אתם נתקלים בהם כמעט בכל חופשה בחו"ל, או אם לדייק – בכל חופשה ביעד אירופאי-אורבאני עם שיק מתוחכם: כמות בלתי מבוטלת של מוזיאונים. אין עיירה שלא מחזיקה איזה מוזיאון לתולדות היישוב, אז על אחת וכמה במטרופולין שמכבד את עצמו. אז בין אם אתם שוחרי תרבות ומשולהבי אמנות, ובין אם אתם סתם רוצים לסמן וי – הנה כמה טיפים שיעזרו לכם לסנן, לשרוד, לשדרג – כדי להצליח גם ליהנות מכל מיני שרבוטים של פיקאסו.
אלוהים נמצא בפרטים
יש מוזיאונים שצריך להירשם אליהם מראש, ובניגוד למועדונים בתל אביב הם לא ישלחו לכם ס.מ.ס תזכורת יום קודם. הכנסייה שמאכסנת את "הארוחה האחרונה" של דה וינצ'י, למשל, דורשת הרשמה מוקדמת. אבל גם אם מדובר במקום שלא מחייב הרשמה, הזמנה ושריון מקום, לפעמים זה פשוט כדאי. במקום לריב עם כולם בתור ולהצדיק את המוניטין הישראלי, תרימו טלפון או תבררו באתר האינטרנט על הזמנה מוקדמת - ותוכלו להיכנס לגלריה בחיוך שליו של מי שהביאו כרטיס מהבית.
באותה נשימה כדאי לבדוק מה בדיוק מציג המוזיאון בתאריכים שבהם אתם מבקרים מעבר לתערוכות קבועות, ומהם ימי ושעות הפתיחה/ מפתיע, אבל רוב המוזיאונים לוקחים לעצמם יום חופש בלתי צפוי באמצע השבוע, וקצת חבל להיתקל בדלתות סגורות אחרי שהלכתם חצי עיר.
קחו את זה באיזי
במוזיאונים באירופה - או בכל ציביליזציה אחרת שאינה תל אביב - אפשר אמנם לשוחח, אבל לא בקול רם, עם הידיים ובעברית עילגת כמו שאנחנו אוהבים. לכן מומלץ שלא לדחוס ביקור בשלושה מוזיאונים ביום אחד – זה מצטבר להרבה יותר מדי שקט. וסביר להניח שיום שלם של שקט אירופי יערבל את הרשמים האמנותיים בראשכם עד כדי עיסה טובענית, ואתם הרי לא בוויפאסנה בהודו. אם אין ברירה והשארתם את שלושת המוזיאונים היפים בעולם ליום לפני שאתם עוזבים, השתדלו להתפנק כמו שצריך בין לבין עם אוכל, שתייה חמה ואולי איזה סשן פטפטת בלתי נלאה.
הכל כלול
יש מקומות שבהם תמורת סכום בלתי סמלי תקבלו כרטיס מוזיאונים משולב, מעין חופשי-חודשי לאינטלקטואלים שיפתח בפניכם את דלתות כל המוזיאונים באזור. בדקו האם אכן מדובר בכל המוזיאונים או ברשימה ספציפית, והיו ערניים: לחלק מהכרטיסים המשולבים (ככה זה בפריז, למשל) יש תוקף - יומיים או יותר. הכרטיס אמנם לא זול במיוחד, אבל לעתים קרובות הוא מקצר תורים והוא בהחלט יעודד אתכם לדחוף הרבה יותר קולטורה לנופש מהמתוכנן.
בלי אמנות מודרנית
אם אתם לא מבינים בזה כלום, שלא לומר ממש שונאים את זה, אם אמנות היא לא משהו שזורם לכם בדם באופן טבעי, ובטח אם אין לכם המון זמן אבל אתם בכל זאת רוצים לספוג קצת קולטורה - נסו לדלג על המוזיאון לאמנות מודרנית. אנחנו לא אומרים לוותר על המומה בניו יורק, אלא על מוזיאונים של ערים קצת פחות מפותחות, שבהם לרוב תיתקלו ביצירות הזויות של אמני מיצג מקומיים שלא שמעתם עליהם בחיים וגם לא תשמעו.
אם אתם רוצים לראות עוד דברים חוץ ממוזיאונים, אבל בכל זאת רוצים לספוג את אווירת המקום, רכזו את המאמצים במוזיאונים השווים באמת, אלה עם האמנות שאפשר גם להבין.
