אני עומד באמצע היער, רטוב עד לשד עצמותיי, מבול יורד על ראשי, מנסה להבין את המהלך הלוגי שעבר בראשה של המדריכה מהרגע שאמרה, "יש סיכוי טוב לגשם, אז ייתכן שנאלץ לוותר על הטיול הרגלי היום", ועד לנקודה שבה אני נמצא כעת. "נו בטח", אמרתי לבן שיחי לאחר שהתרחקנו קצת מהקבוצה, "תראה את המדריכה, עם המעיל רוח והנעלי גורטקס, מה אכפת לה שיורד גשם, בטח יש לה איזה דיל עם חנות הביגוד האלפיניסטי במלון".
"נו, באמת", הוא ניסה להרגיע, "אתה סתם כועס כי אתה היחיד שבא בבגדים קצרים". "למה שלא אבוא עם קצר?!", התרגזתי, "זה הייקינג! זה ספורטיבי, לא? חשבתי שאתחמם בהליכה, לא ציפיתי שייתנו לנו ללכת בגשם. מה הם חשבו, שנבוא לפה עם מטריות? איזה מטומטם יוצא להייקינג עם מטרייה?!".
"צודק", הוא אמר בחיוך, ושלף מטרייה מהתיק. זה היה האות לשאר חברי הקבוצה לפתוח את שלהם, במהלך שנראה כמו צמיחה פתאומית של פטריות בסרט מצויר. מפעם לפעם הציעו לי לחסות תחתם, אבל אני, נוטף גאווה ומים, סירבתי: "לא, לא, תודה. אני פשוט מת על גשם, זה מעצים את החוויה, תנסו גם". זה לא עבד על אף אחד, כמובן.
אז הנה המסקנה הראשונה מהטיול בעיירה הקטנה שאמוני למרגלות האלפים הצרפתיים: גם בקיץ, כשאין שלג, כדאי לבוא מצוידים במטרייה, כי בשאמוני אין ממש עונות, או יותר נכון מתקיימות בה כל העונות בבת-אחת.
פארק שעשועים יוקרתי
הרעיון מאחורי הסיור הזה היה הרצון של לשכת התיירות הצרפתית להזכיר לישראלים שהאלפים זה לא רק סקי ושלג, אלא גם מפלט נעים למדי מהקיץ החורך של המזרח התיכון. המסלול שנבחר הוא החבילה של קלאב מד, דרך המועדון שלהם במרכז העיר. לקלאב מד, אגב, יש כמה מועדונים אלפיניסטיים, למשל בואלמורל (Valmorel), או בפזה ואלנדרי (Peisey Vallandry) או בסרה שבלייה (Serre Chevalier) הסמוכות.
בדצמבר ייפתח גם בטורינו באיטליה מועדון, שנבנה על הכפר האולימפי (אולימפיאדת החורף, כמובן). המועדון בשאמוני היה פעם מלון פאר, שנופשים עשירים בתקופת הבל אפוק היו מגיעים אליו מרחבי אירופה, וכך הוא גם נראה. את הדרך אליו עשינו משדה התעופה בז'נבה, מרחק של שעת נסיעה באוטובוס.
בתוך שאמוני יש תחושה של פארק שעשועים יוקרתי: שילוב בין בתים עתיקים ונמוכים שנראים כמו סט של סרט תקופתי. תפאורת ההרים המגוננים מסביב יוצרת מעין אינטימיות ענקית שמאפיינת מקומות כמו דיסניוורלד, מינוס המלאכותיות. אפילו סניף מקדונלדס המקומי נראה כמו איזה פונדק דרכים, שמטפסי הרים מתחילת המאה ה-20, כאלה שנראים כמו בראד פיט, עוצרים בו להתקין עצמם לדרך הקשה.
המלון, במיטב המסורת של קלאב מד, משתלב בנוף היטב, ובפנים אופפת את המבקר תחושה קלאסית נעימה, עם תמונות היסטוריות של מטפסים ועם ציוד סקי מתחילת המאה הקודמת שתלוי במעברים. גם כאן מברכים אותך ב"בונז'ור" בכל פינה, וגם כאן זה מוביל למוטציות חברתיות מעניינות - כמו העובדה שגם האורחים כבר מברכים זה את זה בבונז'ור. ומאחר שהרוב אינם מורגלים בפמיליאריות הזו, ישנם כאלה שפולטים איזה "ז'ור" קלוש וביישני, מה שנשמע לכותב שורות אלה כאילו צרפתים זועמים לוחשים לעברו jew מאיים בעוברם.
