ביוני 2019 ביקרתי בה לראשונה, לא היו טיסות ישירות וגם לא הסכם שלום אבל לאף אחד לא היה איכפת כי הכנסת הפנים הייתה חמה ואוהבת עם אקסטרה חיוכים לבביים רק כי אנחנו יהודים. האירוע כולו היה מרענן למדי בעידן הנוכחי - ועוד במדינה מוסלמית. כך, כיאה לחובבת מושבעת של מופלטה עם חמאה ודבש, יצא שטיילתי במרוקו מצד לצד במשך חודש. בדרך אספתי 7 סיבות מרכזיות לבקר בה ותשובות ל-4 שאלות מרכזיות כמו: האם בטוח שם? איך האוכל? כמה עולה? ועוד. אם תקראו עד הסוף תמצאו המלצות למסלול עצמאי (כי כבר לא חייבים לצאת בקבוצה). נתחיל:

7 סיבות לטוס למרוקו

1. בגלל האווירה

התפאורה הכללית במרוקו מתאימה למסיבת חינה ענקית, וזה כמעט הגיוני לנחות שם עם שטיח מעופף. כשתסתובבו ברחוב רק תחכו שמישהו עם דרבוקה יגיע ויכוון אתכם לדוכן ספינג' כלשהו כשברקע השיר אהלן וסאהלן אהלן ביקום. ובחיי שיהיה לכם חשק לרקוד! אם אתם אנשים שחשוב להם לחוות ולהיחשף לתרבויות אחרות - זו המדינה בשבילכם.

צבעים וריחות בשווקים המקומיים (צילום: ליאת כהן רביב)
צבעים וריחות בשווקים המקומיים|צילום: ליאת כהן רביב

2. בגלל החוויה המונרכית

מרוקו היא מדינה עם מלך. אשכרה מלך אמיתי! כך שכמעט כל בניין או מוסד או היכל תפילה נושא את שם המלך, או אביו של המלך, או אשתו של המלך - שזה רוב המבנים פה בתכל'ס, כיאה לפוליטיקה של מונרכיות. בכל פעם שעברנו ליד חומות מוגזמות, עלי הנהג שלנו הקפיד להכריז בקול רם ומלא גאווה This is THE Palace. הוא עשה את בערך 200 פעם, כי מסתבר שלמלך יש ארמון בכל חור, מרבון. בערים הגדולות הארמון צמוד למלח (הגטו היהודי), כדי שיהיה ברור שהיהודים נהנים מחסות אוהדת של הממלכה. מפה לשם, פתאום זה נשמע הגיוני שכל היהודים אשכרה עבדו אצל המלך, כי מישהו היה צריך לתחזק את כל העניין המוגזם הזה. אבל עם כל הציניות, מבטיחה לכם שכשתכנסו למסגד חסן השני תישמט לכם הלסת בצניעות ואז, כמוני, תתבאסו שכל מה שהיה לנו להציע לכל מלכי ישראל זה כיכר.

3. בגלל המרחבים המרהיבים

כשמתכננים ביקור במרוקו יש לקחת בחשבון שזו ארץ גדולה ונוסעים בה קילומטרים, אבל הבשורה המשמחת היא שהמרחבים מלאים בכפרים, חלקם עתיקים נטושים ומרהיבים ביופיים, מהסוג שבארץ היו שמים גדר ומכריזים על שמורה. כשנסעתי בה מצד לצד, לא הפסקתי למלמל כמה יפה פה ואיך זה בכלל לא מה שדמיינתי, כי גם מרוקו, כמו ישראל, סובלת מתדמית של ארץ מדבר, כשבפועל יש לה כל כך הרבה יותר להציע. 

בדרככם תפגשו את המרוקאים הכפריים שלובשים כפתן בנוהל. כלומר, אם יש חינה הם יכולים להגיע ישר מהעבודה בקאז'ואל. ובכלל, כל הגזרה נראית כמו שחזור אותנטי של התנ"ך, כולל ניצבים מקצועיים בעבודת כפיים פשוטים ושמחים כמו שרק אנשים שלא יודעים מה אין להם יכולים להיות.

