עצמו עיניים וחשבו על סקוטלנד. סביר להניח שהאסוציאציות הראשוניות שהמדינה הזו מעוררת בכם הן מרחבים ירוקים פסטורליים מלאי כבשים, חצאית סקוטית וחמת חלילים ומעל הכל וויסקי סקוטי משובח, ואתם לא טועים. כבר מעל ל-500 שנה מזוקק במדינה וויסקי מקומי שהפך לסמל המסחרי שלה (לאחר שהגיע אליה מאירלנד).
רק לפני כ-200 שנה הפך הוויסקי ממשקה קשוח ליודעי ח"ן להצלחה עולמית. בעקבות כך החלה להיווצר קהילה של חובבי המשקה המשכר שמחפשת את המשקאות של המזקקות שלא מוכרות לקהל הרחב ויוצאת לסיורים כדי לראות את תהליך הייצור וכמובן לטעום וויסקי משובח. ואין מקום מתאים יותר לסייר בו מאשר אזור ההיילנדס (The Scottish Highlands) בסקוטלנד.
ההיילנדס הוא אזור הררי וירוק, שופע טבע ומעיינות בצפון מערב המדינה, שמשתרע על פני מעל למאה אלף קילומטר, אך מונה רק מעט מעל 200 אלף תושבים. מתוך מעל ל-130 מזקקות שפעילות ברחבי סקוטלנד, יותר משליש (47) נמצאות באזור זה. עיקר הפעילות המסחרית והתיירותית שבו מגיעה הודות למזקקות הפעילות בו בהן דלמור (Dalmore), גלנמורג'י (Glenmorangie), מקאלן (Macallan), גלנפידיך (Glenfiddich) וגם טומינטול (Tomintoul) וגלן קאדם (Glenkadam) בהן ביקרנו בסיור.
הסיבה שדווקא האזור הזה הפך למקום המזוהה כל כך עם הוויסקי הסקוטי נמצאת בעבר הרחוק בשנת 1644, כשהוחלט להטיל מיסוי על המשקה. היצרנים ברחו לאזור ההררי - אליו לא הגיעו נציגי המדינה - כדי להפיק רווחים גבוהים יותר ולנצל את המשאבים הטבעיים של שטח רחב ומים זמינים בקרבת מקום. כך, בתוך פחות ממאה שנה הפך הוויסקי מהיילנדס לאחראי ליותר מחצי מהתפוקה של כלל סקוטלנד ולמקום המזוהה ביותר עם המשקה ברחבי העולם.
קשה בדרך - קל כששותים וויסקי
הדרך להיילנדס לא פשוטה ובשבילנו היא הייתה אפילו מסויטת מהרגיל. כרטיס טיסה לסקוטלנד עולה כ-500 דולר, אך מאחר ואין טיסות ישירות באופן קבוע יש לבצע קונקשן. מסתבר ששעתיים הפרש לא מספיקות בנמל תעופה ענק כמו הית'רו בלונדון, שם פספסנו את טיסת ההמשך. למזלנו, הצלחנו בתחנונים למצוא מקום סטנד ביי בטיסה שעתיים אחרי רק כדי לגלות שהטייס עבר תאונה בדרך ולהמתין שעתיים במטוס. משדה התעופה באדינבורו להיילנדס יש עוד 3 שעות נסיעה, שבדרכן הספקנו לדרוס אייל שרץ לתוך הרכב, גרם לנו לסטות מהנתיב ומת בו במקום.
אבל הדרך שווה את ההגעה. האזור היפהפה כמו לקוח מגלוית נוף של סקוטלנד עם נהר שוצף, כבשים שמלחכות את האחו וכמעט ללא אנשים באזור, פרט לעובדי המזקקה. המזקקה אליה הגענו, טומינטול, נחשבת למזקקה "חדשה" יחסית למאות השנים שבהן מזוקק וויסקי באזור זו. היא הוקמה בשנת 1964 ומייצרת כ-3.4 מיליון ליטר בשנה מסוג בלנדד מאלט (שילוב של עשרות זיקוקים שונים) וסינגל מאלט (עשוי מלתת שעורה בשיטה העתיקה ביותר לזיקוק אלכוהול – זיקוק דודי) בטווח גילאים שנע בין 10 ל-33 שנות יישון.
