הרגע הכי מסעיר שלי בטיול לרומניה היה גם הרגע הכי מפחיד. זה היה בהקפה השלישית או הרביעית על המסלול, באחד המקצים האחרונים של היום השני בקורס נהיגת המרוצים. הרגל שלי הייתה לחוצה על דוושת הגז בכוח, הידיים אחזו בהגה בשעה "תשע ורבע", העיניים היו נעוצות 200 מטר קדימה. המטרה: הרכב השחור של איציק, שבדיוק סיים את הישורת הארוכה והגיע ל"שיקיין" – מכשול על המסלול בדמות קונוסים כתומים, שמחייבים את הנהג לבצע בלימה חזקה ופנייה בצורת האות S.
איציק עבר את השיקיין בצורה מושלמת ונעלם מעבר לפנייה, ואני חשקתי שפתיים ולא עזבתי את הגז. אני אשיג אותו. בפנייה הבאה אני עוקף אותו. הסתכנתי במבט מהיר ללוח השעונים. 160 קמ"ש. עוד רגע והפולקסווגן לופו קאפ הקטנה והעצבנית שלי תגיע לגבול המהירות שאפשר להגיע אליו במסלול הנוכחי. בזווית העין (הראייה המרחבית, בשפת המדריכים) קלטתי את החבר'ה עומדים בשולי המסלול ומתעדים את ההקפה, אבל המבט היה נעוץ קדימה. ריכוז זה שם המשחק במסלולי מרוצים, ואסור לך לתת לשום דבר להסיח את דעתך. כל כולי התפקסתי על מטרה אחת: לעשות את המסלול הכי מהר, הכי נכון. ולעקוף את איציק כמובן.
הגעתי לקונוסים ועשיתי את הדבר שלפני יומיים היה נראה לי מסוכן מדי מכדי לנסות: במהירות של 170 קמ"ש, לחצתי על הבלם בכל הכוח. הצמיגים חרקו (איזה צליל נהדר זה), הורדתי להילוך רביעי, שלישי, ביצעתי את ה-S של השיקיין (בצורה מושלמת, בירכתי את עצמי תוך כדי חיוך גדול), האצתי שוב, הגעתי לפנייה חדה, הורדתי לשני, פניתי לפי הקווים כפי שלימדו אותנו, התחלתי ליישר את ההגה ולהאיץ שוב – הגלגלים החליקו. הזווית של הסיבוב לא הייתה נכונה. במשך משהו כמו שתי שניות איבדתי שליטה על הרכב והרגשתי את פעימות לבי מואצות, אבל רגע לפני שאני נזרק החוצה מהמסלול הצלחתי לתקן ולהמשיך להאיץ. נדמה לי שנפלטה לי קריאת "וואו!" לא רצונית, ואז המשכתי לנהוג במסלול. אם איציק לא עשה טעויות, כבר לא אשיג אותו בהקפה הזאת. אבל במקצה הבא – חבל לו על הזמן.
זהירות, זה ממכר
חברת "מסלולים" מקבוצת רוביקון מתמחה בכל מה שקשור לנהיגת מרוצים ונהיגה מתקדמת. הם מציעים חבילות של קורסים לנהיגת מרוצים במקומות שונים בעולם, ואני הצטרפתי לקבוצה הראשונה שמנסה מסלול מרוצים חדש ברומניה. בתכנית: יומיים של קורס בליווי מדריכים מקצועיים מהארץ, ועוד יומיים של סתלבט וטיולים בבוקרשט.
את עניין ההתמכרות לדבר הבנתי כבר בטיסה. אחת המשתתפות, ליה, הולכת לעלות על המסלול בפעם השלישית; החוויה בקורס בקפריסין השאירה לה טעם של עוד, שלא לדבר על קורס הפורמולה שעשתה שנה לפני כן. משתתף אחר, אייל, מראה לנו בטיסה תמונות מקורס הדריפטינג שלג (זה מטורף) שעשה בצרפת. איציק משלים את האווירה עם תמונות של מכוניות יוקרה של מועדון ה"טופ קארס" אליו הוא שייך.
כולם אוהבים מכוניות, נושמים מכוניות, ומחכים לרגע שיוכלו להיכנס לרכב מרוצים, לשים קסדה על הראש ולתת בגז בכל הכוח.