נופי מרוקו המפתיעים (צילום: ליאת כהן רביב)
נופי מרוקו המפתיעים|צילום: ליאת כהן רביב

נופי מרוקו המפתיעים (צילום: ליאת כהן רביב)
צילום: ליאת כהן רביב

4. בגלל הערים המטריפות 

הערים הגדולות במרוקו רחוקות אחת מהשנייה, מאוד רחוקות! גם גיאוגרפית וגם לכל אחת אופי אחר לחלוטין. 

במרקש נוחתים הישר לתוך השוק ההוא מאלדין, כולל תחזית אופטימית של 42 מעלות בצל (ממאי עד נובמבר). יוצאים להסתובב בסמטאות בין מלא תיירים אירופאים שנהיו אדומים מהחום ורוב האנרגיה מופנית לנסיון ראשון שלכם לנשום לַבָּה. בכיכר המרכזית יש טריליון דוכנים עם הריכוז הגדול בעולם של כוסות תה, איפה שמסתכלים כוסות תה ועוד כוסות תה. וגם אלפי קומקומים ומנורות. בכיכר המרכזית יחכו לכם חלילנים עם נחשי קוברה, רוכלים שיתעקשו לשים לכם על הראש קוף אומלל בשביל תמונה ב-20 דרהם. הצבעים כאן משוגעים והריחות לפעמים בלתי נסבלים, כי אין מה לעשות - קינמון וביוב זה שילוב בעייתי.

כשתגיעו לפז, תגלו שהיא שונה לגמרי. בגדול מדובר בריכוז מרשים של עליות וירידות בסמטאות צרות. חצי מהרחובות בכלל לא מסומנים במפה אז הולכים לאיבוד חופשי, אבל זה חלק בלתי נפרד מהקסם המחוספס ומהתחושה שעשיתם מסע בזמן. בביקור של כמה ימים בפז קולטים שמדובר באסופה של אנשים עניים שגרים בתוך חורים בקירות, ואני לא מגזימה, זה אלדין אבל הגרסה שמתחת לקו העוני. דרך אגב, אם יתחשק לכם אוכל סיני, אז פז היא כנראה המקום היחיד בעולם בו אפשר לאכול אגרול במסעדה שהייתה קודם הבית של הרמב"ם. 

על הבירה רבאט אל תוותרו, כי וואו כמה הופתענו! כיאה לממלכות ערביות, עיר הבירה מושקעת עשירה ומרשימה, מאוד אירופאית בווייב שלה, כך יעדו השדרות המעוצבות. היא מותאמת לביקור של תיירים בורגניים ככה שמקומות הלינה שם מרהיבים וזולים בצורה לא ברורה. 

קזבלנקה יפה רק בשקיעה (צילום: ליאת כהן רביב)
יפה רק בשקיעה. קזבלנקה|צילום: ליאת כהן רביב

לגבי קזבלנקה: אין הרבה מה לחפש בעיר הזאת אלא אם מדובר בשורשים אישיים והיא הכי פחות מרשימה במרוקו. מה שכן, יש בה את מסגד חסן השני ששווה ביקור ואת בית הכנסת היהודי הגדול שמרתק לבקר בו.

גולת הכותרת מבחינתי במרוקו היא שפשואן הידועה גם בשמה "העיר הכחולה". היא נמצאת בצפון-מערב מרוקו וידועה בזכות הצבע הכחול של הבתים והסמטאות. העיר יפייפיה ושוכנת על מורדות אחד ההרים של אזור ריף ולכן זכתה גם לכינוי "גן העדן על ההר". בקיצור, עיר עם כל כך הרבה כינויים - חייבים לבקר. מעבר ליופי המשכר שלה היא ידועה כיעד לקניות של פריטים ייחודיים, שווקים אותנטיים, חנויות בוטיק, תכשיטים, תיקים, כלי בית בסגנון מרוקאי, שטיחים וכמובן כפכפים מרוקאים בשלל צבעים ועוד.

