ורונה מצויה למרגלות הגל הראשון של רמות האלפים. נהר האדיג'ה (Adige) החולף בה בעיקול חד, מסמן את סופו של עמק הפו השטוח כרצפה ואת תחילתן של רמות שעתידות להפוך לשיאים אדירים, שבהם מתהלכים רועי צאן דוברי גרמנית. היא עיר יפה: בתיה העתיקים צפופים לאורך סמטאות, מובילים מפיאצה ארבה (Erbe), שוק התבלינים לשעבר, אל פיאצה ברה (Bra). בזירה הרומית שנמצאת בה, השמורה ביותר באיטליה כולה, נערך מדי שנה אחד מפסטיבלי האופרה הנהדרים בעולם.
מצד שני, זוהי הצנועה שבערי הצפון הגדולות. לאורך קצה הבקעה פרושה שורה ארוכה של ערים, מצד אחד: מילאנו הענקית, האופנתית, השוקקת עסקים, מצד שני: ונציה המכשפת, האחת במינה. ורונה נתונה ביניהן כמקום כמעט פרוזאי. טוב שיש סיפור אהבה שייקספירי שמושך לכאן את התיירים.
בכניסה הדרומית לפיאצה ארבה פתוח שער אל חצר ומעליה מרפסת מתקופת הרנסנס. לוח הקבוע כנגד הקיר מציין שזה היה בית משפחתה של יוליה קפולט. כנגד המעקה הזה נשענה יוליה וקוננה: "רומיאו, הו רומיאו, בשל מה אתה רומיאו?" או שלא. סיפור המחזה אמנם מבוסס על דברים שהתרחשו בוורונה וששמעם גונב לאוזנו של שיקספיר, אבל השמות שבהם בחר מומצאים, ובכלל, מדוע תתגורר משפחת אצולה, אחת משתיים המושלות בעיר, בכניסה לשוק?
ורונה מלאה עבורי נוסטלגיה: היין הזול מהטרטוריה במורד הסמטה. הטיולים בגבעות שמצפון לנהר, שמהן נשקפות פסגות מושלגות. נדודי שינה בלילות שבהם הצלב הזוהר מעל המנזר נשקף מבעד לחלון. הרכבת החוצה את האדיג'ה כשמעליו תלויים ענני סערה שחורים. המים גועשים מתחת לגשר באחר צהריים קיצי. המונים בלבוש אלגנטי יוצאים אל הלילה לאורך הרחובות העתיקים. צעירים וצעירות רוקדים שיכורים ברחוב לילי.
והיה גם התייר האמריקאי המבוגר שאמר: "כשבאנו לכאן כחיילים בסוף מלחמת העולם השנייה לא היה כל זה, כל מה שמחוץ לחומות. כל הבניינים החדשים והסופרמרקטים והאצטדיון. הייתה רק עיר עתיקה וכמה אחוזות על הגבעות.”
"היה כאן יפה," אמרתי. "עדיין יפה. עדיין יפה," הוא מיהר להעיד. ואף אחד מאיתנו לא הצטער במיוחד על גדילתה של העיר. גם כי מי שאוהב עיר רוצה שהיא תפרח ותשגשג, וגם כי ערים היסטוריות קטנות ולא מפותחות לא חסרות בסביבתה של ורונה.
עיירות ואגמים קסומים מסביב
מנטובה (Mantua), עיר גלותו של רומיאו, נמצאת עשרים דקות של נסיעה מדרום. בלבה ניצבת קתדרלה מן המאה השש-עשרה שהיא מפסגת הישגיה של אדריכלות הרנסנס, ולידה ארמון דוכסי לומברדיה המעוטר בציורי קיר יחידים במינם. חוץ מפרברי בטון מאיימים לא חסר למנטובה כלום. יש בה תעלות קסומות, אגמים הנושקים לחומותיה ולא מעט פסטה מעולה.
באותו מרחק מצפון נמצאת רוברטו (Roveretto), עיירה קטנה שניתן לחוש בה כבר את הניחוח האלפיני. ממזרח מצויה ויצ'נזה (Vicenza), עירו של אדריכל הרנסנס האגדי אנדריאה פאלאדיו שהותיר בה אוצרות.
אפילו העיירה הקטנה וילהפראנקה די ורונה (Villafranca Di Verona) הסמוכה להפליא לעיר, מעניינת. מערכת שתי וערב לא אופיינית של רחובות מקיפה בה טירה עצומה, שבחצרה נערכים לפעמים מופעי רוק.
אולי היעד האהוב ביותר בסביבתה של ורונה אינו עיר כלל אלא אגם גרדה (Lago di Garda) המוארך, המתחפר לתוך האלפים. אי אפשר לספור את הכפרים המתוקים השוכנים לחופיו וקשה מאוד לתאר את יופיים של הרכסים הבוקעים ממנו בצפונו. שם, ביניהם חפונה העיירה ריווה (Riva) המתוקה, שבתי הקפה שלה ניבטים אל המים ואל הפסגות. אבל לוורונה מתגעגעים אפילו ממקום כזה, ובסוף תמיד נהדר לחזור אליה לפחות לעוד כוס אספרסו אחת אחרונה.
בתמונות האחרונות של “רומיאו ויוליה” גולה רומיאו מן העיר. הוא בורח למנטובה השכנה, הנשלטת על ידי דוכסי לומברדיה (ורונה מצויה מעבר לגבול, בחבל ונטו). כאשר מגיע אליו השליח בלשצר, שואג רומיאו בשמחה: "חדשות מורונה!”. געגועיו ליוליה משיבים אותו בסופו של דבר אליה, אל העיר שלמרגלות הגבעות, ואל מותו.
כמה קטנות לסיום:
איפה: בצפון איטליה, כשעתיים ברכבת ממזרח למילאנו.
מה יש בסביבה: המוני ערים היסטוריות, הרים נהדרים, אגם גרדה וגם פארק השעשועים גרדלנד(Gardaland) הפופולרי.
באיזה ראש להגיע: מעודן ומתוחכם, עם אהבה ללבוש נאה, לספרות יפה להיסטוריה עתיקה ולמטעמים דה-לוקס.