לכל אחד יש לפחות טיסה אחת שהוא לא יישכח לעולם, לא בגלל שהיא הייתה טובה, להיפך, בגלל שהיא הייתה ממש לא טובה. אצלי זה קרה לפני שנתיים, בחודש מאי, כשהחלטתי לטוס לבד למוסקבה, ועד היום אני תוהה אם זה היה שווה את זה.
חזרה בזמן
את הטיול התחלתי בבוקרשט בירת רומניה ואחרי שלושה ימים המשכתי למוסקבה, בירת רוסיה, בדיוק כמו שתכננתי מראש. לפני שהגעתי שמעתי עליה לא מעט דברים טובים. הטיסה ארכה שלוש שעות - ומהחום האביבי של רומניה נחתתי בשעות הצהריים ב-2 מעלות. רוסיה במיטבה.
כבר בנחיתה הרגשתי שחזרתי בזמן. השמיים האפורים והקור לא הוסיפו יותר מידי אופטימיות לתחושת הפחד שעברה בי. ביציאה מהשדה עמד בחור צעיר שניסה לשכנע אותי באנגלית שבורה לסגור דרכו מונית במחיר מופקע, ולאט לאט ירד במחיר כשראה שלא יצליח לו. יצאתי מהנמל ומצאתי את עצמי בתוך מונית משנות ה-90 שבקושי נוסעת, כשברקע מתנגנים להם שירים ברוסית ברדיו, ולצידי יושב נהג שהחליט לעשן בתוך הרכב עם חלונות סגורים.
וככה רק התחילה החופשה שלי. כשהגעתי למלון (שסגרתי מראש וממוקם בצפון מוסקבה) חטפתי את השוק האמיתי. כל מה שדמיינתי על מוסקבה היפה והמזמינה, הפך למציאות של שיכונים סובייטים שכולנו מכירים מסרטי מלחמת העולם השנייה, ולזה תוסיפו ניידות משטרה שמסתובבות ברחוב, לצד הומלסים בקרטונים.
ממש בכניסה למלון הוצב לו שלט ברוסית עם כיתוב "מבוקש. המשטרה מבקשת את עזרת הציבור" (ותודה לגוגל טרנסלייט). שני פקידי הקבלה במלון לא ידעו מילה באנגלית ובעזרת שיחת טלפון לחבר שגר בארץ הצלחתי לתקשר איתם. ואז הוא אמר לי את המשפט: "החדר שלך נמצא בהמשך בהמשך הרחוב. הם יתנו לך מפתח ויציירו לך על דף איך להגיע למבנה. המלון מלא פשוט". מיד החלטתי לבטל את העסקה ולבקש את הכסף בחזרה. ואז פתאום כן היה חדר פנוי, אבל כשעליתי וראיתי כיצד הוא נראה נכנסתי עוד יותר להלם - שונה לחלוטין מהתמונות שבאתר.
המחשבה שאני ישן באזור כל כך לא סימפטי הלחיצה אותי עוד יותר, אז ירדתי בחזרה לקבלה וביקשתי מהחבר שיגיד להם להזמין לי מונית. מצאתי את עצמי סוגר באינטרנט מלון אחר במרכז העיר, כשאני אחרי טיסה ארוכה, עייף, עצבני ורעב.
אחרי כמה דקות הגיע אדם במכונית פרטית וטען שהוא נהג מונית ולקח אותי למלון החדש. התמקמתי די מהר. המלון היה יחסית מרכזי, נקי, מסודר וקרוב לתחנת הרכבת. אחרי יום ארוך וארוחת ערב ממכונת ממתקים, הלכתי סוף סוף לישון.
"שילוט באנגלית זו המלצה"
בבוקר הראשון, בזמן שיורד שלג קל (כן, שלג בחודש מאי), החלטתי להכיר קצת את העיר. ואפשר לומר את זה: מרכז העיר מדהים. היופי והניקיון קיבלו ציון 10. אבל התחבורה - בלי גוגל טרנסלייט וגוגל מפות לא תצליחו באמת להתנייד שם אם אתם לא מכירים את השפה.
