זאת הדרך הכי יפה באוסטרליה, מייט

האביב האוסטרלי נחשב לנעים וחמים, אבל כשאנחנו ביקרנו בתקופה הזאת, שקע ברומטרי אדיר ממדים גרם לכמות משקעים חסרת תקדים במדינת ויקטוריה, ובתוספת משבי רוח שנעו בין 150-100 קמ"ש הטמפרטורות צנחו בלילה לשתי מעלות מתחת לאפס.

לא נותר לנו אלא להתחפר עמוק בקרוואן שלנו. ההמתנה לבואה של השמש הדרומית הייתה כדאית: זכינו לאחת מחוויות הטבע והנוף המדהימות שראינו עד כה במסע. שאלנו את אחד המקומיים למשמעות השם Great Ocean Road – האם הכוונה לדרך עצומה או לאוקיינוס עצום, והוא ענה: Well, the road is great, the ocean is great! Pick them both mate!, ובעברית – שניהם ענקיים, בחר מה שתרצה. לא היה לנו מושג עד כמה הוא צודק.

מציאות קשוחה וחיים קשים

הדרך נמשכה ארבעה ימים שהיו כמו מסע בסרט טבע. הנופים, בעלי החיים, האווירה, ובעיקר הצבעים המדהימים של האוקיינוס הדרומי – כל אלה מילאו אותנו התפעלות ואדרנלין. הספרות מגדירה את דרך האוקיינוס העצום כקטע הכביש B-100, בין טורקוואי (Torquay) לוורנאמבול (Warnnambool), כ-250 ק"מ בחלק הדרום-מערבי של מדינת ויקטוריה ביבשת אוסטרליה. אנחנו הארכנו את הדרך ל-410 ק"מ, מקווינסקליף (Queenscliff) במזרח, ועד לכף ברידג'ווטר (Cape Bridgewater) המדהים, שכלבי ים מצאו בו משכן קבע ולווייתנים מגיעים תכופות לחופיו.

המגדלור בקווינסקליף הוא אתר תצפית ומורשת שחובה לבקר בו. המקום מרכז מידע רב על ראשוני המתיישבים באזור ועל אורח חייהם. מראשוני החלוצים האירופאים נקברו בסמוך, בנקודה המשקיפה לים, ולוחות הזיכרון מלמדים על מציאות קשוחה וחיים קשים. ראשוני המתיישבים הלבנים היו נטולי תשתית בסיסית ותלויים לחלוטין בתוצרת חקלאית. מי שעבר את גיל 50 נחשב לבר מזל.

אם מישהו חשב שאוסטרליה רחוקה, מבודדת ומוגנת מפני אויבים חיצוניים, מומלץ לו לבקר במצודה הסמוכה, שנבנתה בתחילת המאה ה-19 מחשש לפלישה של הצי הרוסי למלבורן. המצודה מוקפת חומות בצורות, ובחזיתה תותחים ארוכי טווח שנועדו להרתיע ספינות אויב המתקרבות לחוף.

היום החופים שמצפון לקווינסקליף הם גן עדן לגולשים. הלגונה המוגנת מפני האוקיינוס גורמת לגלים האקראיים להיכנס באופן מבוקר וסדיר למימי המפרץ, מה שהופך את הגלישה למיטבית.

הרי געש כבויים שהפכו לאגמי מים ענקיים

בטורקוואי, כמה קילומטרים מערבית לקווינסקליף, מתחילה ה- The Great Ocean Road. הדרך הנפלאה הזאת חוצה נהרות ויערות, חולפת מעל גשרים רבים, ויש בה אינספור פיתולים ונקודות עצירה לתצפית. לכל אורכה ליוו אותנו עופות וציפורים בגוונים מרהיבים – להקות עורבים שחורים-לבנים, קוקטיילים ענקיים, רוזלות בצבעי כחול-אדום, תוכים מסוג גאלה בגוונים לבנים-ורודים, דרורים בגוונים ירוקים וכחולים, שחפים וקורמורנים.

