בשמורת אקאן (Akan National Park) שבמזרח האי הצפוני Hokkaido ביפן, בעת טיול סתיו באוקטובר השנה, פגשנו ביפנית חביבה בגיל העמידה שהלכה לה בין העצים לבדה. היא קדה לנו כדרך היפנים והמשיכה בדרכה. אחרי שסיימנו להתפעל מהעץ המי יודע כמה, שעליו להטו בשלכת אדומה, ראינו אותה שוב, יושבת על ספסל ושרה בקול צלול. עמדתי מהופנטת. למי היא שרה? לעצים? לטבע היפהפה של ארצה? לאהוב בלתי נראה? מקץ כמה דקות היא קמה והלכה לדרכה כשהפעמון הקטן הקשור לתרמילה, שנועד להרתיע דובים ביער, משמיע צלילים ענוגים.
משני צדי אגם אקאן הציצו לועותיהם של שני הרי געש: הר הזכר Oakan והר הנקבה Meakan. שמורת אקאן הגדולה - מרחב וולקני המכוסה ביערות וחרוץ בנהרות, בנחלים ובאגמים, שאחד מהם, אגם Mashu, נחשב לצלול בעולם - עמדה בשלכת. בחנויות המזכרות הפזורות בשמורה ניצבו המון צנצנות זכוכית בכל הגדלים, ובהן אצות Marimo, הגדלות רק באגם אקאן. צורתן כשל כדור מושלם ושעיר, צבען ירוק זרחני, והיפנים מטפחים אותן כאצות מחמד. בשלב הזה הבנתי שאין לי סיכוי להבין את יפן. התמסרתי להלם התרבות המוחלט הזה, ונהניתי מכל רגע.
היפנים מעריצים את השלכת שלהם, והסתיו (Aki) הוא מושא נחשק בספרות ובשירה. זו העונה שבה הם מטיילים ללא הרף בהרים וביערות, עומדים בעיקולי הנהרות ובשולי המפלים, בנקודות תצפית גבוהות, ליד סלעים ועצים גדולים, או יושבים לנוח מול פלג ומתענגים על ארוחת פיקניק שנשאו עמם בקופסת קרטון. היינו התיירים הלבנים היחידים כמעט בתוך המון יפנים נלהבים שקידמו אותנו בברכת קוניצ'ואה (שלום) מתנגנת - צעירים וזקנים, נשים שזר של עלי שלכת מפלסטיק צמוד לתיקן כקישוט, הורים עם תרמיל וילד על השכם.
אומרים שמספרם של תיירי השלכת היפנים עולה אף על זה של חגיגות פריחת הדובדבן, ושעל שביל הכניסה לבית הם מפזרים עלי שלכת לפני בוא אורח. "אם לשפוט מהספרות היפנית, האמנות הפלסטית, המטבח והתרבות הפופולרית", נכתב בחוברת שמצאתי בתא המושב של רכבת האקספרס שבה נסענו, "העושר של מאכלי הסתיו והרעננות של שמי הסתיו התכולים מחוללים חוויה חושית מיוחדת. רגע לפני שהחורף משתלט על הארץ, זה הזמן להישאב לצבעים של עלוות הסתיו הכתומה-אדומה, ה-Koyo".
סושי לדוב
המשכנו לקצה הצפון מזרחי של הוקאידו, לחצי האי Shiretoko שכמעט נוגע באיים הקוריליים שבשליטת רוסיה, בים אוחוצק. פירוש שמו של חצי האי בלשון ילידי המקום המקוריים - ה-Ainu, שחיו כאן מדורי-דורות עד שהיפנים כבשו את המקום והתערבבו בהם - הוא "הקצה של אימא אדמה". ואכן, האזור נחשב לפראי ולנידח בכל יפן. הוא מציע טבע צפוני מרגש, רחוק מהתיירות הקלאסית, ורוב שטחו כיום שמורת טבע הנמצאת ברשימת אתרי המורשת של אונסק"ו.
אחד ממסלולי השלכת הכי מענגים כאן מתפתל בין חמשת אגמי השמורה, Shiretoko Goko. עוד לפני שהעצים מזהיבים, הצמחייה הנמוכה שעל גדות האגמים מתחילה לסנוור בצהוב מרהיב; השרכים הענקיים הופכים לחלודה, והמדרונות המנוקדים בשיחים שהאדימו גולשים כמעט עד לאוקיינוס השקט. שוטטנו ברגל בנופים של ביצות, הרי געש, קניונים עם מפלי מים נהדרים ושל מעיינות גופרית חמים בצורות ובצבעים דמיוניים.