"אתה תראה, זה כיף לא רק בגלל הקורס", אומר לי יניב, שזה הקורס השני שלו. "האווירה, הסיפורים של החבר'ה, הכול ביחד יוצר חופשה שלא שוכחים". זה מתחבר לי למה שכתב טרם הטיול משה בן אבו ממסלולים, שארגן את הנסיעה: "ממליץ לכם לצלם תמונה לפני ואחרי, כי זה לא יראה אותו הדבר". אחרי יומיים שבהם נהגתי כמו שלא חשבתי שאני מסוגל, אני יכול לומר בביטחון: שניהם צדקו.
רוב החבר'ה פה נמצאים בשנות הארבעים לחייהם. כנראה שהעשור הזה בחיים הכי מתאים לחופשה מהסוג הזה – לא חופשה זולה (16,800 ₪ לארבעה ימים, מתוכם כאמור רק שניים לקורס), ותחביב שלא פשוט לתחזק אותו, במיוחד בגלל שבארץ כל הנושא של ספורט מוטורי לא מתרומם לשום מקום. בישראל יש מסלולים (קטנים), יש תחרויות מדי פעם, אבל חוק הספורט המוטורי מסורבל ואין באמת מה להשוות למה שמחכה לחובבי הענף במדינות אחרות. כל העניין הזכיר לי קצת תחביב יקר אחר שגם קשור למהירות – סקי. אפשר לעשות בארץ, הרבה יותר עדיף להשקיע ולטוס לחו"ל.
אחרי שעתיים וחצי טיסה, נוחתים בשדה התעופה של בוקרשט ועושים את דרכנו ל-JW Marriot, מלון חמישה כוכבים, אחד מהמפוארים ביותר בעיר הבירה של רומניה. הטיסה מלאה, המלון בתפוסה מלאה, ונראה שהעברית היא כמו שפה שנייה בבוקרשט. ישראלים נוהרים לכאן משל הייתה זו העיר שתגשים את כל משאלותיהם, ואולי היא באמת כזאת – על בתי הקזינו שלה, המחירים הנוחים, העיר העתיקה, מרכזי הקניות, המועדונים וחיי הלילה המטורפים. אבל נגיע לכך מאוחר יותר. קודם כל, צריך לתת בגז.
18 שנה רישיון, ורק היום התחלתי לנהוג
שעה וחצי מהמריוט, דרך כבישיה הסואנים של בוקרשט ולאחר מכן בכבישים מתעקלים בין כפרים, פרות וכבשים, מגיעים למסלול המרוצים של רומניה – Motor Park Romania. מדובר במסלול חדש, בן שנה בקושי, והדחפורים והפועלים עדיין עבדו מסביב למתחם כשהגענו לשם. אבל למרות שלא הכול היה בנוי ומוכן, הדבר הכי חשוב מיד משך את העיניים של כולם: המסלול המתפתל, באורך 3.5 קילומטר, ורכבי המרוץ הצבעוניים שחיכו בסבלנות בסככה לנהגים שעשו את כל הדרך מישראל כדי להרגיש את המנוע נוהם מתחת לרגליים.
"קודם כל, כדי להוריד לכם את מפלס החרמנות, כנסו לרכב ותעשו כמה הקפות", אומר לנו ליאור לוי, אחד משני המדריכים בקורס. השני הוא און יעקבסון, לשניהם עבר עשיר בנהיגת מרוצים ותחרויות, ושניהם סופר מקצועיים. בהמשך הם ילמדו אותנו איך לוקחים סיבוב נכון, מתי בולמים באגרסיביות ומתי מותר להאיץ, איך להימנע מספין ומתי מורידים הילוך, אבל בשלב הראשון – נוהגים. גם כדי להכיר את המסלול, אבל בעיקר כדי לקבל את הפיל הראשוני של המכונית וכדי לטעום משהו מהאדרנלין המטורף שמחכה לנו בהמשך הדרך.