שפשואן, העיר הכחולה (צילום: ליאת כהן רביב)
העיר הכחולה. חוויה שאסור לפספס|צילום: ליאת כהן רביב
 

אצלי בהיילייט באינסטגרם חוויות מערים נוספות: אסווארה (המדהימה), ווארזאזאת (המדברית), טודרה (התנ"כית), מרזוגה (שמתאימה בעיקר לעצירת פיפי), מדבר סהרה (העוצר נשימה), איפריין (חביבה וזהו), מקנס (האגבית), סלה (המפתיעה), מדבר אגאפי (כי אי אפשר מרוקו בלי מדבר), אימין-טאנות' (האוטנטית), טנג'יר (כי צריך לחזור מאיפשהו).

5. בגלל שאפשר לבקר במדינה מוסלמית (שזה מרתק) ללא חשש!

כל פעם שאני מזכירה את מרוקו שואלים אותי: "תגידי, בטוח שם?" אז שתדעו שבתכל'ס הדבר היחיד שמסוכן במרוקו זה הריח בשדה התעופה, כי מסתבר שהם עדיין מעשנים במבנים סגורים. וגם הטוסטוסים בסמטאות, בעצם זה בעיקר הטוסטוסים בסמטאות ולכן כדאי שתכינו את עצמכם - הם צצים משום מקום ולנהגים המרוקאים אין תחושת מרחב ו/או רישיון וזה מרגיש שהם מתאמנים למופע קרקס או משהו. 

אבל ברצינות, לתגבור תחושת הביטחון של התיירים, הממלכה דואגת שתפגשו שוטרים מכל עבר: שוטרי תעבורה, שוטרי משמר המלך, חיילי הארמון, שוטרי תיירות (וגם אנשים שסתם מתחזים לשוטרים ועושים פרצוף של ויין דיזל) ועוד כל מיני. בקיצור, הכי בטוח שם, ועכשיו עם "הסכם השלום" זו בכלל חגיגה. 

זריחה הסהרה (צילום: ליאת כהן רביב)
מדינה מרתקת|צילום: ליאת כהן רביב

6. בגלל טיול השורשים

בפברואר 2020, שנייה לפני הקורונה, חזרתי למרוקו בשלישית עם אמא והבנות שלי לטיול שורשים שארגנתי עצמאית. הגדולה שלי (18), שכבר ביקרה ב-62 מדינות, סיכמה את מרוקו כיעד תיירותי מדהים תרבותית, גאוגרפית וקולינרית- שבני נוער יעופו עליו. היא גם ציינה שהיא הייתה תמימה לחשוב שהיא מצטרפת כדי ללמוד יותר על סבתא שלה ועל המשיכה המוגזמת שלה לכורכום, כשבפועל היא פתאום הבינה אותי, אמא שלה, בדרך אחרת, ויותר מזה - יש דברים שהבינה על עצמה!

בעודי מקשיבה לה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה כמה השפעה יש למסעות מהסוג הזה על בניית האישיות ואיך יש לנו אחריות לשמר את המורשת וההיסטוריה המשפחתית שלנו כדי שנזכור מי אנחנו ונחדד את המקום אליו אנחנו הולכים (ואז הודיתי לסבא יעקוב רביבו שהחליט לעלות לישראל ב-1962, אחרת הבנות שלי היו מסתובבות עכשיו בקזבלנקה יחפות).

