הגענו בטרמפים עם ערב לכפר הקטן דולין, כפר שכמו מקומות רבים באירלנד היה מורכב בעיקר מפאבים, או בעצם, ככל שראינו – רק מפאבים. מובן שהיינו שמחים לכוס גדולה של גינס אחרי הנסיעות וההמתנות וההליכה לאיבוד – שבתור נווד גאה אני מעדיף לא להתייחס אליה, תודה – אבל השמש התחילה לשקוע ואנחנו רצינו קודם כל לספוג את הצוקים המהוללים. התכוונו להיות כאן הרבה קודם, לעלות עוד באותו יום לנקודה הגבוהה ביותר של הצוקים, שם הם מתנשאים בגובה 214 מטרים מעל האוקיינוס האטלנטי. לשם השוואה: גובהו של מגדל עזריאלי העגול הוא 187 מטרים.
החלטנו לא לוותר, להתחיל להדרים לאורך קו המצוק במקום שבו הוא מתחיל ומטפס מתוך העמק החמוד של דולין, לטפס עליו עוד ועוד, עד שנגיע למקום גבוה כל כך שנצרח מהסחרור, מהתלילות המטורפת – תשעים מעלות לא מתפשרות ומהזעם של הים. אחר כך נלך לדולין וניזהר שלא להחליק לתהום אם יהיה כבר חושך, ונוריד כמה בירות בפאב חמוד שלהקה קטנה מנגנת בו בלאדות ומחולות לתוך הלילה. נמצא מקום לישון בו ובבוקר שוב נצא לכבוש את הפלא הטבעי הנהדר ביותר של אירלנד. אי ירוק ויפהפה שלא חסרים בו – אייייי!!!!!!
מה זה היה? איזה זעץ קיבלתי מהקרקע! לא, לא מהקרקע, אלא מפתיל של תיל שהתגלה כגדר חשמלית לשמירה על עדרי הצאן. הטיילת העוברת על הצוקים מרוצפת בצד האחר שלהם, שמונה קילומטרים מדרום לדולין. אנחנו עלינו כמו חוראנים דווקא דרך כדי הדשא הפתוחים. למדנו בדרך הקשה לא לעשות זאת שוב, אבל הרווחנו את הפרח ההוא, החמוד, ואת היעדרם המוחלט של תיירים אחרים, ואת הזכות לגשת בשיא שיא שיא הזהירות ממש עד שפת המצוק, להשתרע על הבטן על פני הדשא, כשרק הראש תלוי מעל המים ולשאוג בתענוג ובפחד מול הגלים המשתברים כנגד זיזי סלע שחורים הרחק למטה, מול השמש ששוקעת בתוך אוקיינוס אמיתי, כזה שנפרש מכאן עד אמריקה, ומול הצלליות של איי אראן המסתוריים במרחק.
פיות, ירושלים של זהב וחברים חדשים בשירותים
מחוז קלייר שבאירלנד, שם שוכנים צוקי מוהר, הוא מחוז מוצלח להחריד. חלק גדול ממנו מכוסה במין מדבר משונה של סלעים מחורצים ששמו "הבארן". אין עיירות בבארן ולא כפרים, אפשר לנדוד בו ימים שלמים במרחב המזכיר פלנטה אחרת כשלעתים נתקלים בקברים עתיקים, דולומנים ומעגלי אבנים שנשארו כאן מימים קדומים. האירים מאמינים, שלפני בואם לאי חיו בו בני עם הקרוי "תות'ה דה דנאן" – ילדיה של דנה – אלת האהבה והמלחמה הקלטית. האירים הבריחו את ילדיה של דנה, שהיו נמוכי קומה אל מחילות תת-קרקעיות, שם הם חיים עדיין במסתור. מדי פעם מבצבצים "האנשים הקטנים" אל מעל לפני השטח ומהתלים בבני האדם, המכנים אותם "פיות". האמונה בפיות במערב אירלנד חיה וקיימת, ואין מקום בו היא חיה יותר מאשר בין הגבעות המשונות של הבארן, שם מצויים כביכול כמה מן הפתחים המובילים אל עולמן.
יש גם מוזיקה בקלייר. הפאבים של דולין ידועים כמוקד משיכה למוזיקאים מצוינים ומדי שנה נערך פסטיבל קיץ בעיירה החמודה והצבעונית ליסדונבארנה. הזמר האירי קריסטי מור חיבר שיר אהבה לפסטיבל הזה והוא הפך להיות פחות או יותר המנונו של המחוז. "הו, ליסדונבארנה!" הוא שר, "ליסדון ליסדון ליסדון ליסדונבארנה!" עבור אירים מן המערב, השיר הזה שווה ערך פחות או יותר לירושלים של זהב. מי היה מאמין ששם מקום כל כך מוזר וקשה לביטוי יהפוך למעין המנון.
אבל צוקי מוהר מצליחים לגבור אפילו על הפיות הנסתרות בחגווי הסלע, על הדממה של הבארן, על הצלילים העליזים של החליל והכינור והמנדול שנשמעים בפאבים ועל הקצף הסמיך של הבירה השחורה והמרה, שאפשר לצייר בו חיוך ולראות איך הוא נשאר ניכר לעין גם כשהכוס מתרוקנת ממשקה. הם גוברים על החיוכים האמיתיים וה"מה שלומך" שהאירים מפזרים לכל עבר, אפילו בשירותים ציבוריים (זו באמת הארץ היחידה בעולם שבה שכנך למשתנה פונה אליך תוך כדי הפעילות ומצפה לקשור איתך ידידות). הם מצליחים להשכיח את זעזוע המפגש עם גדר חשמלית ואת הפחד שתכף תרד החשיכה ואז איך נגיע בחזרה אל הכפר?
הפרח הקטן אמנם מספק להם אתגר אבל בואו נהיה רציניים, לא בגללו מגיעים לכאן מיליון אנשים מדי שנה. הם מגיעים כדי להתיישב בזהירות על גדר הטיילת, פן תישא אותם הרוח אל האבדון, לקחת נשימה עמוקה של אוויר ים, לעצום את העיניים ואז לפקוח אותן ולגלות שהגיעו לקצה העולם.
כמה קטנות לסיום
איפה: צוקי מוהר מצויים כשעה נסיעה מדרום לעיר גולווי, שבמרכז רצועת החוף המערבית של אירלנד.
מה יש בסביבה: מומלץ לשלב בביקור אתרים אחרים באזור, כמו הבארן, הרי קונמארה, איי אראן והעיר גולווי עצמה.
באיזה ראש להגיע: עם צמא עז לבירה ועם אהבה לטבע ולאנשים.
איפה לגלוש על זה: האתר של צוקי מוהר