מתנערת מהעבר: אף אחד לא רוצה לטייל במדינה האירופאית הזו

אין כאן מגדלי אייפל נוצצים, שקיעות ים תיכוניות, או שדרות רחבות עם חנויות מעצבים. בעוד שאזור הבלקן פורח בפופולריות בשנים האחרונות, ומקבל המוני מבקרים מדי חודש, התיירות בקוסובו נמצאת בחיתוליה. עם ההכרזה על עצמאותה בפברואר 2008 הפכה קוסובו למדינה הצעירה ביותר באירופה, עם רשימה מצומצמת של מדינות המכירות בזכותה להגדרה עצמית, וביניהן גם ישראל שהצטרפה אחרונה עם החתימה על כינון יחסים דיפלומטים בתחילת 2021.

יחד עם טרנסניסטריה (חבל ארץ שהכריז על עצמאותו ממולדובה), ואולי בלארוס, קוסובו עשויה להיות המדינה הכי פחות מתויירת באירופה, והיא גם מתחרה מובילה לזכות בתואר "המדינה הענייה באירופה". אבל למרות העובדה שמעטים האנשים שבאמת מכירים אותה, ואולי אפילו בזכות זה, היא השתמרה כמו יהלום בלתי מלוטש, עם תרבות ייחודית, נופים פראיים וחשוב לא פחות – מחירים נמוכים בפער משאר מדינות אירופה.

מלחמה קשה לעצמאות

למרות שהיא כבר לא נמצאת במצב מלחמה מלא, קוסובו עדיין לא מוכנה לכונן יחסים ידידותיים עם סרביה, שממנה הכריזה על עצמאות באופן חד צדדי. האחרונה סירבה שוב ושוב לקבל את ריבונותה של קוסובו, ועד היום חלק מהמפות כוללות את אותה כמחוז סרבי אוטונומי.

במשך רוב המאה ה-20, שתי המדינות הללו היוו את הישות הפדרלית של יוגוסלביה שנכחדה, לצד קרואטיה, סלובניה, בוסניה והרצגובינה, מונטנגרו וצפון מקדוניה. החל משנות ה-90 החלה יוגוסלביה להתפורר, ובזו אחר זו פרשו הרפובליקות הפדרליות בתוכה, והחלו לדחות את השלטון הסרבי, אם כי לא בלי מאבק. כשהיא נושאת את צלקות המלחמה הקשה שאחראית לעיצוב מחדש של גבולות הבלקן, קוסובו עדיין מעוניינת לחדש את הזהות התרבותית האלבנית שלה.

משאל העם בקוסובו נחשב בלתי חוקי על ידי מחוקקים סרבים על בסיס העובדה שהיא מעולם לא הייתה רפובליקה  בתוך יוגוסלביה, בניגוד לקרואטיה, סלובניה או האחרות. עשור לאחר ההכרזה על עצמאותה, קוסובו עדיין מתמודדת עם ההשלכות המשפטיות, כאשר ההכרה הבינלאומית בה מוגבלת והמחלוקות והמתיחות עם סרביה נמשכות עד היום.

ישנן ארבע סיבות עיקריות לכך שתושבי קוסובו אינם מרגישים קשורים לסרביה ודורשים להתיר את עצמם מכבלי הרפאים של התקופה היוגוסלבית. קוסובו מאוכלסת על ידי אלבנים, המהווים את הרוב המכריע של האוכלוסייה עם 92 אחוזים. כמו כן, מטבע הדברים, השפה המדוברת ביותר בקוסובו היא אלבנית, שפה הודו-אירופית שונה באופן ניכר מהסרבית, שגם מתווה בתוכה תרבות שחוזרת אחורה שנים רבות, יחד עם העובדה שהדת המרכזית ביותר בסרביה היא האורתודוקסיה המזרחית (69.9 אחוז), בעוד שקוסובו מורכבת מ-95 אחוז מוסלמים. 

