בדרך לחיים חדשים: זימבבואה רוצה לצאת מהקריסה הכלכלית על ידי צמיחה בתיירות

מבחינה היסטורית, שמה של זימבבואה היה שם נרדף לקריסה כלכלית, היפר-אינפלציה ואובדן הרסני של מעמדה הבין-לאומי. אולם כעת, המדינה החלה להיבנות מחדש, במטרה למנף את פלאי הטבע והמורשת התרבותית העשירה שלה כדי לטפח תעשיית תיירות משגשגת. נכון לשנת 2020, ממשלת זימבבואה קבעה יעדים שאפתניים, בתקווה להרוויח 5 מיליארד דולר בהכנסות תיירות שנתיות עד 2025, כחלק מהתוכנית שלה לגוון את הכלכלה ולהעלות את התמ"ג הלאומי.

שאיפה זו נתמכת על ידי הפוטנציאל התיירותי העצום של המדינה, עם אטרקציות מפורסמות בעולם כמו מפלי ויקטוריה, הפארק הלאומי הוואנגה וחורבות זימבבואה העתיקות. ובכל זאת, המסע של זימבבואה לשקם את עצמה כמרכז תיירות מרכזי לא קל. הדרך מעוצבת על ידי עשרות שנים של מאבק פוליטי, כישלון כלכלי ותוצאות הלוואי של המלחמות הקולוניאליות והפוסט-קולוניאליות של המדינה. כדי להבין היכן עומדת זימבבואה היום, יש להבין תחילה כיצד היא הגיעה לכאן – כיצד היא התפתחה מהמושבה המשגשגת של דרום רודזיה לאומה שסועה – וכיצד היא שואפת כעת לקום מחדש.

מחיר העצמאות: מרודזיה לזימבבואה

סיפורה של זימבבואה מתחיל הרבה לפני שהכריזה על עצמאותה בשנת 1980. הארץ הגדולה הזו הייתה פעם חלק מהאימפריה הבריטית והייתה ידועה בשם דרום רודזיה, ובה שלטה ממשלת מיעוט לבנה על אוכלוסייה שחורה ברובה. המושבה הבריטית שנהנתה משגשוג כלכלי משמעותי, הוקמה בשנת 1890 על ידי ססיל רודס וחברת דרום אפריקה הבריטית שהייתה שייכות לו. היא הייתה עשירה במשאבי טבע, כולל אדמה חקלאית פורייה ומינרלים יקרי ערך כמו זהב וכרום.

בעוד המיעוט הלבן שלט כמעט בכל האדמה, העושר והכוח הפוליטי, האוכלוסייה השחורה – כ-90 אחוזים מכלל האוכלוסייה – הייתה מוגבלת לשמורות עניות וצפופות מדי. חוקי הפרדה גזעית, כמו חוק חלוקת הקרקעות משנת 1930, הבטיחו שקרקעות והזדמנויות יוקצו באופן לא פרופורציונלי ללבנים, ששגשגו במרכזים עירוניים כמו בבירה סולסברי (כיום הרארה). בינתיים, הרוב השחור נדחק למשרות בעלות שכר נמוך, עבודה בחקלאות ובכרייה, מה שהוביל לאי שוויון כלכלי וחברתי נרחב.

כאשר תנועות העצמאות האפריקניות צברו תאוצה ברחבי היבשת, קבוצות לאומניות בדרום רודזיה החלו לדרוש שלטון רוב והגדרה עצמית. עם זאת, הממשלה בראשות הלבנים, תחת ראש הממשלה איאן סמית', לא הייתה מוכנה לוותר על השלטון. למרות הקריאות הגוברות לשינוי פוליטי, הממשלה הכריזה על עצמאות חד צדדית (UDI) ב-1965, ולמעשה ניתקה את הקשרים עם בריטניה ושמרה על שלטון המיעוט הלבן. כך היא הכינה את הקרקע לסכסוך אכזרי וממושך: מלחמת הסבך הרודזי, שתתקיים במשך 15 שנים. 

במלחמה זו הממשלה הלבנה של רודזיה נלחמה נגד התנועות הלאומניות של האיחוד הלאומי האפריקאי של זימבבואה (ZANU) והאיחוד האפריקאי של זימבבואה (ZAPU), שביקשו לשים קץ לשלטון הלבן ולבסס שלטון רוב. ידם של הכוחות הרודזים הלבנים, מאומנים ומצוידים, הייתה על העליונה במשך שנים רבות. אבל הקבוצות המורדות, אף שהיו קטנות יותר ומצוידות פחות, נלחמו בעקשנות, בתמיכת מדינות שכנות כמו מוזמביק וזמביה.