המכוניות הקטנות יכולות להטעות במבט ראשון: פולקסווגן לופו קאפ (Volkswagen Lupo Cup), עם מושב אחד לנהג, ומנוע שאולי לא נשמע מרשים במיוחד – 1,600 סמ"ק, 135 כוח סוס – אבל כשהרכב שוקל 780 קילו בלבד (לשם השוואה, רכב משפחתי שוקל כ-1,400 קילו), התוצאה היא חתולה עצבנית במיוחד שרק מחכה להשתולל על המסלול. המושב נמוך, הכיסא מחבק, החגורות מהודקות חזק מכל כיוון, ואז שמים קסדה על הראש, נכנסים, משלבים לראשון ונוהגים.
בשבילי, שכל קשר ביני לבין ספורט מוטורי הסתכם בצפייה מזדמנת בסרטוני פורמולה 1 ויראליים, מדובר היה בחדוות גילוי אמיתית. מעולם לא האמנתי שאני יכול לנהוג ככה. להאיץ למהירות מטורפת ואז לבלום באגרסיביות, להוריד שני הילוכים תוך שנייה וחצי, להסתובב ולהרפות בהדרגה מהבלם, לקחת את הסיבוב בגז קבוע ושוב להאיץ לפול גז כאשר מתחילים ליישר את ההגה בתום הסיבוב – וכל זה תוך כדי הקפדה על נהיגת קווים נכונה, כדי למקסם את המהירות בכל רגע נתון.
האדרנלין הגבוה נובע, בין היתר, מהעובדה שכל החלטה פה נמדדת בשברירי שניות. אם תאחר ללחוץ על הברקס – אתה נכנס לבעיה. אם תיתן גז לפני שיישרת את ההגה – אתה נכנס לבעיה. אם נכנסת בזווית חדה מדי לסיבוב – בעיה. וכשאני אומר בעיה, אני מתכוון לאיבוד שליטה על הרכב, לכניסה לספין, ולמרות שלמכוניות האלה יש אחיזת כביש מצוינת והסיכוי להתהפכות ממשית הוא קטן, מדובר בחוויה מפחידה – ותשאלו את החבר'ה שזה קרה להם. כמובן שאפשר למזער סיכונים ולנהוג לאט יותר – אבל זאת לא ממש אופציה. באנו לקורס נהיגת מרוצים, לא לטיול משפחתי בשדות המוריקים של דרום רומניה.
אצלי המעבר בין פחד לביטחון קרה במהלך התרגיל הראשון שעשינו. "תצמידו את דוושת הגז לרצפה, וכאתם מגיעים לשער (מעבר בין שני קונוסים), תבלמו הכי חזק שאתם יכולים, תורידו הילוכים ותסתובבו". נשמע פשוט, אבל בפועל – מפחיד. בפעם הראשונה היססתי, הגעתי לאט מדי, בלמתי בעדינות. קיבלתי נזיפה, ובפעם השנייה השתחררתי קצת יותר. בפעם השלישית, אחרי שהבנתי שהאוטו יודע להתמודד עם כל עניין הבלימות האגרסיביות, קיבלתי ביטחון. ואז זה קרה – הצמיגים חרקו על האספלט כאשר ירדתי תוך רגע ממהירות של 150 קמ"ש לעצירה כמעט מוחלטת. התחושה הייתה מדהימה, ופתאום לא יכולתי לחכות לתור הבא שלי בסבב.
התרגיל הבא – נהיגת קווים. המטרה: לקחת את הסיבוב בזווית הכי קהה שאפשר. און וליאור הציבו על המסלול קונוסים כדי להקל עלינו לראות את הקו הנכון, ותוך כדי תרגולים פמפמו את התורה – שלושה כללים שעוזרים לא רק בנהיגת מרוצים, אלא רק בנהיגה בטוחה באבן גבירול: ריכוז, צפי ותכנון, ומבט קדימה. התיאוריה הזאת קורמת עור וגידים כאשר מתנסים בהקפה מלאה של המסלול, ולאחר מכן, כשהתחילו למדוד לנו זמנים, הבנו עד כמה כל דבר שלימדו אותנו מקבל משמעות אמיתית על האספלט.
