כשהשתחררתי מהצבא, לא התלבטתי אם לטוס למזרח או לאמריקה הדרומית - ידעתי שאני רוצה לטוס לאירופה, למסע בעקבות מלחמת העולם השנייה. קניתי מפה של אירופה, והתחלתי לסמן מקומות שהופיעו בספרים הרבים שקראתי בשנתיים שבהן התכוננתי למסע. לא הגבלתי אותם לנושא מסוים, הכל עניין אותי – קרבות, אידיאולוגיה, שואה, מנהיגים, אתרי זיכרון. בסופו של דבר הצטברו כמאתיים נקודות שחורות על המפה. הנה כמה מהמעניינות שבהן.
דכאו, גרמניה | הדמעות זולגות פנימה
ישראלים ויהודים רבים נוסעים לפולין כדי לבקר במחנות, ואכן המרכז היהודי החשוב ביותר לפני מלחמת העולם השנייה, וגם מחנות ההשמדה, היו בפולין, אבל דווקא דרך אתרים בגרמניה אפשר לעקוב אחר צעדיה הראשונים והתגבשותה של האידיאולוגיה הנאצית.
בדכאו, עיירה הנמצאת לא הרחק ממינכן, נפתח מחנה הריכוז הראשון שישה שבועות לאחר עלייתו של היטלר לשלטון. מפקד המחנה, תיאודור אייקה, קבע על שער הכניסה למחנה את הכתובת "העבודה משחררת". רודולף הס, שהיה מפקד זוטר בדכאו, אהב את השלט, וכשהתמנה למפקד הראשון של אושוויץ הציב על שער הכניסה את אותה הכתובת.
החיילים האמריקאים ששחררו את מחנה דכאו הסריטו את המחנה בימים שלאחר השחרור, והסרט מוקרן היום באתר. בין התצלומים נראית גם רכבת שנמצאה בסמוך לדכאו ובה אלפי גופות. החיילים האמריקאים המזועזעים הוציאו להורג את כל חיילי האס.אס שלקחו בשבי, והכריחו את התושבים הגרמנים שגרו באזור לבוא למחנה ולראות את הזוועות.
נכנסתי להקרנה פעמיים. את התמונות הקשות מספיק לראות פעם אחת, אבל בפעם השנייה התיישבתי בשורה האחרונה, צמוד לקיר, והסתכלתי באנשים, לא בסרט. רוב הצופים היו תלמידים ואנשים מבוגרים. כולם דיברו וצחקו, וגם בשניות הראשונות של תחילת הסרט עוד נשמעו לחשושים, אבל אחרי כמה דקות השתרר שקט גמור. הסתכלתי בפניהם של הצופים, באופן ישיבתם, בתגובות הגוף. בתחילה הם ישבו נינוחים, ידיהם רפויות, ופתאום נדרכו, כאילו הכיסאות נעשו בבת אחת לא נוחים. תגובותיהם של התלמידים היו מוחצנות יותר, ואף על פי שאני מניח שהיו בגיל תיכון, הם נראו פתאום כמו ילדים קטנים. אחדות מהבנות בכו בשקט. אצל המבוגרים, ששולטים טוב יותר בהסתרת רגשותיהם, הדמעות זלגו פנימה.
הרטהיים, אוסטריה | השמדת נכים ש"לא ראויים לחיות"
הייתי המבקר היחיד בטירת הרטהיים (Schloss Hartheim), ומגרש החניה הקטן העיד שרק מעט תיירים באים למקום. הטירה הלבנה היפה מהמאה ה-16, הנמצאת במרכז הכפר אלקובן (Alkoven) לא הרחק מהעיר לינץ (Linz) שבצפון-מרכז אוסטריה, היתה אחד משישה מרכזים שבהם הנאצים הוציאו לפועל את תוכנית האותנסיה (Euthanasia, כלומר "המתת חסד"), שכונתה 4-T, קיצור לכתובת בברלין שבה היה המטה המנהלי של הפרויקט ברחוב טירגרטן 4.
לפני שהנאצים יצאו לעשות סדר בגזעי העולם, הם עשו קודם כל סדר אצלם בבית, בגזע הארי. במסגרת התוכנית הם השמידו נכים, מפגרים וגרמנים אחרים שהוגדרו "לא ראויים לחיות". מספר האנשים שנרצחו במסגרת התוכנית אינו ידוע בוודאות אך על פי ההערכות מדובר כ-200 אלף בני אדם. את הרצח ביצעו רופאים ופסיכיאטרים, לא צעירים חמומי מוח. רופאים, שרבים מהם למדו רפואה בתקופת רפובליקת ויימאר, הם אלה שחתמו בקור רוח על טפסים ששלחו את המטופלים אל מותם.