המזקקה נקראת על שם הכפר הסמוך טומינטול, הכפר הגבוה ביותר בהיילנדס. למרות העובדה שזו מזקקה חדשה יחסית, אין בה מחשבים וכל תהליך הייצור בה נעשה באופן ידני. איכות חומרי הגלם והמים הינם ברמה גבוהה ביותר בשל התנאים האידיאליים השוררים שם, סמוך לנהר הספייסייד (Speyside). במזקקה נמצא גם בקבוק הוויסקי סינגל מאלט הגדול בעולם שמכיל בתוכו נוזל של 150 בקבוקים (105 ליטר), מיושן 14 שנה ושווי הבקבוק לבדו (ללא הוויסקי) עומד על 7,000 יורו.
"לא משנה לנו למכור את הבקבוק הראשון ללקוח, אלא את השני", הסביר לנו רוברט פלמינג, שנחשב ל"בלנד מאסטר" של המזקקה, ומתכוון לכך שבסופו של דבר האיכות ולא השיווק לבד יגרמו ללקוחות לחזור למותג. פלמינג הוא מומחה וויסקי מהמדרגה הראשונה. הוא עובד כבר 41 שנה בתחום, עד שהגיע לטומינטול, שם הוא נמצא למעלה מ-30 שנה. גם אביו, סביו ואבי סביו עבדו במזקקות וויסקי, כשהוא עצמו גדל באזור קילומטרים ספורים מהמזקקה ונחשף לתהליך הייצור מילדותו.
וויסקי עושים באהבה
וויסקי לכאורה עשוי משלושה מרכיבים עיקריים בלבד – מים, שעורה ושמרים – וגם מנה גדושה של זמן, אך תהליך הייצור שלו הוא מרתק במיוחד ויותר ממומלץ גם למי שאינו חובב המשקה לתפוס סיור במזקקה כלשהי. פלמינג ערך לנו סיור במזקקה והסביר על התהליך שמורכב משלבים רבים. הראשון הוא הלתתה – השריית גרעיני שעורה במים, אחריה התססה של הלתת המיובש וערבוב של העיסה הקמחית עד לנקודת רתיחה. את הנוזל שמופק מכך מתסיסים על ידי הוספת שמרים מהם מופק האלכוהול.
לאחר קבלת העיסה האלכוהולית מתחיל תהליך הזיקוק שבו מסננים את התוצר ומזקקים אותו. משם הוא מועבר ליישון בחביות עץ אלון שבהן הוא יספוג טעמים שונים בהתאם לסוג החבית בה ישכון בין 3 שנים (בשביל להיקרא סקוטש הוויסקי חייב להתיישן לפחות שלוש שנים בחבית עץ אלון בסקוטלנד ולהיות מזוקק לפחות פעמיים) לעשרות שנים. בתומן יסננו את המשקה וינקו אותו, יערבבו אותו עם נוזלים אחרים (במידה ומדובר בבלנדד מאלט) ויבקבקו אותו בדרך למשלוח ברחבי העולם.
אחוז האלכוהול של המשקה היוצא מהחבית הוא לרוב בסביבות ה-60%, כאשר ברוב המקרים מדללים אותו לפני הביקבוק בעזרת מים זכים לרמה של 40% אלכוהול. בסיום הסיור במזקקה כמובן שערכנו את הטעימות הקבועות כשמשקה חוזק חבית של טומינטול הפתיע בצלילות ובטעם לטובה, לאחר דילול במספר טיפות מים. משקה הפיטד (וויסקי מעושן) היה כמעט בלתי אפשרי לשתייה עבורי, אך כן יספק חובבי אקסטרים שלא פוחדים מטעם עז. בחביות משתמשים מספק פעמים למשך כמה שנים לשימור הטעמים ומשווקים עם הטעם לפי סוג החבית. כך יכולנו לטעום וויסקי שיושן 19 שנים בחבית בורבון שהעניקה לו מתיקות של חלת דבש, ריח של טופי ונגיעות חריפות של מוסקט. בהחלט מומלץ.
יוקר המחיה לא פוסח גם על עולם הוויסקי שנפגע מהמלחמה באוקראינה בשני אספקטים - גם הכפלת מחיר השעורה, שחלק גדול ממנה מיוצר באוקראינה, וגם העלאת מחירי האנרגיה לרמה של פי ארבעה. "המחירים צפויים לעלות בעתיד. התעשייה תשרוד אבל מזקקות קטנות ייבלעו בגדולות יותר", אומר פלמינג. "אבל עדיין חשוב שיהיו מוצרים משתלמים לצרכן. רוב האנשים לא ישלמו מאות יורו לבקבוק".
