צלקת בלב ביירות: סיפורו של מלון "הולידיי אין" – מפסגת היוקרה לזירת קרב עקובה מדם

בלב רובע מינט אל-חוסן ( (Minet El Hosn) בביירות, כשהוא מתנשא מעל קו הרקיע כרוח רפאים מעידן אחר, עומד שלד הבטון של מלון "הולידיי אין". כבר למעלה מ-50 שנה שהמבנה בן 26 הקומות מטיל את צילו על בירת לבנון, תזכורת לעברה המפואר של העיר לצד זוועות מלחמת האזרחים האכזרית. המלון, שהיה פעם סמל למודרניות ופאר, הגשים את ייעודו שנה אחת בלבד לאחר פתיחתו החגיגית ב-1974, אז הפך מסמל אדריכלי ומערבי לזירת לחימה באחד הסכסוכים האלימים והממושכים ביותר שידע המזרח התיכון.

כיום, ה"הולידיי אין" נותר חורבה אייקונית. קירותיו מחוררי הכדורים וחלונותיו המנופצים מהווים עדות אילמת לתקופה סוערת בהיסטוריה הלבנונית. סיפורו של המלון הוא הרבה יותר מטרגדיה נדל"נית, הוא משקף את עלייתה ונפילתה של ביירות, או למעשה של לבנון כולה, ממדינה שהייתה המעוז המערבי במזרח התיכון, לאומה מצולקת ממלחמות, פילוג ומאבק מתמיד על זהותה.

>> "מפרץ המלונות הנטושים": הצצה למקום שהיה בעבר שיא הפאר

>> אחרי המלחמה: האם לבנון תוכל יום אחד לחזור ולהיות יעד תיירותי?

>> המלון הנטוש בצובה: כבר 40 שנה שהמקום היפה מחכה להיפתח

פריחתה של "פריז של המזרח התיכון"

בראשית שנות ה-70 ביירות כונתה לעיתים קרובות "פריז של המזרח התיכון". העיר שימשה כמרכז תרבותי ופיננסי משגשג שמשך תיירים, דיפלומטים ואנשי עסקים מכל העולם, הרבה לפני שתל אביב חלמה על הצלחה שכזו. זה היה המקום שבו המערב פגש את המזרח, ושבו מימיו הכחולים של הים התיכון נשקו לעיר קוסמופוליטית ותוססת. המוניטין של ביירות כמעצמה כלכלית ויעד תיירותי מוביל התחזק עוד יותר בזכות זרימת הון אזורי, בעיקר ממדינות המפרץ.

על רקע השפע והאופטימיות, נולד חזון ה"הולידיי אין". הפרויקט, שהיה ספינת הדגל של היזם הלבנוני עבד אל-מוחסין קטאן, היה חלק ממתחם עירוני רחב יותר בשם "מרכז העיר סנט צ'ארלס", פרויקט של עירוב שימושים שכלל חנויות יוקרה, משרדים, בית קולנוע ומגורי פאר. המבנה תוכנן על ידי האדריכל הצרפתי הנודע אנדרה ווגנסקי, בן טיפוחיו של לה קורבוזיה האגדי, יחד עם האדריכל הלבנוני מוריס הינדיה. התוצאה הייתה דוגמה מרהיבה לאדריכלות ברוטליסטית מודרנית.

עם 26 קומותיו, המלון היה אחד המבנים הגבוהים בביירות באותה עת והפך במהירות לסימן היכר בקו הרקיע. האורחים נהנו מנוף פנורמי לים התיכון ממסעדה מסתובבת על הגג, הראשונה מסוגה במזרח התיכון. המלון תוכנן עבור האליטה האזורית, עם 400 חדרים, מועדון לילה, קניון ואפשרויות קולינריות שייצגו את שיא הפאר. עם תפוסה של 90 אחוז בשנתו הראשונה, ה"הולידיי אין" היה הלב הפועם של תור הזהב של התיירות הלבנונית. אך השגשוג הזה עמד להיות קצר מועד.

מיוקרה למלחמה: "קרב המלונות"

באפריל 1975, חודשים ספורים לאחר פתיחת המלון, צללה לבנון לכאוס של מלחמת האזרחים. מה שהחל כסכסוך פוליטי ועדתי הסלים במהירות למלחמה רב-צדדית בין מיליציות נוצריות הנתמכות על ידי צבא לבנון, לבין קבוצות שמאל וארגונים פלסטיניים (אש"ף) הנתמכים על ידי פלגים מוסלמיים. ביירות, בירת התרבות המנצנצת, הפכה לעיר חצויה, מזרח ומערב, כשכל צד נאבק על שליטה בנקודות אסטרטגיות.

ה"הולידיי אין" הפך לסמל הסכסוך, וגובהו ומיקומו המרכזי הפכו אותו ליעד צבאי ראשון במעלה. ככל שהמלחמה החריפה, המלון הפך ל"שדה קרב אנכי". המיליציות היריבות נלחמו באכזריות על השליטה במבנה, שנתפס הן כמעוז צבאי והן כסמל יוקרתי לעושר ולכוח. הגג והקומות העליונות הפכו לעמדות צלפים שחלשו על העיר כולה, בעוד פנים המלון הפך למבוך של ביצורים ומגורי לוחמים ארעיים.