בגלל הרי הגעש בסביבה, חלק ניכר מהחופים מלאים אבני בזלת שמקנות לקו החוף גוון שחור כהה. אחרים בנויים ממשטחי בזלת ענקיים שמשמשים למנוחת שחפים וכעמדת התמקמות קדמית לדייגים חובבים. חופים אחרים מעוצבים בגוונים של לבן-צהוב-כתום ובצורות מרהיבות. באזור מאונט גמביר (Mt. Gambier) – עיר קטנה בקרבת הגבול עם ויקטוריה – נמצא השריד המרשים ביותר של הפעילות הגעשית במקום: שני הרי געש כבויים שהפכו לאגמי מים ענקיים ועמוקים בצבע כחול מרהיב.

מי שרוצה לצפות בחיות האוסטרליות בסביבתן הטבעית, מומלץ שיעצור בכמה קטעים לאורך הדרך, המלאה בפארקים לאומיים ששטחיהם אלפי קילומטרים רבועים. יש בהם מפלי מים, נחלים זורמים ומגוון עשיר של חיות בר, לרבות קנגורו קואלות, כלבי ים ולווייתנים.

שווה לעצור באנגלסי (Anglesea) לטובת חוויית קנגורו חביבה. ביישוב החוף שלאורך הדרך החליטו לאמץ את האוכלוסייה המדלגת שהתיישבה במגרש הגולף המקומי, והיום חיים שם למעלה מ-200 קנגרואים, כולם מסומנים בצבעי ירוק-אדום.

באיירס אינלט (Aireys Inlet), מרחק נסיעה קצרה דרומה מאנגלסי, חיים רק כ-1,000 תושבים. מראה הצוקים הגעשיים לאורך החוף על רקע השקיעה, והנוף הנראה ממגדלור ספליט פוינט (Split Point), הוא חוויה הממחישה את המשפט הידוע: "החיים אינם סך נשימותיך אלא סך המקומות שראית וגרמו לך לעצור את נשימתך".

הקטע מאיירס אינלט לאפולו ביי (Apollo Bay) מרהיב. הדרך ברובה חצובה לאורכו של מצוק הגולש ישר לתוך האוקיינוס. כל פנייה ועיקול חושפים נוף חדש ומעורר התפעלות. אפשר לחנות באחד ממפרצי החניה שבצדי הדרך ולרדת לכיוון החוף. כשהשפל בשיאו נוצרות לגונות קטנות, והן מושכות שחפים התרים אחר דגיגונים, ומלאות צמחייה עשירה, מצוקים שהרוח והים עיצבו באופן סוריאליסטי ואוויר נקי וקריר המענג כל שאיפה.

כ-9 ק"מ במעלה ההר, מזרחית ללורן (Lorne), נמצא מפל המים ארסקין (Erskin), אחד מעשרות המפלים הנמצאים מזרחית לדרך, והאטרקציה העיקרית היא היער הסוב-טרופי שסביבו, הנושק לים. הדרך אל המפל חוצה את אחד הפארקים בהרי אוטווי (Otway); היא תלולה ומרובת שיפועים חדים ומאופיינת בצמחייה סבוכה – מרשימים במיוחד שרכי הענק המיתמרים לגובה של ארבעה מ' ויותר. השלטים באזור מזהירים מפני החלקה וקריסת עצים, וגם נחשים ארסיים לא חסרים באזור השמורה. כדי לא לקחת סיכונים מיותרים הצטיידנו בנעליים גבוהות וביקרנו באור יום.

מומלץ לעצור באפולו ביי – יישוב המאכלס 1,500 תושבים. יש שם מרכז מידע לתיירים, גני משחקים לילדים, מסעדות מעולות ומעט בתי קפה, וגם מוזיאון מקומי המספר את סיפורם של ראשוני המתיישבים ואת השלבים העיקריים בסלילתה של הדרך המיוחדת הזאת.