הסכסוך הביא למאבק ארוך ואכזרי, כאשר ממשלת רודזיה השתמשה באמצעים נואשים יותר ויותר כדי לשמור על שליטתה. במישור הבין-לאומי, היא עמדה בפני סנקציות כלכליות, בעוד תמיכה ממדינות כמו דרום אפריקה ופורטוגל החזיקה אותה ונתנה לה גיבוי. גם הצדדים המורדים לא היו חפים משיטות אלימות ולעיתים מחרידות, כאשר במספר רב של מקרים היו מוציאים להורג אזרחים, לפעמים בקבוצות, שהיו נחשדים או נחשבים כמשתפי פעולה עם הממשלה הלבנה – גם אם פשוט הגיעו לעבודתם ולא הצטרפו ללחימה.

הסכם בית לנקסטר שנחתם בשנת 1979 היה נקודת המפנה שהגיעה כאשר ממשלת בריטניה, בראשות מרגרט תאצ'ר, תיווכה במשא ומתן לשלום. לאחר מספר שיחות כושלות כשרודזיה על סף קריסה, נחתם הסכם בית לנקסטר שקבע כי המדינה תעבור לשלטון הרוב, ובכך יסתיים שילטון המיעוט הלבן של איאן סמית'. כך גם הונח הבסיס לבחירות דמוקרטיות. המלחמה גבתה מחיר כבד מתושבי המדינה, תשתיותיה וכלכלתה, כשבסך הכל נהרגו כ-20 אלף איש. עד שהמלחמה הסתיימה והמדינה קמה מחדש כזימבבואה העצמאית ב-1980 בראשות ראש הממשלה הנבחר רוברט מוגאבה, הכלכלה התנפצה לחלוטין, והמדינה נותרה לאסוף את השברים.

משגשוג למשבר: הנפילה הכלכלית 

המסע של זימבבואה שלאחר העצמאות הוא סיפור מורכב המסומן בהישגים מדהימים, אך גם בכשלים כלכליים עמוקים. כשהייתה ידועה בשם רודזיה, הייתה למדינה את אחת הכלכלות המתקדמות והמשגשגות באפריקה. המגזר החקלאי שלה בלט והוא ייצר כמויות אדירות של טבק, תירס וכותנה, והמדינה נחשבה לאחת מיצואניות הטבק המובילות בעולם.

עם זאת, מלחמת הסך הרודזי והמעבר לשלטון הרוב הכניסו חוסר יציבות, והכלכלה שפעם שגשגה החלה להתפורר. בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, הנוף הפוליטי של זימבבואה הוגדר יותר ויותר על ידי רוברט מוגאבה, מנהיג האיחוד הלאומי האפריקני של זימבבואה (ZANU-PF), שתפס את השלטון כראש הממשלה הראשון של המדינה בשנת 1980. בתחילה מוגאבה הוכרז כגיבור שחרור וסמל לתקווה לעתיד זימבבואה. עם זאת, מדיניותו סטתה במהרה לכיוון ניהול כלכלי כושל, שחיתות ושלטון אוטוריטרי.

אחת ההחלטות ההרסניות ביותר התקבלה בשנת 2000, כאשר ממשלתו של מוגאבה יזמה את תוכנית רפורמת הקרקע המהירה, וחילקה מחדש קרקעות חקלאות לבנות לבני זימבבואה השחורים. התוכנית, שנועדה לטפל בעוולות ההיסטוריות של בעלות על קרקע, בוצעה באלימות וללא תכנון, וגרמה לקריסה מסיבית בתפוקה החקלאית. האומה צללה לתקופה של מחסור חמור במזון וצניחה כלכלית.

המצב החמיר ככל שההיפר-אינפלציה התפוצצה, כאשר שיעורי האינפלציה זינקו למיליארדים, והפכו את הדולר של זימבבואה למעשה לחסר ערך. בשנת 2008, המדינה חוותה את שיעור האינפלציה הגבוה ביותר שנרשם אי פעם במדינה כלשהי בעולם עם 100 מיליארד דולר זימבבואני לכל דולר אמריקני אחד. המחירים הוכפלו בתוך דקות והאינפלציה הגבוהה גרמה למחיקת חסכונות, פגעה קשות בכלכלה והשאירה את האזרחים במאבק אדיר כשבמונחים ריאליים האינפלציה הייתה כה גבוהה שאנשים נשאו שקים של כסף רק כדי לקנות מוצרים בסיסיים כמו מזון, דלק ותרופות שהפכו נדירים. תושבי זימבבואה החלו לברוח מהמדינה בחיפוש אחר הזדמנויות טובות יותר, ולבסוף המדינה נאלצה לנטוש את המטבע שלה בשנת 2009 והחלה להשתמש במטבעות זרים כמו דולר אמריקני ורנד דרום-אפריקני.