אבל במזקקה כן עובדים כעת על פרויקט בוטיק עם קשר ישראלי – וויסקי כשר בשיתוף יקבי יין בוטיק ישראליים, כמו אלכסנדר וחברון. פלמינג מסביר לנו שרק הרב יכול לגעת במוצר, אחרת כל תוכן החבית צריך להיזרק לפח מחר והיא לא תוגדר ככשרה יותר. הוויסקי מיושן בחביות יין בנות 25 שנה ומעלה כשבסיומו ישווק במהדורה מוגבלת בישראל.
מייצרים את הוויסקי כמו לפני 100 שנה
תהליך הייצור דומה בין המזקקות, אולם ישנן כאלו שמשתמשות בעזרים טכנולוגיים - בעוד ישנן כאלו שממשיכות בשיטה שליוותה אותם מימי קדם. כזו היא המזקקה הבאה שביקרנו בה, גלן קאדם, שמהווה את אחת מהמזקקות העתיקות שעדיין פועלות בסקוטלנד מאז הקמתה בשנת 1825. כאשר המזקקה הוקמה, היא נבנתה עם גלגל מים במרכזה. "לא היה אז חשמל, ולכן מקורות הכוח היחידים הזמינים להכנת וויסקי היו אש ומים", מסביר פלמינג. הגלגל הסתובב במשך כמעט 100 שנים, ועזר ליצור את הוויסקי הייחודי של מזרח היילנד שגלן קאדם התפרסמה בו.
עם זאת, הכנסת החשמל למזקקה בתחילת שנות ה-1900 הפכה אותו למיותר. מאז הכנסת החשמל אליה תהליך הייצור במזקקה דומה להפליא לזה שהיה לפני מאה שנה, כאשר אחת המכונות המרכזיות פועלת מזה קרוב למאה שנה ברצף. לאחרונה אף שוחזר גלגל המים במשקל 1.9 טון והוצב במיקום המקורי, כך שיוכל להניע גלגלות וגלגלי שיניים ברחבי המזקקה ולשחזר כמעט אחד לאחד את תהליך הייצור המקורי.
גלן קדאם לא פועלת באופן רציף. היא נהרסה במהלך שתי מלחמות העולם והמחסנים במקום שימשו לצריף שינה לחיילים. בשנת 2000 היא נסגרה בעקבות משבר כלכלי בעולם הוויסקי, עד שנקנתה וחודשה בשנת 2003 ע"י אנגוס דנדי, התאגיד שבבעלותו גם מזקקת טומינטול. בימים אלה עומלים בה על מרכז מבקרים לכבוד חגיגות ה-200 שנה למזקקה.
המזקקה מייצרת 1.4 מיליון ליטר בשנה של וויסקי, שמתיישן בין 10 עד 21 שנים בחביות עץ עתיקות בנות 25 עד 35 שנים. איכות חומרי הגלם והתנאים מניבים ייצור של סינגל מאלט איכותי, שמבוקש מאוד עבור כמה מהתערובת היוקרתית בעולם. הייחודיות של גלן קאדם היא שבניגוד למזקקות רבות הוויסקי מיוצר ללא תוספת קרמל וכל מוצר הוא בצבעו הטבעי ומכיל 46% כהל (בניגוד ל-40% של מרבית היצרניות). עוד נקודה ייחודית היא שני כלבי ענק שמוצבים בסמוך למחסני חביות הוויסקי כשומרי המשקה, כשהמקומיים מספרים שעד לאחרונה גם טווס שוטט במקום והבריח אורחים לא קרואים. ואיך המשקה עצמו? בהחלט יספק חובבי וויסקי, אך לחכי הפשוט טומינטול היה יותר ערב.