ואולי חזקה מכולן היא העובדה שבמשך רוב המאה ה-20, הדרישה הקוסוברית לאוטונומיה בתוך יוגוסלביה זכתה להתעלמות, ודוכאה באלימות על ידי כוחות יוגוסלביים בשליטת סרביה, מה שהוליד סנטימנט אנטי-סרבי חזק, שמלווה את התושבים ומלבה את המתחים.

באופן כללי, רבות ממדינות המערב מזהירות את אזרחיהן מפני רמות פשיעה גבוהות, מתיחות גבוהה לאורך הגבול עם סרביה, ואיומי טרור והפגנות אלימות בקוסובו. מרבית התיירים יחושו ביטחון באזורים המרכזיים של עיר הבירה פרישטינה (Pristina) והעיר הפופולרית פריזרן (Prizren), אך כדאי להימנע מטיולים באזורים של צפון מיטרוביצה (Mitrovica), לפוסאביץ' (Leposavic) וזובין פוטוק (Zubin Potok), שם ידוע כי עימותים בין אלבנים ותושבי קוסובו הסרבים עלולים לפרוץ ללא אזהרה מוקדמת.

במקום השלישי מבין המדינות העניות באירופה

בשל עברה המורכב ובהנחה שהיא נחשבת עצמאית, קוסובו זכתה בתואר המדינה השלישית הענייה באירופה (אוקראינה במקום הראשון ואחריה גאורגיה), כאשר כמעט 30 אחוז מהאוכלוסייה, או ליתר דיוק 550,000 קוסוברים, נמצאים מתחת לקו העוני. בשנת 2016, שיעור האבטלה במדינה עמד על כ-35 אחוז, ורוב המשפחות הרוויחו פחות מ-6,000 אירו בשנה.

בנוסף למדדים הנמוכים שמציגה קוסובו בתחום האנושי, הקוסוברים נאבקים גם בעובדה שמדינתם לא חברה באיחוד האירופי, וקיימת הגבלה חמורה על תנועתם באירופה. כמו כן, קוסובו אינה חלק מברית נאט"ו, מה שמציב אותה בסיכון מוגבר להתקפות של מדינות שכנות עוינות.

אזרחי המדינה הם בעלי הדרכון החלש ביותר באירופה, ונכון לשנת 2022, בעלי דרכון קוסוברי זקוקים לאשרות כניסה לרוב מדינות אירופה, והם מקבלים גישה ללא ויזה רק ל-41 מדינות ברחבי העולם. לשם השוואה, הדרכון החזק בעולם השנה, זה של איחוד האמירויות, מאפשר לאזרחי המדינה כניסה ל-180 מדינות, לעומת החלש בעולם, של אפגניסטן, המאפשר גישה ל-27 מדינות בלבד. הדרכון הישראלי שדורג השנה במקום ה-17, מאפשר גישה ל-100 מדינות ללא צורך בוויזה. 

קוסובו, וחצי האי הבלקני הרחב יותר, הם אירופאים ללא עוררין, בהיותם חלק בלתי נפרד מהצביון הרב-תרבותי, הרב-אתני והרב-דתי של היבשת. עם זאת, הם עוף מוזר בנוף האירופי, ולעתים דומים למערב אסיה במונחים של תכנון עירוני, תרבות ותשתיות. אין כאן שדרות רחבות עטורות עצים, אלא רחובות עמוסים בכבלי חשמל וערימות אשפה בסגנון השכונות המוזנחות של אמריקה הלטינית.

קוסובו היא לחלוטין לא היעד האידיאלי עבור תיירים המחפשים את חווית הטיול האירופית הקלאסית. כמה מבנים היסטוריים בפרישטינה נהרסו או ניזוקו בכבדות מהפצצות, ומה שנותר הוא קומץ מסגדים מימי הביניים וכנסיות אורתודוקסיות סרביות, בנייני דירות מודרניים שמזכירים את השנים הקומוניסטיות, ואנדרטאות מלחמה המעניקות כבוד לאלבנים הקוסובריים שאיבדו את חייהם במלחמה על האוטונומיה.

ואחרי כל זה – למה בכל זאת כדאי לבקר בקוסובו?

