בעיירה אל בולסון שבארגנטינה, לא רחוק מהגבול עם צ'ילה, פועלת מעל 20 שנה חוות Onda Azul הישראלית. כבר שני עשורים שהמקום הוא נקודת עצירת חובה לצעירים שנמצאים בטיול שאחרי הצבא. כל מי שמטייל בדרום אמריקה עובר דרך החווה, ולא מעט מהם גם "נתקעים" בה.
"החווה", חוות Onda Azul בשמה המקורי, שוכנת בכפר לאגו פואלו, הסמוך לעיירה אל בולסון שנתנה לה את שמה הפופולרי. מיקומה באזור פטגוניה בדרום ארגנטינה, הופך אותה לנקודה נוחה על הציר הקלאסי של השביל (עולה או יורד), לאורכו מטיילים מדי שנה אלפי צעירים.
"לפני 16 שנה יצאתי לטיול אחרי הצבא בדרום אמריקה, כמו מרבית הישראלים באותה תקופה", מספר אילן, שחווה את המקום בשנותיו הראשונות. "מסלול הטיול שלנו עבר בעיקר בנקודות מרכזיות בהן הישראלים טיילו ביבשת, מה שקיבל את הכינוי 'שביל החומוס'. אחת מהנקודות הייתה החווה באל בולסון בארגנטינה. זכור לי מקום מאוד יפה, מסודר, עם מדשאות והמון המון ישראלים ועברית. במסעדה במקום למשל, היה אוכל ישראלי כמו חומוס, פלאפל ועוד. באופן אישי ביקרתי בחווה רק חצי יום והמשכתי לישון במקום אחר, אבל מרבית האנשים שהיו סביבנו נשארו שם כמה ימים, חלקם אפילו שבועות. היו כאלה שגם עבדו במסעדה או במתחם הלינה", הוא מוסיף.
מעל 100 אלף ישראלים עברו כאן
את החווה הקימו יואב פולק ואיילת נהמי בשנת 2003. בתחילת הדרך השניים רק חיפשו מקום קטן ושקט לחיות בו אחרת ולגדל ילדים ובחרו בכפר הקטן בפטגוניה שנהנה מהמון שקט ושלווה, ביטחון אישי וקירבה לטבע. כבוגרי טיול אחרי צבא שארך שלוש שנים, הם גם הכירו מקרוב את עולם התרמילאות ומאחר ורכשו שטח בן 20 דונם, פתחו הוסטל קטן עם 20 מיטות במיקום שלא היה בכלל על מפת המטיילים. "לרגע לא חשבנו או תכננו שזה יהפוך להיות נקודת ציון על 'שביל החומוס' לכן בשנה הראשונה הוצאנו פליירים באנגלית ובספרדית בלבד, אבל מהר מאוד הבנו שקהל היעד שלנו הוא ישראלים ואלה התחילו להגיע בהמוניהם. בעונה השנייה הגדלנו את התפוסה ל-40 מיטות, שנה אחרי ל-60 ותוך כמה שנים צמחנו ואנחנו מארחים למעלה מ-150 איש בכל יום", מספר פולק. לפרויקט חברו עם השנים חברים ובני משפחה והמיקוד היה באירוח ישראלים: "בשיא העונה יש כאן המון ישראלים שקשה לקהל אחר להשתלב ולהרגיש בנוח. בשולי העונה יש יותר תיירות פנים וחוץ שמהווה כ-10 אחוזים בלבד. להערכתנו חלפו בחווה כמאה אלף ישראלים, ממוצע של כ-5,000 בשנה, למעט בשנת הקורונה והמלחמה".
מה קרה בזמן המלחמה?
"ברמה האישית זה היה נורא, מכה שלא הבנו מאיפה הגיעה ואני חושב שעד היום לא התאוששנו לגמרי. ברמה העסקית זה השפיע מאוד, ירדנו ב-80 אחוזים בהיקף העבודה וגם לא היינו פנויים רגשית לארח יותר אנשים. העונה כאן מתחילה ב-15.10 שזה שבוע אחרי השבת ההיא ולא עניין אותנו לארח. בחודשים הראשונים היינו שקועים בהלם ובאבל. יש לנו המון חברים בעוטף, והמון קורבנות מהנובה עברו אצלנו והיה קשה לראות כל כך הרבה פרצופים מוכרים ברשימות ההרוגים והחטופים".