אם בכל זאת אתם לא מוותרים על האמנות המודרנית – לכו על סיורים מודרכים. כי תכל'ס,
אמנות מודרנית זה מעניין. הבעיה היא שאף אחד לא מבין בזה.
בירורים מקדימים 1
במוזיאוני ענק, אבל לא רק בהם, חשוב לבדוק אם הכרטיס מאפשר לצאת ולהיכנס בלי הגבלה. התרעננות בבית קפה סמוך אחרי תצוגת רוקוקו מרתקת אך מייגעת עשויה להיות הכרחית, אבל יהיה חבל לגלות שלא תוכלו לחזור לשאר התערוכות שרצות עכשיו במוזיאון. בקיצור, רק צריך לשאול בכניסה.
בירורים מקדימים 2
אם אתם בכניסה והשומר ממילא חושב שאתם נודניקים, נצלו את ההזדמנות לבדוק איפה השירותים. תסמכו עלינו, כשתגיעו לרגע האמת יהיה מאוחר מדי ונפש חיה לא תעבור בסביבתכם, שלא לדבר על זה שתהיו מרוחקים שנות אור מהשירותים הקרובים. במקום ליצור אינטראקציה אנושית עם השומר, אפשר גם לאתר את המקום במפת המוזיאון שבדרך כלל מחלקים בכניסה.
קחו משהו לדרך
אתם רוצים להבין מה אתם רואים ולקבל אינפורמציה מועשרת על היצירות, אבל מעדיפים לעשות את זה בלי להידחק בין הקהל שהולך אחרי מדריך בשר ודם? ובכן, ברוב המוזיאונים אפשר לשכור מדריך קולי נייד – מעין רשמקול של פעם שאליו מחוברות אוזניות. המכשיר מאפשר לכם לקבל הסברים מקוריינים על היצירות שאתם עומדים לידן. רק מה - לפעמים זה עולה יותר ממדריך שמסביר לקבוצה שלמה.
עלו על טרמפים
גם במוזיאונים מנומסים באירופה אפשר לנצל את הקומבינטוריקה הישראלית הידועה לשמצה – כל עוד זה לא מוציא לנו שם רע כמובן. אם נניח יש יצירה שמעניינת אתכם במיוחד, תפטרלו לידה, תתבוננו בה וחכו לסיבוב התיירים הקרוב. עכשיו נצלו את כל מה שלמדתם בטירונות והסוו את עצמכם בקהל. המדריכים מדברים בקול מספיק רם כדי שתשמעו אותם, המילים הן של כולם ובוודאי יהיה להם מה לחדש לכם. בעיקר באמנות מודרנית.
ותרו על השופינג
חנויות של מוזיאונים ידועות ביכולת הפיתוי שלהן: העיצוב שלהן מאוד מושקע, יש בהן פיצ'פקעס פסבדו אינטלקטואליים (מחברת של מירו, יומן של קית' הרינג, עיפרון של ואן גוך) והם בכל זאת המקום היחיד לקנות משהו ברדיוס של קילומטרים. אבל יש כמובן קאצ' - מדובר בחנויות יקרות להחריד (אלא אם כן להוציא עשרה פאונד על עיפרון לא נשמע לכם יקר), שלרוב לא שוות את הממון שתותירו שם. אז אם לא מדובר במזכרת מתערוכה שריגשה אתכם במיוחד, פריט ייחודי שבאמת שווה את ההשקעה או שזאת החנות האחרונה בדרך למטוס ועוד לא קניתם משהו לחמותכם – כדאי לוותר.
לא צריך לראות הכל
מוזיאונים הם לא בופה אכול כפי יכולתך, ואתם לא חייבים לגמור מהצלחת. בשונה מהמוזיאונים בארץ, שגודלם הממוצע מזכיר אקווריום גדול, המוזיאונים באירופה מספיק עצומים כדי שתוכלו לאבד בהם כמה משנותיכם היפות ביותר. חוץ מזה, גם לא כדאי לראות הכול. הרי בשביל למלא את כל החדרים בלובר היו חייבים להכניס כמה שרבוטים מעליית הגג של ז'אן-דה-משהו. או.קיי, אולי בלובר לא, אבל הבנתם את העיקרון. השכילו להקדיש שעתיים לבסט של כל מוזיאון והיו בררנים כאילו הזמן שלכם שווה כסף. יותר תיהנו, פחות תסבלו משברי הליכה ואם הזמן שלכם באמת שווה כסף זה אפילו חסכוני.
