סיפורי שלכת

שלכת אירופית 

חלופה הוגנת לשלכת האמריקאית המפורסמת, וזמינה בהרבה

בנוסף, שוכני המזרח התיכון צריכים גם לטוס קרוב ל־13 שעות כדי לטעום קצת מהצהוב־אדום־סגול הזה באתרי השלכת המצטיינים של העולם: ארצות הברית, קנדה, יפן. בעבור ישראלים רבים זה לא פשוט; במיוחד לא כשעליהם לשלם פרמיה לא מבוטלת לא רק על כרטיסי הטיסה אלא גם על מחירי האכסון בצפון אמריקה בתקופה זו, שבה נוהרים מבקרים מרחבי ארצות הברית ומהעולם כולו כדי להתבשם מהיופי. אז זהו, שיש חלופה. נגישה הרבה יותר ונטולת "פרמיה". זה הזמן להזכיר שגם באירופה יש שלכת לא רעה כלל. סימני השלכת הראשונים מופיעים כבר באוקטובר, והיא מסתיימת בדרך כלל באמצע נובמבר. יצא לי לבקר בגרמניה בשבוע הראשון של נובמבר, ולא יכולתי להפסיק לשרוק מרוב התפעלות. אפילו ביקור בעיירה ויסבאדן ליד פרנקפורט, שידועה בעיקר בזכות מעיינות המרפא שלה, שבהם אפשר להתחמם מפני קור הסתיו, הפך לקרנבל של צבע.

טיול בוקר צנוע במעלה גבעת נירו בעיר היה חוויית טבע בלתי נשכחת. השלכת הייתה בשיאה, והיא השתלבה היטב עם צבעי השמיים, שהתחלפו בין אפור לכחול. את השלווה הפסטורלית הפרו רק גברת עם שלושה כלבים שפסעו במשעול, וכמה צעירים שעסקו בפעילות אתגרית במסלולי הספורט שבין העצים.

זה היה כבר סוף העונה. מרבית העצים נותרו ללא עלים. אלה, לצד השמיים המתקדרים והרוחות הקרות שעליהן בישר החזאי בחדשות באותו ערב - היו הסימנים לכך שאוטוטו ייכנס החורף לפעולה ואת מקומה של השלכת הצבעונית יתפוס גנרל חורף הלבנבן והמקפיא. וכל אלה במרחק נסיעה של שלושים דקות מנמל התעופה של פרנקפורט, ופחות מארבע שעות טיסה ישירה מתל אביב. (עדי שטרנברג) 

שלכת של מתבודדים

הכפר המסתגר בעצמו. טירול, אוסטריה
בפעם האחרונה שהייתי כאן, ניסיתי להחליק על מגלשי הסקי שלי הכי מהיר מכל הילדים לעמק, ניסיון נועז שהסתיים בשברים מרשימים ברגליי ובחופשה ממושכת מבית הספר. מאז עברו ארבעים חורפים, מספיק זמן כדי לסלוח להר ולחזור לזירה. כמעט דבר לא השתנה מאז: בתי ההארחה נותרו מעטים וצנועים, תשתיות הסקי נשארו ברמה של שנות ה־70 המוקדמות, והרי טירול הגבוהים ביותר ממסגרים עדיין את הכפר Vent שמסרב להתפתח. ברוכים הבאים לעמק Oetztal בחבל טירול האוסטרי, בערך שעה נסיעה מהעיר Innsbruck. הכפרים השכנים, Soelden ו־Obergurgel, כבר מזמן נכנעו לתכתיבי המודרניזציה של המאה ה־21, ומארחים המוני תיירים במשך כל השנה. רק 139 תושבי ונט עדיין מתעקשים ואומרים: יש שתי עונות תיירות בשנה, קיץ וחורף, שבהן אין ברירה, צריך להתפרנס ולארח. אבל בעונות הביניים, הכפר חוזר לעצמו ולידי תושביו המעטים. בחודשי האביב והסתיו נסגרים רוב בתי ההארחה, ובמזל תוכלו למצוא מסעדה אחת פתוחה. דווקא אלה הזמנים המומלצים ביותר לביקור בונט, ובמיוחד עונת הסתיו.