היום השני של הקורס היה מטורף. כל אחד מאיתנו נהג 100 קילומטר על המסלול ואני יכול לומר ללא ספק: התמכרתי. בשלב מסוים השמיים של פרברי בוקרשט התעננו ובמשך שעות ירד עלינו גשם. "איך נוהגים על מסלול מרוץ בגשם?", שאלנו בחשש קל, והתשובה הייתה ששום דבר לא משתנה. נוהגים בדיוק אותו דבר, אולי טיפה (ממש טיפה) פחות מהר. אחרי הקפה אחת בדיוק הבנתי שהגשם הופך את החוויה למסעירה עוד יותר.
מלבד למהירות, אחד המדדים הכי חשובים לנהג מרוצים הוא העקביות. הצלחת לעשות הקפה ממש מהר? סחתין, אבל אם ההקפה הבאה שלך איטית ב-10 שניות, אז כנראה שאתה עושה משהו לא נכון. אם הצלחת לשמור על טכניקה נכונה, לבלום ולהאיץ מתי שצריך, לנהוג לפי הקווים הנכונים – אז אתה תהיה מהיר באופן קבוע. כשקיבלתי את התוצאות – עקביות של 0.4 שניות (הזמן בין ההקפה הכי מהירה שלי להקפה הכי איטית), יחד עם מחמאה מאון יעקבסון שהוא בעצמו היה גאה בתוצאה כזאת, היה לי קשה למחוק את החיוך מהפנים.
את סוף היום השני, ולמעשה את סוף הקורס, סיימנו מותשים אבל עם טעם של עוד. הידיעה שהפעם הבאה שתשב מאחורי ההגה תהיה בבית, עם המאזדה האוטומטית שלך, היא קצת מבאסת. מזל שיש עוד יומיים בבוקרשט כדי לרכך את המכה.
בוקרשט, I never forget you
"בוקרשט
It’s the time of your life
בוקרשט את עצמנו נשכח
איך כל פעם מתרגש מחדש
I never forget you
אני מטושטש”
עומר אדם כתב את השיר כשחזר ממסיבת רווקים בבוקרשט, ולמרות הביקורת הלגיטימית נגד השיר, נראה שהוא מנציח במילותיו את החוויה שישראלים רבים מחפשים בחו"ל. להגיע לעיר מזרח אירופית, להתמקם במלון מפואר, לשרוף אלפי שקלים בקזינו, לשתות שמפניה שנשפכת מצינורות במועדוני ענק. אי אפשר כמובן להתחמק מהידיעה שבוקרשט הפכה עם השנים ליעד פופולרי גם בהקשר של מסיבות לגברים בלבד – אך את הפן הזה של החופשה אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם, הרי לא לשם כך התכנסנו.
בשורה התחתונה, החצי השני של החבילה שארגנה חברת מסלולים יכול לעלות לא מעט כסף למי שלא מצטיין בשליטה עצמית. יש לא מעט בתי הקזינו בבוקרשט, היינו בשניים מהם. באופן אישי יצאתי בסדר – הרווחתי את כל מה שהפסדתי בלילה הקודם – אבל אחד החבר'ה יצא עם 1,000 שקל פחות. מצד שני, אחד אחר שלשל 2,700 שקל לכיסו בסוף הלילה. תוסיפו לזה את המסעדות המעולות, הפאבים והמועדונים שעומר אדם שר עליהם, ותבינו למה הלילות בבוקרשט מסתיימים בדרך כלל לקראת הבוקר.
ועוד כמה המלצות:
השוק הסיני בבוקרשט. אם אתם בעניין של שופינג, אל תפספסו. שלל האנגרים ענקיים עם תוצרת סינית מקורית, במחירים סיניים מקוריים, עם מוכרים סינים מקוריים. יש פה הכול מהכול.
המסעדה Caru’ cu Bere בעיר העתיקה. אותנטית, עם אווירה מעולה, הופעות מקומיות ואוכל טעים. שווה להזמין מקום מראש.
יום טיול לסינאיה, בהרי הקרפטים. לוקחים רכבת של שעה וחצי לעיירת הסקי סינאיה (Sinaia), מסתובבים בארמון הקיץ של המלך, אוכלים במסעדה אותנטית עם פוחלצים של דובים וצבאים על הקירות, עולים ברכבל של אתר הסקי, נושמים ורואים נופים הרריים מדהימים. אחרי האווירה הצפופה של בוקרשט, זה כדאי.
*הכתב היה אורח של חברת מסלולים