מי שאוהב לחתור בקיאק ויש לו את הריאות בשביל זה, יכול לבקר במושבת כלבי הים הסמוכה – Marengo reef seal colony. ההגעה אליה כרוכה בחתירה מאומצת במים הקרים, במאבק בקצף הגלים וברעד בכל הגוף (חליפת סערה מלאה ואטימה למים היא פתרון אפשרי). למכורים לגלישת גלים מומלץ להגיע לאזור לשבועיים לפחות. אדן היבשה הרדוד גורם להפיכתם של גלי הגיבוע (Swell) לגלי חוף בטווח של 500-400 מ' מהחוף, ובשל כך מוגדרים חופים אלה כטובים ביותר באוסטרליה לגלישת גלים. המרחק בין הגלים גדול דיו ומאפשר גלישה פנטסטית על קיר מים יציב ומתמשך.

קטע החוף הכי מפורסם באוסטרליה

שעתיים נסיעה מערבה מאפולו ביי נמצא אחד המקומות המפורסמים באוסטרליה בכלל ובוויקטוריה בפרט – הפארק הלאומי פורט קמפבל. מיליוני מבקרים בשנה מכל קצווי תבל מגיעים אליו בזכות קו החוף שלו. האזור כולו מאופיין בקרקע שרובה גירית עם מעט כורכר, ויחד עם הרוחות העזות וגלי האוקיינוס נוצר קו חוף מרהיב ביופיו. הירידה לחופים כוללת ירידה תלולה של כ-100 מ', ובזמן הגאות נשברים גלים אדירים על המצוקים וקו החוף נעלם. ירידה אל החוף עם מצלמה דיגיטלית (לא אטימה למים) היא חוויה מפוקפקת, הכוללת ריצה לתוך הים בזמן נסיגת הגלים ומיד לאחריה הימלטות לעבר המצוקים, כשבכל מקרה המים מציפים אדם ממוצע עד קו מותניו.

קטע החוף המפורסם מכולם, כנראה באוסטרליה כולה, הוא 12 השליחים – עמודי סלע אדירים המתנשאים מלב ים לגובה של עד 70 מ'. אבן הגיר עמדה בלחץ הגלים והרוחות במשך עשרות אלפי שנים, בעוד שקו החוף הלך ונשחק עד להיפרדות מוחלטת מהיבשה. כיום נותרו רק שישה "שליחים", וניתן לצפות בהם מכמה אתרים מסודרים ובטוחים לאורך החוף. כשבעה מיליון אנשים מגיעים לאזור בכל שנה, כולם חמושים במיטב המצלמות והעדשות האפשריות.

פורט קמפבל נמצא במרכזו של קטע הנקרא "מסלול הספינות הטרופות". בתקופה שבה שטו באזור ספינות מפרש טבעו כ-100 מהן בתוך 50 שנה בלבד. הערפל הסמיך, שריקת הרוחות דרך מחילות וסדקים בסלעי הגיר והצלליות, הביאו ללידתם של סיפורי רוחות כמיטב המסורת האנגלית. סיפורים ואגדות נוספים ושרידים מאניות טרופות תוכלו למצוא בכפר פלגסטאף היל (Flagstaff Hill), הסמוך לוורנאמבול. החיפוש אחר שרידים וממון באניות טרופות הפך למקצוע של ממש, בדומה לבהלה לזהב. מחפשים מקצועיים בודקים בארכיונים את מהות המטען ואת אזור הטביעה המוערך, ואם המטען ראוי מוצאים מממן נלהב, ומתחלקים ברווחי השלל, במידה שיש כזה. הרוב העלו חרס בידם וחשבון בנק טרוף לא פחות מהספינות.