במשך דקות ארוכות עמדתי והסתכלתי על האותיות כדי לזהות אותן ולהשוות למה שמופיע אצלי באפליקציית הניווט. למה? כי ברוסיה החליטו ששילוט באנגלית זו המלצה, והתיירים שבאים לבקר במדינה ישברו כבר את הראש בעצמם - כמו שאני עשיתי.
המוכרים בחנויות לא יודעים אנגלית, למלצרים הייתי צריך להצביע על שמות של מאכלים ומשקאות בתפריט שאני רוצה להזמין, לנהגי מוניות הצגתי תמונות בגוגל של היעד אליו אני רוצה להגיע ואת המחיר סגרנו במספרים במחשבון. אבל זה עוד חלק שאפשר להתרגל אליו, כי הדבר הכי נורא זה שלא באמת נעים להסתובב לבד שם.
לאורך כל היום עברה בי תחושה חזקה שתכף יקרה משהו שלא אוכל לצאת ממנו. שעוד רגע יקרה לי משהו נורא. ואין דרך הגיונית להסביר את זה. בכל פעם שעצרתי מונית ברחוב היו עוצרים כמה רכבים פרטיים שטוענים שהם נהגי מוניות, אבל מי יודע מי הם באמת?
ואז ממש במרכז העיר לצד סימטה בה ממוקם בית קפה, ישבו חבורה של חמישה צעירים. או יותר נכון כנופייה מאורגנת. הם התחילו לדבר איתי ברוסית בלי שאני מבין בכלל מה הם אומרים וביקשו ממני משהו. לא הצלחתי להבין בדיוק מה, והסברתי להם באנגלית שאני לא מבין את השפה שלהם. ואז התקרבו אליי יותר ויותר. בדרך נס, בעל בית הקפה יצא וצעק עליהם ואמר לי ללכת. ברחתי מהמקום.
"הבנתי שאין טעם להמשיך את הטיול לבד"
בבוקר השני, ה-9 במאי, כל העיר נסגרה לטובת חגיגות יום הניצחון על הנאצים. לא היו רכבות, כל החנויות במרכז העיר סגורות - ורק צעדה אחת גדולה. אז הצטרפתי להליכה, וזה דווקא היה רגע מוצלח בתוך כל הבאסה. הרגשתי לרגע שאני בתוך אחד מהסרטים על ימי מלחמת העולם השנייה. אלפי אנשים עם בגדי החיילים של ברית המועצות אוחזים ביד אחת תמונה בשחור בשחור לבן וביד השניה דגל של רוסיה או ברית המועצות. בלילה השמיים זהרו מזיקוקים לרגל החגיגות.
במהלך אחר הצהריים כבר הבנתי שאין טעם להמשיך את הטיול לבד - וסגרתי טיסה חזרה לארץ ביום שלמחרת. אפילו שילמתי אקסטרה על כרטיס חדש, ולוותר על עוד יומיים במוסקבה. עד כדי כך זו עיר שקשה להתמודד איתה לבד.
למה? כי אף אחד לא יבין את השפה שלכם. לא תמצאו איזו אטרקציה מעניינת מלבד הכיכר האדומה בה חצי שעה של הליכה תספיק לכם. האנשים לא כל כך נחמדים ויכעסו אם חלילה לא תבינו את השפה שלכם, והשלטים ברוסית רק מחזקים את התחושה שאנחנו התיירים לא באמת חשובים שם.
בשורה התחתונה
מהחוויה שלי, אין במוסקבה תחושה של חו"ל, רק פחד. לא משנה איך אהפוך את זה, אין דרך להעלים את התחושה החזקה שנכנסת לבית של מישהו והוא רק רוצה שתלך. שנכנסת לתרבות שאתה חייב להיות חלק ממנה כדי באמת לחוות אותה. זו לא אירופה, זה משהו אחר שהרגשתי רק ברוסיה. ואחרי שטיילתי לבד לא מעט אני בטוח שלטוס לשם הייתה החלטה לא טובה.
החלטתם בכל זאת לטוס? תדעו שלא ידברו איתכם אנגלית (גם לא בשדה התעופה והמלון), תכינו את עצמכם לשילוט ברוסית, לתחושה שחזרתם לאייטיז. תדעו להתרחק מאזורים לא הכי סימפטים ולהתרגל לעיר שלא באמת אכפת לה מתיירים. אולי מהכסף שלהם.