הגשם הדקיק שירד התחזק מרגע לרגע. אולי באמת יגיע טייפון כפי שהזהירו בחדשות. גם הרוח הבהירה לנו מי בעל הבית כאן. רצנו לאוטובוס כדי להתייבש, אבל מקץ דקות ספורות של נסיעה הנהג עצר לפתע. בנהר לצד הכביש עמד לו דובי דוב, גריזלי יפני כבן 3. בעונת הסתיו הנהרות כאן שופעים דגי סלמון וטרוטה, והדובי שלנו התאמן בציד דגים. סלמון אחד החליק לו מבין הידיים, את הבא הוא כבר אכל בתיאבון, ואת השלישי הוא פשוט הניח על הסלע, מפרפר, אולי כדי להכין ממנו סושי. למי כבר אכפת היה להירטב. עמדנו בגשם הסוחף והסנפנו את עלילות הדובי "שלנו" בנהר.
מלון Shiretoko Daiichi הוא בדיוק המקום להיות בו כשבחוץ משתולל טייפון. בעצם, היינו בשולי הטייפון, שהכה דווקא באי המרכזי, Honshu, והתענגנו על כל רגע במלון היפהפה הזה, שחלונותיו נפתחים אל האוקיינוס השקט. התעטפנו, חברותיי לטיול ואנוכי, בחלוקי הבד שחיכו לנו מקופלים ביד אמן בסלסילה בחדר וירדנו לאונסן, המרחצאות היפניים המסורתיים. אחרי שהתקרצפנו מכף רגל ועד שמפו נכנסנו לבריכות החמות עירומות למשעי (נשים לחוד וגברים לחוד). בחוץ מכה הגשם, ואנחנו מדלגות בין בריכה רותחת לקפואה, בין אמבטיה חמימה למקלחת בזרמים על הגב. אין יותר יפני מזה.
הים אפור כהה, מטולא בכחול ובקצף לבן, בברבורים ובאווזים. נסענו לאורכו מערבה, לשמורת Daisetsuzan, הגדולה בשמורות האי הצפוני. השלג, שהקדים לרדת השנה, הפך את המחזה לפוסטר של עלים בצבעי אודם וארגמן על רקע של פודרה לבנה, כמו קפא העולם לפתע. זה היה בונוס בלתי צפוי. אלומות האורז, שאיכרי חוות הענק החקלאיות הפזורות ברחבי האי דאגו לכסות ביריעות פלסטיק כתומות וכחולות, נראו כמו חרקים בדיוניים בשלג.
רגע אחרי שאיילה ושני עופריה חצו את הכביש, פגשנו קבוצת צפרים מאוסטרליה, הלבנים הראשונים שראינו מאז שהגענו להוקאידו. על סלע בנהר הם איתרו ציפור נדירה, Brown Dipper, וצילמו אותה נרגשים. המים בשני המפלים היפהפיים, Gin Ga ו-Ryu Sei, זרמו בכוח. לא לאורך זמן. בחורף הם יקפאו וישמשו מטרה למטפסי הרים.
דרך הדואר
את טיול הסתיו ביפן התחלנו ב-Honshu, האי המרכזי. בקיוטו, בירתה הקיסרית העתיקה של ארץ השמש, נמצא גן הסלעים המהפנט של מקדש Ryoanji, הנחשב למיוחד מסוגו בכל יפן, ועיצובו מבטא את תמצית הפשטות והקו הנקי - פסגת שאיפות הזן בודהיזם. עובדת הגן, בכובע צהוב ובכפפות ירוקות, אספה בעבודת נמלים כל עלה ועלה שקמל והזהיב ונשר מהעץ, לבל תזהם השלכת העירונית את הגן המופלא.
כדי לחוש את ניחוח הסתיו באזורים הכפריים של הונשו, נסענו צפונה אל האלפים היפניים - רכס מיוער מאוד, תלול ויפהפה. בלב הרכס נמצא עמק Kiso, שממשלת יפן הכריזה עליו כשמורת נוף ותרבות כפרית, ואליו התנקזו "דרכי ההר", Nakasendo, שקישרו בתקופה הפיאודלית של יפן את קיוטו עם Edo (כיום טוקיו), מקום מושבו של השוגון. לאורך הדרך - ששימשה כקו דואר וכנתיב להעברת מודיעין, ועברו בה סמוראים, סוחרים ופרשים על סוסים - נבנו 69 "ערי דואר" ואחוזות כפריות של daimyo, בעלי קרקעות ומנהיגים מקומיים שפרנסתם נסמכה גם על העוברים בדרך. כיום, באין סמוראים, הפרנסה מצויה בהמוני מטיילים מקומיים ובתלמידים יפנים המגיעים לכאן בטיולי מורשת, ובמעט תיירים "לבנים" כמונו.