אטרקציות שאסור לפספס בסקוטלנד
מזקקות וויסקי הן לא הדבר היחידי שניתן לעשות בסקוטלנד ומומלץ לשלב את הטיול עם כמה ימים בערים הגדולות. אני טיילתי בגלאזגו (Glasgow) ובאדינבורו (Edinburgh), בירת סקוטלנד, שהיא פנינה של ממש שמשלבת בין ישן לחדש עם טירה מרשימה, עיר עתיקה ועיר "חדשה" (בת כ-250 שנה) ששתיהן הוכרזו כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו, מוזיאונים מושקעים עם כניסה חופשית ופסטיבל ענק לאמנויות הבמה שמתקיים מדי חודש אוגוסט. התושבים באדינבורו נחשבים למשכילים ואמידים יותר, וגם המבטא הסקוטי שלהם קל בהרבה להבנה מזה של חבריהם בגלאזגו.
טירת אדינבורו – המבנה המוכר ביותר בעיר, ששימש בתור כס השלטון של מלכי סקוטלנד מהמאה ה-12 עד ה-17. בטירה ניתן לראות את מונס מג - התותח שהיה בעל כוח האש ההרסני ביותר בזמנו ושמר על הטירה מפני אויבים. ירי תותחים מסוללות מתבצע עד היום מדי יום בשעה 13:00, שהיא השעה העמוסה ביותר במקום. עוד ניתן לראות בתי כלא שבהם שוכנו אסירים במהלך מלחמת העולם השנייה, אבן הגורל (סקון) ששימשה לאחרונה בהכתרה של המלך צ'ארלס, ארמון מלכותי מהמאה ה-15 ואפילו מערות תת קרקעיות בהן התחבאו ומתו חיילים ובהן גם הוחבא הכתר המלכותי בזמן מלחמת העולם השנייה מחשש לפלישת הנאצים לבריטניה. לטירה יש לקנות כרטיסים מראש באתר https://www.edinburghcastle.scot/ בעלות של כ-20 פאונד למבוגר.
המוזיאון המלכותי של סקוטלנד – אחד היתרונות של סקוטלנד הוא שלמרות יוקר המחיה שם, הכניסה למרבית המוזיאונים היא ללא תשלום. באדינבורו יותר ממומלץ לבקר במוזיאון המלכותי של סקוטלנד שכולל מגוון מיצגים לכל המשפחה מאטרקציות מדעיות כמו הכבשה המשובטת דולי, דרך משחקים אינטראקטיביים, תצוגת חפצים טכנולוגיים לאורך השנים ועד יצירות אמנות כמו שעון המילניום.
גלאזגו – העיר הגדולה בסקוטלנד והשלישית בגודלה בבריטניה עם מעל ל-2 מיליון תושבים. היא אמנם פחות יפה ויותר תעשייתית מאדינבורו, אך מכילה מספיק אטרקציות ובעיקר חיי לילה מעולים וטובים יותר משכנתה (מרחק 50 דקות ברכבת מאדינבורו).
קתדרל מנגו הקדוש (סנט מונגו) והנקרופוליס – קתדרלה גותית יפהפייה וענקית מהמאה ה-13. בעת ביקורי שם הגיעו המוני אנשים לצפות בהכתרתו של המלך צ'ארלס, דבר שהסתיים בפיאסקו לאחר שכל המסכים כבו ברגעי ההכתרה. בסמוך אליה נמצאת הנקרופוליס עיר מתים בה קבורים לפי הערכות כ-50 אלף איש, אך רק כ-3,500 מצבות נשמרו עד היום.
קלווין גרוב פארק – אם אתם רוצים לנוח במדשאות ירוקות, זה המקום בשבילכם. הפארק הענק שנוסד ב-1852 כולל בתוכו מוזיאון להיסטוריה של גלאזגו (כניסה חופשית), מזרקה מרהיבה ואפילו ידוע כמקום שבו יוסדה קבוצת הפאר הסקוטית גלאזגו ריינג'רס לאחר שמייסדיה נפגשו בפארק.
קלווין גרוב מוזיאון – מוזיאון מפואר שמכיל 22 גלריות עם מבחר יצירות אמנות של הציירים הגדולים מוואן גוך דרך רמברנדט ועד גוגן וגם עם שלל מיצגים מרתקים כמו תערוכת ראשים מרחפים, סרקופג מצרי עתיק ופסלי חיות ענקיים שמקבלים את המבקרים בקומת הכניסה. מומלץ להקדיש לביקור בו מספר שעות. כניסה חופשית.
*הכתב היה אורח של חברת AGAT&D , יבואנית משקאות אלכוהוליים מרחבי העולם