בין ספטמבר לאוקטובר הטמפרטורות צונחות. בלילות הן יכולות להגיע אפילו אל מתחת לאפס מעלות. גם הנוף משתנה במהירות דרמטית: יערות ירוקים הופכים לחגיגה עסיסית של צבעי שלכת עזים, שצובעים את העמק בגוני אדום, צהוב וזהב, שרק הטבע יכול ליצור. החגיגה הצבעונית נמשכת במקרה הטוב שבועיים עד שלושה בלבד. ואז שוב, בן לילה, השלג הראשון יורד, ומבשר למבקרים המעטים על סוף חגיגות השלכת ולתושבי ונט על תום עידן השקט ותחילתה של עונת הסקי.

לא רק בתקופת השלכת הנופים מסביב לונט הם עוצרי נשימה: בעלייה מ־Zwieselstein אל הכפר, במיוחד עכשיו, כששלל צבעי השלכת צובעים את הנוף האלפיני, פעמוני הפרות מצלצלים במדרון ההר ונחל פראי זורם ברעש אל התהום, צלילים שילוו אתכם במהלך שהייתכם בכפר. בונט מסתיימים הכבישים. מכאן והלאה אתם תצפו בהרים ממרפסות בתי ההארחה, או תגלו את הנופים המרהיבים בהליכה רגלית. הגעתם לאחד היישובים הגבוהים ביותר באוסטריה (כ־1,900 מטרים), אבל לא לגבוה ביותר. הליכה של שעה קלה מביאה אתכם ל־Rofenhoefe, אוסף בתים שמוגדר כיישוב הגבוה ביותר באוסטריה (2,014 מטרים). הליכה לא קשה, שבסופה מחכה לכם סוג של מסעדה - בית של משפחה מרובת ילדים שמבשלת לבני הבית מן הסתם במשך כל השנה, וגם אתם תוכלו, תמורת תשלום צנוע, ליהנות מן התבשילים.

בגלל הרגלי תושבי ונט להתבודד בכפר בעונות התיירות החלשות, מומלץ להזמין מקום מראש. אם לא הצלחתם לשכנע אף בעל מסעדה לפתוח את המטבח עבורכם, תצטרכו לנסוע כרבע שעה לאחד הכפרים הסמוכים. אך לא צריך להיבהל מהקשיים הלוגיסטיים, נהפוך הוא: מי שמחפש שקט, שלווה והתנתקות אמיתית מהעולם לימים מספר: זה בדיוק המקום. (נפתלי הילגר)

מחול צהוב מסחרר

שלכת באלטאי, מערב סין
בבת אחת מתרומם רכס האלטאי מעל מרחביו הצחיחים של אגן ג'ונגאריה (Jungariah) בצפון מחוז שינג'יאנג (Xinjiang) בצפון מערב סין. ברוב הדר גולשים מדרונותיו אל מעבר לגבולות סין, הלאה אל מזרח קזחסטן, דרום רוסיה ומערב מונגוליה. את השטח המדברי שמדרום לו ניתן לצלוח ביום נסיעה מפרך עד מאוד, או לחלופין לגמוא בטיסה בת כשעה מאורומצ'י (Urumqi), בירת המחוז.

מרגע שנכנסים אל עומק הרכס, משתנה לא רק תוואי הנוף אלא גם האקלים; נעשה קריר יותר, והאוויר נקי וצלול מאוד. עם ההעפלה במעלה המדרונות הבתוליים והצטננות להט המדבר מתרבה גם הצמחייה ומתגלה יער צפוף. רוב היער מורכב מאורן סיבירי (Larch Siberian). במדרונות הנמוכים יותר פזורים גם עצי ליבנה וכרי אחו.