בעונה הנוכחית מרגישים בארץ את ההתאוששות. רבים שנאלצו לדחות את הטיול הגדול בגלל המלחמה והמילואים, סיימו את השירות ומתפנים כעת להגשים את החלום, והקווים לדרום אמריקה מתמלאים. פז שטסה בימים אלה ממש, נרגשת מאוד ומספרת שהאינסטגרם מלא בתיוגים של החווה של חבר'ה שכבר נמצאים שם. היא לא מגיעה לארגנטינה ולכן לא תבקר שם אבל לדברי פולק השנה כמות הישראלים חזרה למספרים של טרום המלחמה. "אם פעם היינו רגילים למפגשים בין מטיילים בסגנון 'היינו ביחד במאצ'ו פיצ'ו/בצופים/ראיתי אותך במקסיקו, היום שומעים 'התחבאתי לידך בנובה/אתה החייל שהציל אותי' וכך הלאה".
אתם נתקלים גם באירועים פחות נעימים מול הצעירים הישראלים? סמים, אלכוהול?
"הבעיה היחידה שאנחנו נתקלים בה לעיתים רחוקות זו שכרות. אנחנו מקפידים מאוד ולא מוכרים אלכוהול חוץ מבירות. לגבי סמים, היו אנשים שעישנו קנאביס, אבל לאורך השנים נתקלנו במקרים בודדים של אנשים שאיבדו שליטה. יש לנו שכנים באזור ואנחנו מאוד מקפידים שהאורחים שלנו יתנהגו בצורה מכבדת ושקטה".
לעשות ברייק ולחזור למסלול
הזיכרונות של "בוגרי" החווה מרגישים כמו געגוע. יעל שיקלר, שטיילה ב-2017, טוענת גם ממרחק הזמן שזה אחד המקומות הכיפיים שביקרה בהם בטיול הגדול שלה. "זה מקום שהיה בו פשוט שקט. השטח ענק עם דשא גדול ומסעדה וחדר קולנוע, והחבר'ה מגיעים לשם למאה אחוז חופש. היינו שם ארבעה ימים ויכולנו להישאר עוד שבוע, אבל ידענו שיש לנו טרק להתחיל או שניתקע שם לנצח". לשאלה מה עושים בחווה היא מספרת: "לא יוצאים מהמקום בכלל, באים להירגע ולנפוש, משחקים קלפים, אוכלים, משתזפים, רואים סרטים ומכירים אנשים. הרוב באו לכמה ימים עד שבועיים, לעשות ברייק ולחזור למסלול. בארגנטינה וצ'ילה יש בעיקר טרקים ואין חופים, והחווה היא פתאום המקום הכי קרוב ל'חוף' שאפשר למצוא בהן". והאווירה? "אין עוד מקום כזה, אווירה של חופש, מקום לנוח ולהירגע, אווירה חברית שמרגישים גם מהצוות. הווייב חברתי מאוד - להכיר אנשים ולעשות דברים ביחד". היית חוזרת לשם? "מחר" היא עונה בלי שום היסוס.
הריכוז הישראלי הגבוה הופך את החווה למעין 'ישראל הקטנה' ויש שמעדיפים דווקא לא להתערבב ולהתמקד במסלול האותנטי. א' שטיילה אף היא ב-2017, מספרת שבאוטובוס שנוסע לברילוצ'ה (נסיעה של 24 שעות), יש תחנה שעוצרת בסמוך לחווה, וכשהגיעו אליה, ירדו בה רוב הישראלים ואילו היא ושותפתה המשיכו הלאה. "טסנו במטרה להתנתק מהארץ, ולהגיע לחווה הרגיש לנו כמו להיות עם החבר'ה בתל אביב שזה ההפך ממה שרצינו. גם האופי של המקום של לשבת ולרבוץ לא דיבר אלינו וגם בניגוד לאחרים, הגענו לתקופה קצרה יחסית אז לא היה לנו זמן ולא רצינו להתעכב".
יחד עם זאת, אי אפשר להימנע מהתהייה איך נשמרת הפופולריות יותר מ-20 שנה, וכיצד הפכה החווה למקור משיכה לצעירים הישראלים? "אני חושב שזה שילוב של כמה דברים", טוען פולק. "קודם כל המקום עצמו מיוחד, מאוד יפה ועם אנרגיה מיוחדת שמשרה רוגע. השירות שאנחנו נותנים הוא מכל הלב ויחד עם אשתי ועלמה, הבת הגדולה שנולדה פה, אנחנו מנסים לתת הרגשה ביתית לכל אורח. בנוסף, זה כנראה המקום היחיד ביבשת שאפשר להיות בו עם עוד 100 ישראלים, להכיר חברים חדשים ולהרגיש בטוחים. עם כל הצניעות, אני חושב שאנחנו ההוסטל היחיד ביבשת שהוא יעד בפני עצמו. כל מקום אחר פשוט קרוב לאתר תיירות או אטרקציה ואין לזה אח ורע".