ב-1941, כשנתיים אחרי תחילת הפעלתה של תוכנית 4-T, גברה ההתנגדות לה בגרמניה, וראשי הכנסייה התבטאו נגדה. המבצע הואט, גם אם לא הופסק לחלוטין. הביקורת הציבורית שנמתחה על הפרויקט ושהביאה להפסקתו הרשמית מעלה את השאלה איך המשיכו הגרמנים בשגרת חייהם לנוכח גירוש היהודים והשמדתם – פרויקט פומבי ומקיף הרבה יותר.
סביב הטירה הלבנה אין גדרות ולא מגדלי שמירה, ואין בה כל סממן אחר של מחנות הריכוז וההשמדה שהקימו הנאצים. ברחבה המרכזית, הפתוחה, שחזרו את ציורי הקיר שעיטרו את החצר הפנימית של הטירה, ובחדרים עצמם מסופר על תהליך השמדת הנכים והמפגרים. את אחד החדרים הפינתיים הפכו לחדר זיכרון, ובמרכזו ניצבת תיבה מלבנית מזכוכית ובה 30 אלף אבנים לזכר 30 אלף האנשים שנרצחו במקום.
אורדור-סור-גלאן, צרפת | כפר שלם עולה באש
את רוב ימי מלחמת העולם השנייה עברו תושבי הכפר בשלווה יחסית. באזור כמעט שלא נראו כוחות צבא גרמניים. אלא שלקראת סוף המלחמה, ב-10 ביוני 1944, נכנסו לכפר חיילי גדוד "הפיהרר" של הוואפן אס.אס בפיקודו של אדולף דיקמן וקראו לתושבים לבוא לבדיקת תעודות שגרתית. אנשי הכפר, שלא חשדו בדבר, שיתפו פעולה. הגרמנים הפרידו בין הנשים והילדים ובין הגברים.
את הנשים והילדים הובילו לכנסייה. את הגברים הובילו לאסם, ירו ברגליהם והעלו את האסם באש. אחר כך חזרו החיילים לכנסייה והעלו גם אותה באש. מרבית תושבי הכפר – 190 גברים, 205 ילדים ו-247 נשים – נרצחו. בודדים הצליחו להינצל. הגרמנים העלו את הכפר באש והמשיכו בדרכם.
הסיפור הקטן והלא מוכר של אורדור-סור-גלאן משקף בעיני את תמצית המלחמה – אכזריות לשמה. תושבי הכפר לא היו יהודים ולא חברי מחתרת או מתנגדי משטר אחרים. הם היו צרפתים רגילים. אנשים רגילים שבמקרה היו בדרכו של גדוד האס.אס.
הטבח האכזרי נועד כדי להעביר לצרפתים מסר שהם עדיין תחת כיבוש גרמני. לאחר המלחמה החליט ראש ממשלת צרפת שארל דה גול להשאיר את המקום כמו שהוא, כאתר זיכרון. הכפר אורדור החדש הוקם בסמוך לכפר שנחרב. היום פועל במקום מוזיאון קטן המספר את קורות צרפת במלחמה ואת סיפור הכפר. מהמוזיאון יוצאים אל החורבות. שלט קטן מבקש מהמבקרים לכבד את המקום ולשמור על שקט.
התהלכתי באטיות ברחובות הכפר הדוממים. כמה מכוניות שרופות משנות ה-40 עומדות בצדי הבתים. חזיתות האבן עומדות על תלן, אך כל מה שהיה עשוי מעץ – גגות, חלונות ודלתות – נשרף או נרקב. בתוך הבתים מפוזרים שרידים מחלידים של כלי בית, אופניים ומכונות תפירה. התהלכתי ברחובות עד שמצאתי את עצמי מול הכנסייה. לקח לי כמה שניות לעכל שזאת הכנסייה שקראתי עליה. שכאן שרפו את הילדים והנשים. שהמקום הזה אמיתי.
שטיינהרינג, גרמניה | מפעל לייצור כחולי עיניים
לשטיינהרינג (Steinhöring), כפר השוכן בגרמניה למרגלות האלפים, הגעתי בעקבות תוכנית "לבנסבורן" (Lebensborn, מעיין החיים). מטרתה הראשונית של התוכנית היתה לספק בית חם ותמיכה לרעיותיהם ההרות של אנשי האס.אס. בהמשך נשלחו למרכזי הלבנסבורן גם נשים לא נשואות בעלות מראה ארי שהרו לחיילי אס.אס ולטייסי הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני. רק נשים טהורות גזע ובעלות מראה ארי הורשו ללדת בכ-30 בתי הלבנסבורן שהוקמו בגרמניה ובמדינות סקנדינביה. עם כיבוש פולין הפכו חלק מבתי הלבנסבורן למרכזים שבהם "גורמנו" ילדים מפולין. האחיות במדים החומים של האס.אס עברו בעיירות פולין וחטפו ילדים כחולי עיניים ובהירי שיער. הילדים נשלחו לגרמניה ופוזרו במשפחות אריות. מעריכים שבין עשרות אלפים ל-200 אלף ילדים פולנים נחטפו.