מדי סתיו, ששיאו באזור קר זה כבר בספטמבר, מתחולל הפלא. במחול מסחרר של צהוב ניצתים עצי היער בזה אחר זה. רגע לפני שיעטו את מראה החורף האפרורי הם מבקשים ללבות את השמש בגוון בוער. יערות האלטאי נראים מרחוק כאילו שריפה עזה משתוללת בהם. להט המחטים הצהובות של האורן הסיבירי טובל במי הטורקיז של אגם קנאס (Kanas), החבוי בין הרכסים שפסגותיהם מושלגות, ומעורר בהם שלהבת שצועקת לשמיים.

אפשרויות הלינה באזור זה אינן מהמשובחות, אך התמורה לכל הדעות ראויה. על מימיו הצלולים של אגם קאנס ניתן להפליג בספינה. ניתן גם לצעוד בכמה מסלולי הליכה לאורך גדותיו. אחת האטרקציות היפות ביותר היא ללא ספק ההעפלה אל פביליון מודרני שהוקם בראש ההר, מערבית לאגם. מהנקודה הזו, שבה פועל בית קפה קטן, נשקפים נופים עוצרי נשימה לכל עבר. בשולי האגם ובמדרונות האלטאי חיים בני מיעוט הטוניה (Tunya), בודהיסטים באמונתם, המשמרים אורח חיים מיוחד. ביקור באחד הכפרים שלהם, המשופעים בתי עץ ציוריים עם ארובות מעשנות כנגד השמיים, בהחלט יכול להשלים את החוויה. (יותם יעקבסון)

שלכת משככת חרדות

שלכת בצפון פקיסטן

שלא יהיו כאן אי־הבנות: 600 קילומטרים מאיסלאמבד להונזה, מחוז נידח בצפון פקיסטן, ועשרים שעות נסיעה רצופות לימדו אותי שמשמעותו של Highway אינה בהכרח "כביש מהיר", אלא במקרה זה, כפשוטו, "כביש גבוה". ככל שאנחנו עולים צפונה, הכביש נעשה צר ומפותל יותר, האספלט נעלם, והרכב שלנו מנווט בין בורות הכביש והסלעים שהידרדרו מן ההרים, כל זאת במאמץ מתמיד להימלט מהתהום המאיים של עמק האינדוס.

במהלך כל המסע, עלי הנהג שלי עוצר רק בשעות התפילה. ואכן, אנחנו זקוקים לשמירה אלוהית מסיבית כדי להגיע בשלום. בכביש שאין בו מקום לשתי מכוניות זו לצד זו, עלי מסביר לי ברוגע מבעית את חוקי התנועה המקומיים: "מי שמוותר אחרון לרכב שבא מולו, הוא הכי גבר". עכשיו אני באמת מוטרד. מבט לתהום חושף עשרות מכוניות מרוסקות של נהגים שרצו להוכיח את גבריותם. אבל מראות השלכת הצבעונית בנוף ההררי המרהיב משאירים אותי בדילמה הנצחית: האם לעצום עיניים ולחלום על נהגים בעלי טמפרמנט סקנדינבי, או להתמודד עם המציאות הפקיסטנית ולחפש פריימים לצילום? רק בשעות האפלה אני קצת נרגע, נהנה משלוות החושך שבולע את נוף הסתיו ומסתיר את הסכנות האורבות לנו סנטימטרים ספורים ליד גלגלי הרכב הרעוע.

הרחק מאסונות טבע, ממחסני הנשק הגרעיני ומהמתיחות הפוליטית, הרחק מלוחמי הטליבאן ומתנועות הטרור, מצאתי כאן פקיסטן אחרת, רגועה ומרהיבה. צוקים מושלגים ממסגרים את נופי עמק הונזה, פריחת עצי הפרי באביב והשלכת בסתיו צובעים את הנופים בשלל צבעים עזים. הונזה נשארה עדיין מקום נידח ויפהפה בצפון פקיסטן, שרק זרים מעטים מגיעים אליו, רובם מטפסי הרים, המנסים את מזלם בכיבוש פסגות שבחלקן לא ידעו רגל אדם מעולם. (נפתלי הילגר)

>> איפה אפשר לראות את החיות הנכחדות לפני שהן יעלמו?