אחד הדברים המקסימים במקום הזה הוא שכמעט שום דבר בו אינו אוטומטי - לא האורות, לא הברזים, לא המייבשים, ואפילו את הדלתות צריך לפתוח ולנעול בסיבוב מפתח, רחמנא ליצלן, תזכורת לזמנים שבהם אפשר היה לסמוך עלינו שלא נבזבז מים וחשמל. מסורת אחרת ידועה של קלאב מד היא גישת ה"אין לכם מה לעשות בחדר חוץ מלישון", ובהתאם, החדרים עצמם פשוטים למדי, אפילו קטנים משהו (החדר הזוגי, בכל אופן) ולא מאוד מזמינים. מצד שני, שורה עליהם אותה אינטימיות קלאסית, שבתוספת הנוף המקסים שנשקף מהחלון מפצה על החסרונות.
פסגות וקרחונים
רוב האטרקציות בשאמוני נמצאות במרחק הליכה, אך מי שמעוניין יכול להתנייד ברכבת המצועצעת המקסימה שעוברת ברחבי העיר. את היום הראשון שלנו ניצלנו להתאקלמות ולסיבוב בעיר; ביום השני עשינו את המתבקש - עלינו לפסגות. המהלך הזה התחלק לשני ביקורים, בקרחון המקומי המפורסם, ובמון בלאן, האוניברסלי יותר.
התחלנו בקרחון, המכונה מר דה גלס. הסיור מתחיל בחמש עד עשר דקות של הליכה רגלית אל הרכבת, שעולה באיטיות אל ההרים וחושפת את שאמוני הציורית בעמק המקסים שלמרגלות ההרים. הנסיעה עצמה לא ארוכה, והיא בהחלט חלק מהאטרקציה.
בחזרה למטה באותה רכבת מקסימה, ירידה לצורך עלייה, ומגיעים לאגייל דו מידי (Aiguilles du Midi), פסגות המון-בלאן. אפילו שער האבן המבוטן העצום בכניסה למתחם הרכבל נראה מאיים. העלייה ברכבל מורכבת משני שלבים: טיפוס לגובה אלפיים מטרים, וממנו טיפוס נוסף ל-3,800 מטרים. כשהעננים מתפזרים אפשר לראות את הפסגות הלבנות עם קרעי הסלע האפורים - וכן, זה מעביר בעמוד השדרה את התחושה המדוברת של יראה מהטבע ושל קטנות האדם. בקיץ יש גם בונוס: השמש מחממת, וכשעומדים באמצע השלג יש תחושה נעימה כמו ישיבה בג'קוזי בתוך יער מושלג.
יפיפייה כמעט מרושעת
היום השלישי, יום קיץ של ממש, הוקדש למסע במישור. לוקחים אוטובוס לעיירה הצרפתית המפורסמת אנסי, גם כאן המרחק הוא כשעה של נסיעה מענגת בנופים הירוקים. אנסי היא עיירה יפהפייה בצורה כמעט מרושעת; התעלות שעוברות בה בדרך אל האגם הענק הביאו כל מיני סרי טעם לכנות אותה "ונציה של צרפת" או "אמסטרדם של צרפת" או כל-השוואה-מטופשת-אחרת-לעיר-אירופית-עם-תעלות, אבל אין באמת נקודה להשוואה. היופי של העיר הזו ייחודי לעצמו, מעין שילוב של בתים צבעוניים פשוטים ומבני אבן עתיקים, שנראה כאילו לקחו את בית הממתקים של הנזל וגרטל והפכו אותו לעיירה שלמה.
מטיילים בעיירה אינם יכולים להתעלם מהברבורים ומהברווזים שכבר התרגלו לבצע פוזות לתיירים, ומברכים את פני התייר, יחד עם האגם המנצנץ בשמחה כמו כלב שקופץ עליך באהבה כשאתה מגיע הביתה. הפעם שילבנו שני סוגים של כלי רכב: מסע קצר ומודרך ברחבי העיר על סגוויי (מומלץ במיוחד למי שמעולם לא רכב על הכלי המלהיב הזה), ושיט באגם (שבנקודה מסוימת הרגיש כמו סיור של מישהו שממש רוצה להשוויץ בבית שלו - ולאנשי אנסי יש בהחלט במה להשוויץ).
בסך-הכול, אנסי מציעה יום שלם של אטרקציות, שאפשר לקנח אותו באירועים השונים שמתקיימים בעיר, או כמו במקרה של הביקור שלנו, בפסטיבל האנימציה שנערך בו.
פריסה ראויה לצועדים
היום הרביעי, האחרון. יום ההייקינג הגשום. התקוות שהותירה השמש המחממת של אתמול כבר נמוגו, ממש כמו הדיו במחברת שלי שנרטבה לחלוטין בגשם. המטרה כאן הייתה להציג בפנינו משהו משלל האטרקציות האלפיניות שמציע קלאב מד למבקרים. יש גם רפטינג והליכה נורדית ומסלולים בדרגות קושי שונות. אנחנו עשינו את המסלול ה"ירוק", הקל, היפה.