וייב של טיול שורשים (צילום: ליאת כהן רביב)
לא לפספס את טיול השורשים|צילום: ליאת כהן רביב

בכל מקרה, אם אתם שוקלים טיול שורשים, במילה אחת: אני בעד! שזה שתי מילים, אבל זה כי מצאנו את הבתים של ההורים והסבים שלנו, הדלקנו נרות זיכרון על קברים שלא ביקרו אותם 60 שנה, מצאנו בני משפחה בתמונות בבתי כנסת עתיקים בלי שתכננו, וגם תעודות אותנטיות שנשמרו אצל אנשים פרטיים ואפילו פיסת חלון מקורית שנחרטה על ידי בן משפחה לפני 50 שנה. עכשיו תגידו לי, איפה בעולם זה יכול לקרות לכם? 

7. בגלל הריאדים

אם אתם נוסעים למרוקו אל תלונו בעוד מלון מערבי (למרות שיש שם כמה מעולים) - לכו על ריאד. ריאד פירושו: "גן" ומדובר במבנה מרובע עם חצר פנימית (לרוב ללא גג לצורך כניסת אור ואוורור), עם גינה הכוללת מזרקה, מעיין, או מפל מים, והמפוארים יותר יכלולו גם בריכת שחייה. מחצית מהלילות שלי במרוקו עשיתי בריאדים בערים השונות ובבחירה נכונה תמצאו את עצמכם במבנים שהם יצירת אמנות אחת גדולה. מהמם, מהמם, מהמם ויש כאלה עם צוות קבוע של מקומיים שמבשל, מארח ומכין קינוחים מרוקאים לפי דרישה, אז בכלל.

ריאד טיפוסי, ללון ביצירת אמנות (צילום: ליאת כהן רביב)
ריאד טיפוסי. ללון ביצירת אומנות|צילום: ליאת כהן רביב

תשובות ל-4 שאלות נפוצות על מרוקו

איך האוכל במרוקו?

ובכן, האוכל הוא לא סיבה לנסוע לשם. בשביל אוכל סעו לאיטליה. מצד שני, זו הכללה גסה כי יש כמה דברים שהם כן עושים טוב, בעיקר בתוך טאג'ין בדוכן רנדומלי באמצע הרחוב. מה שבטוח זה שלפני שמגיעים למרוקו צריך לעשות שיעורי בית ולברר טוב טוב באיזה מקומות נכון לשבת, ולסמן לכם אותם במפה. בביקור השני שלי שם, אחרי שהקשבתי לעצה של עצמי, מצאתי כמה נקודות אור קולינריות וכמה מסעדות של שפים מרוקאים צעירים ומופלאים, כי מסתבר שזו סצנה עולה במדינה (כתובות ומיקומים אצלי באינסטגרם, היילייט מרוקו).

האם אפשר לנסוע למרוקו עצמאית? 

תראו, אם אתם בדרך כלל יוצאים לחו"ל באופן עצמאי, תעשו את זה גם הפעם. באמת שאין סיבה לצאת בטיול מאורגן למרוקו, ולמרות השמועות העקשניות - אין חובה כזאת. אפשר להוציא ויזה לבודד, לזוג ולכל הרכב שבא לכם. ויותר מזה - אם יש לכם שורשים במרוקו ואתם רוצים וצריכים זמן לאתר מקומות ולבקר בהם, אז הדבר האחרון שאתם צריכים זה אוטובוס עם 40 אנשים, עם רצונות וצרכים סותרים, שאתם לא באמת מכירים.

ברמה הפרקטית: לבדיקת היתכנות למסע זוגי/חברים/משפחתי כזה, אני ממליצה על בחור מקומי שעונה לשם חוסיין, הוא נציג של חברת תיירות גדולה ומבוססת במדינה, שהבינה את הצרכים של התייר היהודי/ישראלי (Complete Tours) והוא זמין כמעט מיידית בוואטסאפ (אם תגידו שליאת המליצה, תקבלו שירות ומחירים טובים, כי הוא הבין את הסטנדרטים והוא גם קצת חושש ממני בשלב זה): 212668045140+

מסגד חסן השני, פאר הבנייה (צילום: ליאת כהן רביב)
אפשר לטייל במרוקו לבד. מסגד חסן השני|צילום: ליאת כהן רביב

כמה עולה טיול במרוקו?  

