המטפסים האמיצים האלה נראים כאילו הם על סף החלקה, בעודם צועדים על צדדיה הרחבים של המערה בקרחון מר דה גלאס (Mer de Glace) בשאמוני, צרפת. ולפני שהם פוצחים במתכונת ספיידרמן, הם יורדים לעומק המערה בירידה מסחררת של יותר מ-20 מטר על גבי הקרח המשונן.
כשקרני השמש מאירות את המערה הצרה, הקרח נראה לא ממש יציב, אבל פני הצוק הקפואים מסוגלים להחזיק את משקל המטפסים באמצעות ברגים המחוברים לדפנות המערה.
בעודו מתגרה בטמפרטורות מקפיאות ומסכן את חייו כמו שאר המטפסים, אלכסנדר בוס מצלם את חבריו בתוך הקרחון, ונצמד לתומך שמוברג ישירות לתוך קירות הקרח.
"המערה הראשונה שצילמנו הייתה בעומק 20 מטר ובעלת קוטר שנע בין 3 ל-6 מטרים, אבל השנייה הייתה עמוקה יותר, סביב ה-30 מטר, והרבה יותר צרה - עם קוטר של בין מטר לשניים", אומר בוס. "הירידה לקחה בין 5 ל-20 דקות, תלוי בזווית של הקיר".
"בתחתית שתי המערות עוברת מנהרה, אבל הקרח שהצטבר חסם אותה והיא הייתה צרה מדי בשביל שנחקור אותה", הוא מוסיף.
מערות הקרח המדהימות האלה הן סוג מיוחד של נקיק, שהצרפתים מכנים 'מולינס' (moulins'), או 'windmills' (טחנות רוח). הן נוצרות באביב ובקיץ, כאשר מי שלגים חודרים דרך הקרחון ויוצרים פירים אנכיים. חלק ממערכות "הצנרת" הפנימיות של הקרחונים, הם זרמים שנעים בתוך הפירים ויכולים להגיע עד לתחתית, וליצור רשת סבוכה של מנהרות.
יש רק חלון הזדמנויות קצר לטיפוס במערות הצרות - בחודשים נובמבר ודצמבר בכל שנה, כאשר זרימת המים נפסקת, אבל הפתחים עדיין לא התמלאו שלג.
