התחנה הראשונה הייתה מלון ארנה שטרקמן (ז'בוטינסקי 29. טל' 04-9920170). הפסאדה של המלון עושה לרגע קרעכץ קטן, שאולי המסע הנוסטלגי הזה בטעות יסודו. אך הדלת הרחבה נפתחת אל עולם קסום ומופלא שאורנה שטרקמן, דור שלישי למלונאות בנהריה, ניצחה על עיצובו ועל מיתוגו מחדש. בחדר ההסבה המרווח סיפרה לנו אורנה שהרעיון היה להשאיר אווירה של בית. ניכרת ההקפדה על כל פרט, מאגרטל ועד מעשה רקמה, מהתמונות המשפחתיות הממוסגרות ועד השנדלירים היפים.
אייטיז לתפארת
הטיילת לא השתנתה מאז שנות ה-80; בתי קפה, פיצריות וגלידריות, וחוף אין-סופי, נקי ומזמין לטבילה. ניתן להדרים בטיילת ברגל או באופניים עד למושב שבי ציון, שם יש חוף ים פרטי נוסף (בתשלום) וגם רצפת פסיפס ביזנטית הפתוחה לקהל ולחסדי הרוח, הגשם והשמש. מדהים לגלות שגם בלב נהריה נחבאת רצפת פסיפס מרהיבה של כנסייה ביזנטית, שזה כמה וכמה שנים סגורה לציבור הרחב. כמה מתושבי העיר לחשו על אוזני כי ראש העירייה, המבקש לדבריהם מסילות אל לב האוכלוסייה הדתית, מונע את פתיחת המקום מחדש. בעיריית נהריה התעלמו משאלותיי, אבל ברשות העתיקות ענו בדיפלומטיות: "רשות העתיקות פעלה ופועלת מול עיריית נהריה, האחראית למבנה, לטיפול באתר ולהנגשתו לציבור ולהפיכתו לאתר פעיל. הרשות תשמח להעמיד לרשות עיריית נהריה את יועציה המקצועיים, כדי שהפסיפס המרשים יוצג לציבור".
בריכת הנוסטלגיה: הפינגווין
בערב שוב טבילה בבריכת הנוסטלגיה, בעוד מוסד: מסעדת הפינגווין. עניין הרטרו הנוסטלגי תופס חזק בנהריה; הכורסאות מפעם, התפריט האקלקטי-ישראלי של שנות ה-80. שדרות הגעתון ההיסטוריות עברו מתיחת פנים, שדואגת להשאיר אותנו בללהלנד של הזיכרונות. בין העצים לעמודי התאורה נמתחו שרשרות אור צפופות, פרוסות כחופה מעל השדרה כולה. יפה? זאת שאלה של טעם, אבל אין ספק שמישהו כאן הלך עם האמת שלו עד הסוף. אני משפשף את עיניי, אבל הכרכרות הרתומות לסוסים עדיין כאן, וכך גם הרכבת המיניאטורית. מתברר שילדים נהנים ממנה גם בשנות ה-2000.
מי שרוצה קפה טוב ממש ועוגות נימוחות יצפין לשכונת רסקו, לשני מוסדות נהרייניים: קפה בריוש שברח' קק"ל 16 (טל' 077-4260520, 054-9945490), פתוח כבר משש(!) בבוקר ועד 18:00, ובשישי עד 15:00 (בשבת סגור). לא הרחק משם נמצא "בנחלה" (טל' 04-9512074, שני עד שבת 23:00-9:00), שהוא גם בית קפה וגם מסעדה, וממוקם בגינת אירועים יפה ומטופחת.