אז ככה, כרטיסי טיסה עלו אז 530 דולר לאדם (כולל הושבה ומזוודה), הטיסות הישירות הצפויות מבטיחות מחירים טובים יותר של החל מ-400-450 דולר. 

מבחינת מלונות: עלות כוללת של 12 לילות הסתכמה בכ-1,500 יורו לזוג (750 יורו לאדם, כולל ארוחת בוקר). כל המלונות שנבחרו עברו סינון של בעלי היקר שמתעב טיולים ומוכן לבוא רק אם המלון סבבה. 

מבחינת תחבורה: בטיול הראשון שכרנו מיניבוס חדיש עם מזגן טורבו שהיה צמוד אלינו 12 יום, עם נהג מופלא, במחיר של 1,600 יורו סה"כ (היינו 8 איש אז 200 יורו לאדם). בביקור השני סגרנו טרנזיט, עם נהג מקומי, ל-15 יום ב-900 יורו - הכל דרך חוסיין (חברי הטוב וסוכן קרקע במרוקו). ויזה עלתה 50 דולר לאדם. לגבי הדרכה: סגרנו מדריכים חד יומיים בערים המרכזיות (4 שעות) בעלות ממוצעת של 40 יורו (3-5 שעות). 

ממה צריך להיזהר במרוקו?

מהחמאם המסורתי. אחרי שבוע במרוקו, כשנמסנו והתאדנו, המליצו לנו ללכת לחמאם כדי להתאושש. אמרו לנו שזו חוויה שלא נשכח. הלכנו, ובאמת לא נשכח ולא נסלח. בעודנו יושבות בחמאם המסורתי, שמזכיר את קבר רבי שמעון רק מבפנים, מתלבטות אם הסיטואציה מתאימה יותר לסטורי של אווה או לכתבה של רפי גינת, אנחנו קולטות ש"לעשות יסודי" זו המצאה ישראלית. מישהו צריך לעדכן אתכם שהמרוקאים מתפשרים על סנטריה גם ובעיקר במרחבים הציבוריים ומסתמן שבתרבות המקומית ניקיון זה לחלשים. בשורה התחתונה - לוותר.


המלצה למסלול עצמאי במרוקו

ראשית, חשוב לזכור שמרוקו ענקית ונקודות העניין בה במרחקים עצומים האחת מהשניה, ולכן אני מצרפת שתי אפשרויות שנכון לבחור ביניהן (כי אי אפשר הכל), תלוי מה מעניין אתכם כמובן: 

אופציה א' (כולל יומיים בסהרה): 

מתחילים ממרקש (המוגזמת בקטע טוב), לאסווארה (המדהימה), ואז חזרה מזרחה דרך הרי האטלס (המרשימים) ועד לווארזאזאט (המדברית), משם לטודרה (התנ"כית), למרזוגה (שמתאימה בעיקר לעצירת פיפי), למדבר סהרה (העוצר נשימה), לאיפריין (חביבה וזהו), משם לפז הציורית (למרות שקצת אובר רייטד), למקנס (האגבית), לסלה (המפתיעה), לרבאט (הבירה הסופר מודרנית) ועד לסיום המתבקש בקזבלנקה (כי צריך לחזור מאיפשהו)...

  • במסלול הזה נסענו יום אחד 8 שעות ברצף.

אופציה ב' (בלי סהרה אבל עם שפשואן): 

ממרקש, למדבר אגאפי (כי אי אפשר מרוקו בלי מדבר), דרך אימין-טאנות' (בשביל האוטנטיות) הישר לאגדיר, משם בדרך החוף לאסווארה (כי אי אפשר לוותר עליה), מצפינים עד לקזבלנקה עם קפיצה לרבאט הבירה, משם עולים צפונה לשאפשואן (גולת הכותרת של המסלול הזה), ואז מסיימים בטנג'יר (כי צריך לחזור מאיפשהו).