בניגוד למשתמע בפתיח הקנטרני, אין באמת צורך בציוד מיוחד בשביל לעשות אותו - מספיק רק לקחת מטרייה למקרה של גשם. המסלול באמת יפהפה, ועובר בין בקתות עץ לנחלים קטנים תחת עצים ירוקים גבוהים. "הישראלי הבא שיגיד לי שיער בן-שמן נראה כמו אירופה יחטוף ממני בוקס", מפטיר אחד מחברי הקבוצה, וכולם מחייכים ומהנהנים בהסכמה.
לקראת סוף הצעידה מחכה לנו הפתעה: באמצע היער, בזמן המבול השוטף, סמוך לנהר זועם וקוצף, עומדים אנשי קלאב מד מתחת לסככה לבנה ומציעים למטיילים האמיצים גבינות, נקניקים ויין, עם צנימים ושתייה קלה. צה"ל צריך לשלוח לפה כמה מהרס"רים שלו, שילמדו איך מארגנים פריסה ראויה לחיילים שחוזרים ממסע כומתה.
בערב, אחרי שהתייבשנו, קלאב מד הציעו לנו חילוץ עצמות דרך טעימה מהספא הידוע שלהם, סנק מונד, חמשת העולמות. הפעם הקודמת שבה התנסה כותב שורות אלה בסנק מונד הייתה במועדון קלאב מד בסיני. זה היה תענוג עילאי, שגורם לך להתמסר אליו עד כדי אובדן. בפעם האחרונה שהייתי בסנק מונד זה נגמר בהפיכה אלימה במצרים, שבוצעה שבוע לאחר מכן. השורות האלה נכתבות שבוע לאחר החזרה לארץ. לאלפים שלום, בינתיים.
מידע מעשי
איך מגיעים: בטיסה לז'נבה - ואז נסיעה ברכב, באוטובוס, או ברכבת GTV - נסיעה של 88 קילומטר.
בטיסה לצרפת - ואז נסיעה ברכב בדרך Autoroute A40, או באמצעות אוטובוס או רכבת.
בטיסה לאיטליה - ואז מעבר דרך הגבול במנהרת מון בלאן - 15 קילומטר משאמוני.
המון בלאן מולטי פס: כשמגיעים לשאמוני אפשר לקנות כרטיס אחד שמאגד את כל שרשרת הרכבלים שמקיפה את העיר (ומדובר במספר לא מבוטל), לרבות הרכבת האדומה בעלייה לים הקרח (אך לא כולל את הרכבל של מון בלאן); כרטיס למשפחה (זוג הורים ושני ילדים) ליום אחד עולה כ-150 אירו; לקוחות קלאב מד מקבלים אותו בחינם.
מוזיאונים מומלצים: מוזיאון להיסטוריה של האלפים (כניסה - 5 אירו, חינם לילדים מתחת לגיל 18), מוזיאון הטיפוס, חוויה אינטראקטיבית (כניסה - 5 אירו, חינם לילדים מתחת לגיל 18), מוזיאון הקריסטלים (כניסה - 5.70 אירו, חינם לילדים מתחת לגיל 18).
מסעדות: המסעדה על ההר סמוך לים הקרח, Le Grand Hotel Restaurant du Montenvers, מומלצת; המסעדה בעלת כוכב המשלין נמצאת באנסי ונקראת L'Auberge du Pere Bise
החבילה של קלאב מד כוללת טיסה לז'נבה, אוטובוס לשאמוני, כרטיס מון בלאן מולטי פס וכרטיס לתחבורה הציבורית בעיר, וכן הנחות בכניסות למוזיאונים. האטרקציות של המועדון עצמו כוללות הייקינג, רפטינג (בתשלום נוסף - 37 אירו), טיולי אופניים ועוד. יש גם חדר כושר, בריכה וספא (הטיפולים בתשלום נוסף). מחיר לדוגמה: לתאריך ה-19.8, לשבעה לילות, כולל הכול - מ-2,868 אירו לזוג 694 אירו לילד. מחירי החבילות עשויים להשתנות בהתאם למחירי הטיסות.
אנסי: אפשר לשכור רכב, או להגיע באוטובוס; להסברים על תחבורה ציבורית: www.atmb.com/en; סיורי סגוויי - מסלול של שעה עולה 28 אירו, מסלול לכל היום (שמקיף את העיר כולה) עולה 75 אירו.
אינטרנט: www.mobilboard.com/fr
>>