הלכנו ברגל מהלך של יום, בין Magome ל-Tsumago - שני כפרים שבתי העץ היפים שלהם הם נכס לאומי, כמו גם הרחובות המרוצפים בחלוקי נחל, ותעלות המים שבהם הניעו בעבר גלגלי עץ של טחנות אורז קטנות. כמעט בפתח של כל בית ניצב פסל צבעוני ומשעשע של דביבון (ראקון). בעבר הרחוק הוא ייצג ישות רעה בפנתיאון הרוחות היפני, אך כיום הוא מסמל נדיבות, שמחה ושגשוג. חלק מבתי העץ העתיקים שלאורך הדרך משמשים כיום כ-Minshuku, אכסניות ובתי הארחה בסגנון יפני מסורתי. הלינה על-גבי מזרנים ומחצלות טטאמי והאכילה על כריות סביב ארוחה יפנית מסורתית הן חוויה.
הדרך רצופה במקדשי שינטו צנועים, התחומים בפשטות על-ידי חבל שעליו קישוטים תמימים מנייר אורז והם מבדילים בין החולין לטבע המקודש. בחלקות הקטנות שבין הבתים מצהיבות בעונה הזו של השנה אלומות האורז. על שלטי עץ לאורך הדרך נשמרו הודעות מימים עברו ואזהרות להולכים בה, דוגמת "אל תתרועע עם אנשים המציעים לך סחורה בזול, או משדלים אותך להמר על כספך". אבני דרך, שעליהן חקוקים דמויותיהם של גברים ונשים, הן עדות לסיפורי אהבה נכזבים. פעמים רבות הסתיימו האהבות האלה בהתאבדות בני הזוג, שבני משפחותיהם לא הסכימו שיינשאו. שייקספיר לא המציא שום דבר.
יער פעמוני הדובים
אין כמו טרק באלפים המקומיים כדי לחוות לעומק את הסתיו היפני. הכביש מהעיר Matsumoto שבמרכז האי אל רכס Hotaka מתפתל ועולה בדרך הררית יפה עד מאוד, בין יערות אפלוליים וטחובים, ירוקים כהים. נסענו עד לרכבל Shinhotaka הארוך והתלול, וריחפנו בו על-פני רצועות היער. אין לי מושג ירוק מה אמרה הקריינית בקלטת שהושמעה תוך כדי ריחוף, ושנשמעה כמו שירה, ספק נאום תעמולה, אבל המראה מלמעלה היה מכשף. זו הייתה מן שלכת של סוכריות מרשמלו, ורודות, ירוקות, כתומות, כמו הר של ממתקים צבעוניים. הענן - סמל לחלום בעולם הסמלים הסיני וכפועל יוצא גם ביפני - שירד על ההר, אכן שיווה לו מראה חלומי.
השלכת ביפן שונה מאלה של אירופה ושל צפון אמריקה, שם יערות שלמים של עצים מסוגים דומים בוערים בצבעים אחידים. ביערות המכסים בצפיפות את הריה של יפן צומחים בכפיפה אחת עצי מחט ירוקי עד שצובעים את המחזה ברקע ירוק, ועצים נשירים מסוגים שונים, שעליהם הרחבים משתוללים ויוצרים מישמש אקלקטי של צבעי שלכת: אורנים, אשוחים, קני במבוק בגובה של בית, אפרסמון, אדר (maple) שעליו נצבעים בבורדו, סוגי ארז וארזיות שעליהם הופכים לכתומים, הזהוב של הבוקיצה, והוורוד-צהוב הפיוטי של הקצורה (katsura), ששמו נגזר מעליו המדיפים ריח בושם, הוא מגיע לגובה של עד שלושים מטרים ואהוב מאוד ביפן.
מתחנת הרכבל העליון טיפסנו ברגל עוד כ-250 מטרים בגובה, אל בקתת ההרים Nishiho השוכנת בבדידות מקסימה בגובה של 2,385 מטרים ופירוש שמה "מקום בהר של מנוחה ליגע". היער כולו נמלא בצלילי פעמוני הדובים שהטיילים היפנים הרבים דאגו להצמיד לתרמיליהם. אחרי לינת לילה בבקתה השכמנו בחמש בבוקר לזריחה שהאירה את חודי הפסגות ואת בונבוניירת השלכת. מכאן התחלנו את הירידה הארוכה, התלולה (800 מטרים בגובה) ומאמצת השרירים, במדרגות האבן ובין סלעים, אל עמק Kamikochi ואל ריוקן (בית הארחה בסגנון יפני מסורתי) היושב על אונסן המעיינות החמים של Hirayu. פרט לבירות Kirin ו-Asahi, לדגיגים ולפירות ים בטמפורה, לפטריות שונות ומשונות ולערמונים שהוגשו לקינוח, באמת אין לי מושג מה אכלתי בארוחת הערב המסורתית שהוגשה לנו, אבל זו הייתה חגיגה משובבת של הגשה ושל טעמים.