הסנקציות שהטילו מדינות המערב בתגובה למדיניות הקרקעות של מוגאבה והפרות זכויות האדם בודדו עוד יותר את זימבבואה מהכלכלה העולמית. עד שמוגאבה הודח ב-2017, במדינה שררה כלכלה הרוסה, בסיס תעשייתי מושמד ואוכלוסיה שסובלת מעוני ומעקירה.

מחליפה דף: שאיפות התיירות של זימבבואה

זימבבואה עובדת קשה כדי להשיל מעליה את עברה הבעייתי ולהחזיר את מעמדה בעולם. התיירות הפכה לעמוד מרכזי בהתאוששות הכלכלית של המדינה ועם עושר באוצרות טבע ותרבות מיוחדת, הממשלה רואה בתיירים אפיק מרכזי להחייאת כלכלתה. בשנת 2019, זימבבואה הרוויחה 1.1 מיליארד דולר מתיירות, והממשלה מקווה להגדיל את הרווחים ל-5 מיליארד דולר עד סוף 2025.

אחד הנכסים הגדולים של זימבבואה הוא מפלי ויקטוריה, אחד משבעת פלאי הטבע של העולם ואתר מורשת עולמית של אונסק"ו. המפלים המשתרעים על הגבול בין זימבבואה לזמביה הם מחזה עוצר נשימה של טבע, המושך אליו אלפי תיירים מדי שנה. גשר מפלי ויקטוריה, המשתרע על נהר הזמבזי, מציע נקודת תצפית על המפלים העצמתיים, ובעיר שמסביב יש מגוון של בתי אירוח לודג'ים ומלונות בוטיק. יש גם מספר אטרקציות באזור ובין היתר אפשר לצאת לרפטינג, קפיצת באנג'י וסיורי מסוקים.

מעבר למפלי ויקטוריה, הפארק הלאומי הוואנגה (Hwange) הוא אטרקציה מרכזית נוספת והוא ידוע בשמורות חיות הבר העצומות שלו ואחת מאוכלוסיות הפילים הגדולות באפריקה. כאן המבקרים יכולים לחקור את  הספארי, לפגוש אריות, ג'ירפות, תאואים וקרנפים, ולחוות את התרבות הייחודית שמציעות קהילות ילידים המתגוררות בקרבת מקום. בנהר הזמבזי הזורם במדינה אפשר לצאת לסיורי שיט, דיג ואפילו ספארי בקאנו.

זימבבואה מציעה גם היסטוריה מרתקת, כמו חורבות זימבבואה הגדולות (Great Zimbabwe National Monument) – עיר אבן עתיקה שנבנתה על ידי אבותיהם של בני השונא, קבוצת ילידים שמתגוררת בעיקר בזימבבואה שם היא מהווה את רוב האוכלוסייה. החורבות עומדות כתזכורת להיסטוריה הארוכה והמפורסמת של זימבבואה שקדמה לקולוניאליזם. שרידים אלה של ציוויליזציה עתיקה הם עדות למורשת התרבותית העשירה של המדינה.

אתגרים ותקווה לעידן חדש

בעוד שזימבבואה עשתה כבר צעדים בבנייה מחדש של תעשיית התיירות שלה, יש עוד לא מעט אתגרים. המדינה ממשיכה להתמודד עם ההשלכות של שנים של ניהול כלכלי כושל וחוסר יציבות פוליטית. מחסור בחשמל, שיעורי אבטלה גבוהים ומטבע חלש עדיין מהווים מכשולים משמעותיים להתאוששותה. אבל כאמור הממשלה עושה כעת מאמצים לשפר את האקלים העסקי, להקל על הגבלות הוויזה ולשפר את התשתיות.

עבור תושבי זימבבואה השיקום התיירותי אינו רק מטרה כלכלית, אלא שאיפה לאומית. המדינה פועלת להתחבר מחדש לעולם כדי להראות שלמרות מאבקיה היא נותרה ארץ של יופי, היסטוריה ותרבות. עם התעניינות בין-לאומית מחודשת, השקעות זרות בתיירות עושות את דרכן בחזרה לזימבבואה, והמדינה מתחילה להראות סימנים ראשונים של תקווה לצמיחה כלכלית. המפתח יהיה שמירה על המומנטום הזה, התמודדות עם האתגרים והבטחת היתרונות של התיירות לסייע לכלל האוכלוסייה.