בשטיינהרינג הוקם מרכז לבנסבורן הראשון. הגעתי לכפר בלי לדעת מה נותר בו מהפרויקט. שתי נשים מבוגרות הפנו אותי לקבוצה של מבנים בכניסה לכפר, ובדיוק כשהגעתי לשם יצא לעברי דיטר מאייר, המנהל הפדגוגי של בית הספר הפועל במקום. דיטר, שהקרין טוב לב של איש מאמין, ערך לי סיור של שעתיים. הוא סיפר לי שאחרי המלחמה נמצאו במקום ילדים שננטשו על ידי האס.אס. עד שנות ה-70 שימשו הבניינים בית חולים לילדים, ואז הועבר השטח לכנסייה הקתולית. הכנסייה הקימה במקום בית לאנשים עם מוגבלויות שגרים ועובדים בכל מיני סדנאות, ובית ספר לילדים עם פיגור.
במקום דשא גדול ומטופח, סוסים באורווה ונחל. רק פסל אפור תמים למראה של נערה מיניקה נשאר מהימים ההם. דיטר סיפר שהם לא ידעו מה לעשות בו והחליטו להשאיר אותו. אין בפסל סממנים נאציים בולטים והוא משמש עדות שקטה לתוכנית לבנסבורן.
בין כל המקומות הקשים שביקרתי בהם, מקומות שאלפי בני אדם מתו בהם, עונו ונרצחו, הגיחה פתאום נקודת אור קטנה, צדק היסטורי בהתגלמותו, כשבמקום שבו אנשים מעוותים וסוטים ניסו ליצור אנשים מושלמים חיים היום בכבוד אנשים מושלמים קצת אחרים. במקום מוזיאון פסיבי יש כאן מלאכת תיקון ותקווה.
מוסקבה, רוסיה | אובדן או ניצחון
במוזיאון המרכזי למלחמת העולם השנייה במוסקבה, הנקראת ברוסיה "המלחמה הפטריוטית הגדולה", אני מגלה שיותר משאפשר ללמוד בו על המלחמה אפשר ללמוד בו על התעמולה הסובייטית. האובייקטיביות היא ממנו והלאה. שיתוף הפעולה הגרמני-הסובייטי בשנתיים הראשונות של המלחמה לא מוזכר במוזיאון, היחס לפולנים לא מופיע, המחדלים הנוראיים של סטלין שעלו בחייהם של מיליוני אזרחים סובייטים לא כתובים בשום מקום. התמונה המצטיירת מהמוזיאון היא של עם עקשן שנלחם בחירוף נפש על המולדת וניצח אויב אכזר.
המוזיאון נמצא בתוך מתחם שלם שנקרא פארק הניצחון. כשיצאתי לרחבה הצמודה למוזיאון ראיתי שהיא מלאה בזוגות ערב חתונתם. הנשים בשמלות כלה והגברים בחליפות. כל זוג ניגש בתורו למרכז הרחבה והניח זר לרגלי פסלו של ג'ורג' הקדוש, המייצג את העיר מוסקבה ומונצח כשהוא כורת את ראשו של הדרקון הפשיסטי. אחר כך חגגו הזוגות עם משפחותיהם במעגלי ריקודים לצלילי תזמורות.
המחזה הסוריאליסטי נראה לי בתחילה כזלזול בכבוד המתים. איך אפשר לחגוג במקום שמנציח חיילים? אבל במחשבה שנייה, הזוגות באו להניח זרים מתוך כבוד לדור שלחם במלחמה. בעוד המערב מדגיש את האובדן, את השבר ואת האסון שבמלחמה – הרוסים מדגישים את הניצחון, את הגבורה ואת העמידה של החברה הרוסית במצב. נשארתי שם זמן רב, צילמתי את החוגגים, אפילו הוזמנתי לכמה כוסיות וודקה. שתיתי. דרך טובה לסיים מסע כזה.
* אורן כהנוביץ' – לומד לתואר שני בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה ומרצה על מסעותיו
הכתבה באדיבות מגזין מסע אחר
לבחירת מגזין במתנה לחץ כאן