תבשילי סתיו
לפסטיבל הסתיו ב-Takayama נקלענו לא בכוונה. מי ידע שבכל אוקטובר, ב-10-9 שבו, מתקיימות בעיר חגיגות רבתי לכבוד מקדש Sakurayama Hachimangu (או בקיצור Hachiman Sama). צעדנו בין אלפים רבים של חוגגים, לצד 11 במות ענק מתנייעות (yatai), מפוארות במידה שלא תיאמן, מכוסות בפיתוחי עץ מרהיבים, מתהדרות בעיטורי מתכת ובווילונות יקרים, מצוחצחות ומקושטות כמו כלה ביום כלולותיה וזוהרות בלילה במאות פנסים.
מקור החגיגות כפי הנראה במחצית השנייה של המאה ה-16, עת איכרי הסביבה הגיעו לעיר להתפלל אל האלים המקומיים שיעתירו עליהם יבול רב. פסטיבל הסתיו בעיר הוא מהססגוניים ומהיפים ביותר ביפן, ונחשב לנכס של תרבות ושל פולקלור. במשך שעות צעדנו לצלילי תופים וחלילים בעקבות תהלוכה בלתי פוסקת, עליזה ועממית, של אנשי העיר והסביבה, לבושים בבגדי חג מסורתיים, צבעוניים ומושקעים להפליא. אחד המופעים שריתקו הכי הרבה חוגגים היה ה-Karakuri, תיאטרון מריונטות שהזכיר לי קומדיה דל-ארטה. לא שהבנתי מילה ממה שנאמר שם, אבל עלילותיהן של הדמויות המסורתיות - הכומר Hotei, וילד וילדה המשתוללים על נדנדה וצונחים על כתפיו של הכומר המסכן - הצחיקו את הקהל עד דמעות.
וביפן כמו ביפן, בחלונות הראווה של חנויות הכולבו הגדולות כבר שולטים צבעי כתום וחום, ורוד וזהב, והכלבלבים מהגזעים הזעירים האלה, שהיפנים כל-כך אוהבים ונושאים בידיהם, או מובילים בעגלות מיוחדות, כבר לבושים בסוודרים ובמעילי גשם מדוגמים. אחרת איך ידעו שהסתיו כבר כאן?
הסתיו ידוע ביפן כעונה של "תיאבון בריא", של יבולי שדה, פירות ודגי ים. למשל, בזכות צבעו הכתום, האפרסמון, שתאמינו או לא נקרא ביפנית Kaki, הוא מתאבן סתיו מקובל, המוגש גם כקינוח. מתאבן נוסף, המוגש בדרך כלל לצד הבירה או יין הסאקה, הוא Ginnan - אגוזי עץ הגינקגו. בסתיו אוכלים הרבה Satsuma-imo, תפוחי אדמה שקליפתם סגולה ותוכם צהבהב, המוגשים מאודים, כטמפורה וגם כקינוח. בעונה הזו של השנה ניצודים בחופי יפן מיליוני דגי Sunma, שפירוש שמם המילולי הוא "דג חרב סתווי", אבל בצורתם ובגודלם הם מזכירים דגי מקרל. צולים אותם בגריל ומגישים עם רוטב סויה ועם מחית של צנון מקומי. שלא לדבר על כך שהסתיו הוא שעתם היפה של הערמונים, Kuri, המוגשים כמעט בכל צורה, כמתאבן, בתבשילי אורז וכקינוח.
מידע מעשי
עונה: עונת הסתיו הרשמית נמשכת שלושה חודשים בדיוק, מאמצע ספטמבר עד אמצע דצמבר. מופע השלכת תלוי כמובן בטמפרטורה ובקו הרוחב (השלכת מתחילה בצפון ו"נעה" דרומה). אוקטובר ונובמבר נחשבים לחודשים טובים לראות בהם שלכת.
ציוד: נעלי הליכה טובות, ואם אפשר עמידות במים, מעילי פליז, מעילי גשם טובים, מכנסי סערה (נגד גשם), כובע, צעיף, כפפות.
ארגון: טיול באזורים שבהם טיילנו דורש התארגנות מראש (כמו כרטיסים לרכבת השיקנסן ולרכבת האקספרס לאי הצפוני, תחבורה מקומית וכיוצא באלה). אנחנו נסענו עם חברת ספי אריאל בן-יוסף.
