנערות ליווי.
דבר נוסף שלא ניתן להתעלם ממנו הוא השינויים שידע הבזאר של הפסטיבל בשנים האחרונות. במקביל למספרם הפוחת של הגמלים פוחת גם מספר החנויות לממכר אוכפים, חבלים ושאר כלי בית שאפיינו את הבית הרג'סטני המסורתי. את מקומן תופסת נוכחות מסיבית של חנויות לממכר מכשירים ואביזרים סלולריים, שכן איך יכול נווד מודרני להתקיים בלעדיהם?
זה מזכיר לי שלפני שנים מספר הדרכתי מנהל חברת סלולר הודית בביקורו בישראל. בין היתר, הוא התעניין מאוד גם בשואה. כשאמרתי לו שבשואה נרצחו יותר משישה מיליון יהודים, הוא התמלא פליאה והשיב: "זה בדיוק מספר הלקוחות החדשים שלנו בחודש האחרון". הודו, כמו תמיד, דורשת מאיתנו לקבל פרופורציות.
מידע מעשי
איך מגיעים: הדרך הטובה ביותר להגיע אל פושקר היא ברכב שכור עם נהג, או ברכבת מאחת מערי רג'סטן; אם מגיעים מדלהי, נוסעים אל העיר אג'מר הסמוכה לפושקר (כעשרים קילומטרים), וממנה ממשיכים בתחבורה ציבורית או ברכב פרטי
לינה: בימי הפסטיבל יש עומס עצום על בתי המלון, ומומלץ בחום להזמין מקום מראש; ניתן לעשות זאת דרך סוכנויות. המלון הטוב היחיד בעיירה הוא Lake Palace (pushkarlakepalace.com), אולם במהלך הפסטיבל מוקמת בסמוך לעיירה עיר אוהלים לתפארת ובה אוהלי חמישה כוכבים
מזג אוויר: משרע הטמפרטורות בחורף הרג'סטני גדול. בימים נעים ואף חם, אך הלילות קרים והטמפרטורות יורדות מתחת לעשר ועלולות להתקרב לאפס
הערה: קיימת רגישות גדולה בנוגע לצילום רוחצים על גדת האגם, ובפרט נשים מעורטלות. יש להימנע מכך.