הכנסת האורחים של המקומיים מושרשת היטב בתרבות, והם זוכים למוניטין של אחד העמים הידידותיים ביותר בעולם. בין אם קונים מזכרות או פשוט מבקשים עזרה בדרכים, תיירים לרוב ייזכו לתגובה חמימה, אם כי מעט מבולבלת מאחר והם לא זוכים לפגוש מבקרים רבים. חשוב לציין כי המדינה החדשה מארחת פחות מ-200,000 זרים בשנה, אך זה לא עוצר את הקוסוברים מלשתף בשקיקה את המנהגים והמסורות שלהם, או לעצור את כל מה שהם עושים כדי לעזור לתייר הזקוק לעזרה.

פריזרן היא העיר השנייה בגודלה בקוסובו ונחשבת לפנינה של המדינה, לפחות העיר העתיקה שלה. העיר בעלת אופי מזרחי מובהק, כוללת את הגשר העות'מאני הישן בעל הקימור מעל הנהר הצלול, ומסגדים מרשימים בוהקים בלבן על רקע הגבעות הירוקות שמסביב. העיר העתיקה הומה בתי קפה ומסעדות, והרחובות המרוצפים מלאים בשולחנות שבהם ניתן להירגע עם כוס קפה. יש המכנים אותה העיר היפה בקוסובו, ואחת היפות בדרום מזרח אירופה.

עיר הבירה פרישטינה אינה ידועה ביופי שלה, אך היא תוססת, שיקית, קוסמופוליטית במובן מסוים. שנים של מלחמה וסכסוכים הותירו את המדינה ענייה עם מעט כסף להשקיע באנדרטאות ובניית מבנים יפים. עם זאת, הספרייה הלאומית של קוסובו – בניין ברוטליסטי מדהים למדי, נחשב לייחודי בין המבנים הסובייטים. במרכז העיר ישנם בתי קפה, חנויות ולא מעט אומנות וגרפיטי על המבנים, שמבטאים לעיתים את המאבק המתמשך.

אזור הבלקן הוא אולי הטעון ביותר בכל אירופה, וקוסובו אינה יוצאת דופן. אחת מנקודות העניין המרכזיות במדינה היא המנזר הסרבי-אורתודוקסי גרצ'אניקה (Gracanicka) היפהפה מהמאה ה-14. מעוטר בציורי קיר ונרות, הוא אחד מקומץ אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו בקוסובו. דוגמה נוספת לארכיטקטורה אורתודוקסית שנכנסה לרשימה של אונסק"ו היא המנזר הפטריארכלי של פץ' (Pec) הממוקם בסמוך לעיר פייה (Peja), המפורסם במעטפת החיצונית האדומה שלו. במקומות אחרים בקוסובו, המבקרים יכולים להתפעל גם מהשרידים של בתים עות'מאניים מהמאה ה-18 וה-19 שהשתמרו היטב.

המטבח הקוסוברי, או למעשה האלבני, מזכיר מאכלים אתניים שמגיעים מהמטבחים הטורקי והיווני, עם מרכיבים טריים, כמו לחמניות בשר, מרקים עשירים בתבלינים, מבחר רחב של פירות מתוצרת מקומית וגבינות מלוחות ורכות. בשונה ממדינות בלקן אחרות, קוסובו ללא מוצא לים, ולא רק המטבח שלה אלא אורח החיים של המקומיים בכללותו מוגדר לחלוטין על ידי המאפיינים הגיאוגרפיים שלה. לא תמצאו כאן שפע של פירות ים, אלא מטבח מסורתי שמתבסס על בשר, וכך גם הפולקלור והלבוש האתני האלבני שהתושבים מתגאים בהם.

המדינה הזעירה והעצמאית הזו, מוכת סכסוכים אתניים, אשר עדיין לא התאוששה לחלוטין ממלחמה עקובה מדם, מתחילה לגלות את עצמה בהדרגה לתיירים. למרות שהיא עדיין לא באותו שלב של שכונותיה המפותחות יותר, יש בה פוטנציאל רב שעדיין מחכה לפרוץ, ולהיפטר אחת ולתמיד מהעבר הסבוך שלה.