רק האבוריג'ינים חסרים

דרך האוקיינוס העצום מסתיימת כעשרה ק"מ לפני וורנאמבול – עיר החוף שהוקמה במאה ה-19 כמרכז לציידי לווייתנים וכלבי ים. כיום היא עוד עיר תעשייתית, וכמו בקווינסקליף גם בה יש ביצורים ותותחי חוף שהוצבו כמערך הגנה מפני פלישה רוסית. אם אתם מבקרים בין יולי לספטמבר כדאי להגיע לחוף בשעת בוקר מוקדמת ולתפוס מקום על נקודת התצפית ממזרח לנהר הופקינס. לווייתנים מהמין הבלנה הדרומי השחור (Eubalaena australis) מגיעים לקרבת החוף, ויש סיכוי לראות קצה זנב או זינוק מעל קו המים. יונקי הענק האלה מוגנים, והתקרבות בסירה ממונעת למרחק של פחות מ-100 מ' ללווייתן עלולה לעלות בקנס אסטרונומי של 100,000 דולר אוסטרלי (כ-330,000 שקל).

המודעות האוסטרלית לטבע ולסביבה היא בכלל משהו לקנא בו – בקווי חוף רבים מוצבים שלטים המסבירים את חשיבות שמירת קו החוף, בחלק מהמקומות מוסברים היעדים האסטרטגיים לשימור עד לשנת 2025. אתרי סילוק אשפה מוסדרים קיימים בשפע כמו גם נקודות מיחזור.

צפונית-מערבית לוורנאמבול נמצאות פורט פיירי (Port Fairy), פורטלנד (Portland) וכף ברידג'ווטר – שבה ממש חובה לבקר אם אתם מזדמנים לאזור. היא מציעה אווירה שקטה, בית קפה על מצוק, ואיך לא – חוף גלישת גלים מהמעולים באוסטרליה. גולת הכותרת של כף ברידג'ווטר היא מושבות של דובי ים אוסטרליים (סיור יום למושבות יעלה 30 דולר למבוגר ו-20 דולר לילד). מדובר במושבות רווקים (בניגוד לכאלה שמאכלסות זכר דומיננטי ונקבות), וחיים בהן בעיקר דובי ים בחמש שנותיהם הראשונות. לאחר מכן הם יוצאים לנדידה לאורך חופי אוסטרליה, בעיקר לצורך רבייה, והנקבות ההרות חוזרות להמליט בסוף החורף. גם לווייתנים מגיעים לכף ברידג'ווטר. ניתן להביט בהם שוחים, נוהמים, נושפים ומשתכשכים להנאתם. אפשר לעשות את זה מסירה בלב ים, אבל המראה המרהיב ביותר הוא מהצוקים הסמוכים.

התרבות האבוריג'ינית בת כ-40 אלף שנים שהתקיימה באזור כמעט נכחדה. לפני שהאירופאים הטביעו את חותמם ביישובה ובכיבושה של "הארץ הדרומית הלא ידועה" (Terra Australis Incognita), עשרות אלפי אבוריג'ינים בני שבטים שונים התגוררו פה, דיברו כ-30 שפות שונות וחיו בהרמוניה עם האדמה והחי באזור, עד לבוא האדם הלבן בשנת 1835.

רק בשנים האחרונות מקבלים האבוריג'ינים בחזרה חלק מאדמותיהם וזוכים להכרה מצד השלטונות. היום חיים כאן אלפים אחדים, וניתן לצפות בטפח מתרבותם במרכזי תרבות ובסיורים מודרכים. על פי הרישומים חיים כיום ברחבי אוסטרליה כ-460 אלף אבוריג'ינים, ומספרם צפוי לעלות לכ-715 אלף בשנת 2025. יכול להיות שהתרבות שנכחדה מהאזור תשוב להתקיים בו לאורך המצוקים האדירים, ובערבים הקרירים יישמע קול הדידג'רידו מלווה ברחש הגלים ובנהימות הלווייתנים.

>> קדושה מקרוב: פסטיבל הקומבה-מלה בהודו