"במקום לטייל נתקעתי שם חצי שנה"
כל מי שביקר בחווה זוכר עמק פסטורלי יפה, מרחבים מוריקים, מדשאות גדולות, קירבה למסלולי טיולים קצרים ונחל יפהפה שזורם בסמוך. ליופי הטבעי יש מן הסתם תרומה לחיבה הגדולה של הצעירים למקום, שמרגישים שהם עדיין בטיול, גם אם לקחו פסק זמן קצר. המרכיב הסודי הנוסף, כדברי פולק, טמון באווירה המיוחדת, ושימור הווייב החיובי והכיפי במשך כל כך הרבה שנים הוא תעודת הצלחה מרשימה. ירון, שעבד בחווה במשך שתי עונות, טוען שיצא משם עם בונוס לכל החיים: "אני ארגנטינאי לכן החוויה שלי שונה מכל תרמילאי, כי מאז שנולדתי נסעתי כל שנתיים לארגנטינה. כשהתחלתי לטייל ב-2007, אנשים דיברו על החווה והבנתי שזה בבעלות ישראלית-ארגנטינאית (שורשי משפחת פולק ארגנטינאים) ויש חיבור לתרבות הרגאיי והרסטות וזה משך אותי. הגעתי למקום שהיה אדום צהוב ירוק, עם מוזיקת רגאיי ותרמילאים בין טרקים שנזרקו שם וחיו כמו היפים וגם הכפר היה באווירה של היפים, אוהבי טבע ואדם".
גם ירון מספר על אזור יפהפה עם הרים מושלגים ונחלים ועל המון טבע ושלווה ותחושה של בית. "היינו קמים בבוקר, אוכלים חומוס כי המטבח ישראלי, יוצאים לנחל או קופצים לאגם, משחקים כדורגל או פלייסטיישן, שומעים מוזיקה ומדברים ובערב יושבים סביב מדורה. הייתה אווירה וודסטוקית כמו כוכב לכת מעולם האחר והיה הכי קל להתנתק. אנשים הגיעו לשבוע להתפנן ולהתפנק בין טרקים והמשיכו הלאה. הייתה אנרגיה מיוחדת שיואב ואיילת השרישו גם לצוות וזה סוד הקסם של המקום, כל אחד יכול להקים חווה אבל זו בולטת בזכות האנרגיה שהמציאו ואתה לא שם לב שהימים עוברים כי כל הזמן כיף לך".
ירון התאהב במקום, וכדובר השפה שמכיר את המנטליות התאים כמו כפפה לחווה והתחיל לעבוד תמורת מגורים במקום וארוחות. "במקום לטייל נתקעתי שם חצי שנה. בסוף העונה החלטתי לטוס לארץ, הוצאתי אזרחות ארגנטינאית וחזרתי לעונה נוספת. התכוונתי להשתקע שם, כי זה מקום שמתאים למי שמתחבר לכפריות ולניתוק מהעולם, עם צרכים בסיסיים בלבד ואפילו כבר היה לי בית בכפר. אבל אז הגיעה זהבית, תרמילאית ישראלית והתאהבנו והיא החזירה אותי לארץ ויחד הקמנו משפחה. אגב, החווה הצמיחה המון זוגות", הוא מוסיף בקריצה.
עד היום ירון שומר על קשר ומבחינתו לחזור ולגור בכפר זה החלום הגדול, אך לשאלה אם לדעתו הווייב היום דומה, הוא עונה שלטעמו בעיקר סוג התרמילאים כנראה השתנה והחבר'ה שפעם הגיעו עם מוצ'ילה סוחבים היום טרולי, אבל האווירה לנצח תישאר דומה - כי זה סוד הקסם של המקום, של איילת ויואב, של משפחת פולק. "אני לא ממש יודע אבל זה לא משנה, כי מדובר בכור היתוך ישראלי מחוץ לישראל. לא משנה מי אתה ומאיזה רקע אתה בא - כשמגיעים לחווה כולם הופכים להיות אחד ומאמצים באהבה את הנרטיב המקומי. החיבור הוא מיידי והאנרגיה היא הכי של כור היתוך מחוץ לישראל - רק במקום מגפיים צבאיות הולכים יחפים. המקום הזה ממש עיצב את מי שאני היום בחיבור לאנשים, באיך להתייחס אליהם ובהסתכלות עליהם. זה גרם לי להתחבר לצד הפשוט של החיים להסתפק במועט בלי שיחסר דבר. זה באמת כוכב לכת יוצא דופן גם בנוף הארגנטינאי, ולנצח לחווה יהיה מקום בלב שלי".