"קרב המלונות", כפי שנודע הסכסוך ברובע המלונות של ביירות, השתולל מאוקטובר 1975 ועד מרץ 1976. למעלה מ-25 אלף לוחמים משני הצדדים נלחמו באכזריות על השליטה במלונות היוקרה, כולל מלון "פיניקיה" וכמובן ה"הולידיי אין". הלחימה הייתה עזה: חללי הפנים המפוארים נחרבו מהפגזות ארטילריה, מטעני חבלה וירי כבד. קומות שלמות הפכו לערימות של הריסות, והלובי המפואר הפך לזירת קטל. לפחות 1,000 בני אדם נהרגו בקרב הזה, רבים מהם אזרחים חפים מפשע שנקלעו לקו האש.

המלון הפך לקן צלפים אימתני, ועדויות מהתקופה מספרות כי המסעדה המסתובבת המפורסמת הפכה לאתר של הוצאות להורג מחרידות, כשקורבנות הושלכו אל מותם מהגג. כשהאש שככה לבסוף, המלון נותר כקליפה חרוכה: זכוכיות מנופצות, קירות מנוקבים באלפי כדורים, וחדריו המפוארים ערימות של אפר ופסולת.

עם סיום הקרבות ב-1976, המלון כבר לא היה מקום של יוקרה. המבנה, שרוקן מחפצי הערך שלו, הפך למוקד לביזה המונית. מכשירי חשמל, רהיטים ואפילו כלי הכסף המזוהים עם המלון נגנבו ונמכרו בשוק השחור. הפנים שהיה פעם שיא הפאר וההדר הושאר להירקב, והמלון ננטש. ניגוד משווע לתדמיתו המקורית כסמל לשפע הביירותי.

מלחמת האזרחים הלבנונית נגררה לאורך כמעט 15 שנים, וה"הולידיי אין" נותר קורבן נשכח של הסכסוך. בזמן שחלקים מביירות החלו בתהליך שיקום ארוך בסוף שנות ה-90, המלון עמד כסמל לפיצול העיר, כשגורלו קשור בקשר בל יינתק למאבקים הפוליטיים והצבאיים שקרעו את לבנון.

בסוף שנות ה-90, חורבות המלון הפכו לאתר למסיבות רייב מחתרתיות. עבור דור חדש של לבנונים, הקירות המתפוררים לא היו רק סמל לעבר, אלא תפאורה למהפכה תרבותית. צעירי ביירות, שרבים מהם לא חוו את המלחמה ממקור ראשון, רקדו באותם חללים ממש שבהם הוריהם נלחמו פעם על חייהם. ה"הולידיי אין" הפך במובן זה למונומנט של חוסן, מקום שבו חיים ומוות, היסטוריה ומודרניות נפגשים.

מבוי סתום וקריסה מתמשכת

בעשורים שלאחר המלחמה, עתידו של ה"הולידיי אין" הפך לנושא של ויכוח מר. הבעלות על המבנה חצויה בין שני גורמים: חברת נדל"ן לבנונית (Compagnie Immobilière Libanaise) המבקשת לשקם את המלון ולהפוך אותו לדירות יוקרה, וקבוצת השקעות כוויתית המעוניינת להרוס את המבנה ולהקים תחתיו מגדל חדיש. המבוי הסתום הזה מנע כל פעולה ממשית, והבניין נותר במצב של הזנחה וריקבון.

לכך נוסף מעמדו של המלון כשטח צבאי סגור. בשל מיקומו האסטרטגי בלב ביירות, המבנה נותר תחת שליטת צבא לבנון, והגישה אליו מוגבלת מאוד. האזור המקיף את המלון הפך לאזור מאובטח תחת מעקב צמוד, המונע כניסת אזרחים למבנה.

חשוב לציין כי בכל הנוגע למלון ה"הולידיי אין", לארגון חיזבאללה אין קשר היסטורי או מבצעי ישיר למבנה. הסיבה המרכזית לכך היא כרונולוגית: הקרבות המפורסמים על המלון התרחשו בשנים 1975–1976, בעוד שחיזבאללה הוקם רק בשנת 1982. באותן שנים דומיננטיות, הצדדים שנלחמו על השליטה ב"קן הצלפים" היו המיליציות הנוצריות אל מול כוחות השמאל והפלגים הפלסטיניים. גם כיום המלון נותר מחוץ לתחום ההשפעה הישיר של הארגון, והמבנה מוגדר כאמור כשטח צבאי סגור ותחת אחריותו הבלעדית של צבא לבנון, בניגוד למעוזי חיזבאללה המובהקים בדרום העיר (הדאחייה). מעבר לכך, בשל מצבו הרעוע כשלד בטון ללא תשתיות בסיסיות, המבנה אינו משמש למגורים או לפעילות מבצעית, ועיקר נוכחות הארגון במרכז העיר מתמקדת כיום במלונות פעילים אחרים שבהם נמצאות תשתיות תקשורת ואירוח מודרניות.

ככל שחלפו השנים, ה"הולידיי אין" הפך ליותר מסתם בניין נטוש, הוא הפך לאייקון תרבותי, אנדרטה לאכזריות מלחמת האזרחים הלבנונית. חזיתו המצולקת, הנראית כמעט מכל פינה בעיר, מהווה תזכורת לצלקות העמוקות שהותירה המלחמה כסמל לפילוג שמאפיין את לבנון עד היום. כיום, עתידו של המלון עדיין לא ברור, ויש הרואים בו זיכרום לעבר, בעוד אחרים רואים בו מפגע חזותי שיש להרוס כדי לפנות מקום לעתיד. בזמן שבעליו עדיין חלוקים בדעותיהם, המבנה ממשיך להתפורר תחת ההזנחה.