עוברים מדירה לדירה וישנים אצל חברים: אלה הישראלים שעדיין תקועים בחו"ל

אחרי 40 ימים של מלחמה נכנסה הפסקת האש, אך על פני הגלובוס עדיין פזורים ישראלים, שעזבו את הארץ לפני המלחמה וטרם הצליחו לשוב. חלקם עדיין 'תקועים' בהיעדר טיסות או בגלל מחירים גבוהים של חברות התעופה הישראליות, ויש שהעדיפו להישאר בחוף מבטחים ואינם מוכנים לשוב למדינה עד שיחזור השקט. כעת, בתקווה שהשמיים ייפתחו, השקט יחזור, והמחירים קצת יירדו, אחרוני התקועים צפויים סוף סוף לחזור.

> לא האמינו: הישראלים שנאלצו לחגוג את פסח בחו"ל בלי שהתכוונו לכך

> יציאה דרך מצרים: הישראלים שלמרות הכל הצליחו לטוס לחופשת פסח

מירי קרימולובסקי, שדרנית רדיו ומומחית לבית המלוכה הבריטי, יצאה ב-25.2 ללונדון, לשבוע של ביזנס ופלז'ר. עם ביטול הטיסות ולאחר השבוע המתוכנן, קיבלה הזמנה מחבר לשהות בביתו ומאז היא שם. "המצב מטריד מאוד ועל אף שאני נמצאת במקום שהייאוש בו יותר נוח, אנשים לא מבינים שאי אפשר ליהנות לגמרי וזה לא ממש כיף". לדבריה, אל על הציעה לה לבחור מועד חלופי ומאז הוא נדחה פעמיים. "כל המשפחה אמרה לי תירגעי יש לך מקום להיות בו, תמצאי מה לעשות ואל תחזרי. אז בחרתי להישאר כי אני ממילא חוזרת לחוסר עבודה ולבית בלי ממ"ד ואלה הדברים המרכזיים, אז אני מחכה עוד קצת".

קרימולובסקי רבת פעלים, שכירה אבל גם עצמאית אלא שהעסק כרגע מושבת. "בינתיים אני מעסיקה את עצמי ויוזמת כל הזמן ובונה את המשכיות העסק בארץ שתהיה לי עבודה כשאחזור. אני מוצאת עבודה או ממציאה אותה. יצרתי לי גם סדר יום וכל בוקר אני יודעת בדיוק מה אני עושה העיקר לעשות. כשאני לא עובדת יש לי ייסורי מצפון אז אני מייצרת עבודה. מדי פעם יש לי מסיבות עיתונאים ושידורים בתחומים שלא קשורים לתרבות אבל מבקשים ממני כי אני כאן, הייתה לי נסיעת עבודה להולנד שבוטלה מהארץ אז טסתי מכאן".

ומה עם טיולים, אני שואלת, והיא עונה: "אני מטיילת, נסעתי גם לאזור הכפרי מחוץ ללונדון, אבל התחבורה הציבורית מאוד יקרה. בשבועיים האחרונים החלטתי להוציא פחות כסף כי אי אפשר לדעת מתי זה ייגמר והתארכות המלחמה קשוחה כי יש הוצאות אבל אין הכנסות. גם בארץ יש הוצאות כרגיל כמו ארנונה, לכן צריך לחשוב לטווח ארוך. אני לא מבינה איך אנשים בחו"ל לא משתגעים, אני מכירה ישראלים שהחליטו להישאר והם בונים תוכנית עבודה כי יקר כאן, הפאונד גבוה וגם האוכל יקר וזו בעיה. גם לישראלים ששוהים אצל חברים זה עדיין עולה הרבה".

החיים נמצאים על הולד

קרימולובסקי לא לבד, וגם אני בתחושת שותפות גורל. ב-25 במרץ יצאנו מהארץ בטיסה מתוכננת, לא לפני שרוחות מלחמה נשבו באוויר, שהלחץ והמתח גאו וגם חוסר הוודאות ועצבינו נמרטו ברמה יומיומית ככל שעוצמת האיומים בין הצדדים עלתה. רגע ההמראה הרגיש כמו נס אך בלב קיננה תחושה שנבואות הזעם קרבות והעתיד מעורפל להפליא. שלושה ימים אחרי התעוררנו לסרט מלחמה מוכר שכולל ביטולי טיסות והשבתה מוחלטת של המדינה. הרגשות היו מעורבים. מצד אחד דאגה גדולה למשפחה שסובלת כמו כולם, לא ישנה כמו כולם, לא עובדת כמו כולם ואין לה שגרה שפויה כמו במדינה מתוקנת, ומהצד השני הרגשנו שגורלנו שפר והצלחנו לחמוק בזמן ולממש את הטיול. אך כיוון שממילא לא יכולנו לסייע, כולם עודדו אותנו שעדיף להמשיך בשגרה, בלי נקיפות מצפון ונשארנו עם האצבע על הדופק.

להודעת ביטול הטיסה שהגיעה כעשרה ימים לפני המועד, נוספה הצעה ליעד חלופי - רומא. לחזור למלחמה בלי שגרה ועבודה יציבה, לא בא בחשבון ובלחץ המשפחה, דחינו הכל בשבוע והמשכנו לטייל קשובים לחדשות. בדיקה מהירה של מצאי הטיסות העלתה שהמצב מחריף לקראת חג הפסח, והמחירים? מ-650 דולר ומעלה לאדם לכיוון – סכום דמיוני לכל הדעות. במקביל תקשרנו עם חברים שעזבו אתנו את הארץ לביתם האיטלקי מצפון למילאנו, וכעצמאים בחרו להישאר ולעבוד מרחוק, וכך הצטרפנו אליהם. תחושת הנוודות התחלפה בהקלה ונינוחות ואיטליה כדרכה קיבלה אותנו ביופי ושלווה. הגענו יום לפני ליל הסדר ובבוקר שאחריו ניצלנו את החג לטיולים בסביבה. נכון להיום, אנחנו שוהים בעיירה תיירותית קטנה באזור גבעי למרגלות האלפים לא רחוק מאגמי הצפון. מסביב שרשרות הרים עם אינספור מסלולי טיולים רגליים, כפרים עתיקים, יערות, נחלים ונהרות שוצפים. עוד קצת הלאה הפסגות צחורות מלובן ובראשיהן אתרי סקי שעדיין פעילים. מזג האוויר התחמם בהדרגה והשמש כיבדה אותנו בנוכחותה הנעימה שכמעט השכיחה את הצרות מבית. בין לבין גם אנחנו מנסים לשלב גם עבודה מרחוק.

חוסר הוודאות הוא מכנה משותף לכל מי ששוהה בניכר, מכל סיבה שהיא. ועל אף התנאים הסבירים, היכולת לעבוד מרחוק והזמן בחג שהיה פנוי לטיולים משותפים, החיים כאילו נמצאים על הולד ומחכים שמשהו יקרה כבר, לכאן או לכאן. אורית גארצי היא מאלה, אבל נסיבות הגעתה לבודפשט שונות בתכלית. גארצי אמנם פנסיונרית, אבל סובלת מפוסט טראומה מגיל צעיר "גדלתי בנהריה בין טילים וחדירות מחבלים, וכשיש פיצוצים וקולות נפץ אני מאבדת את זה, לא מצליחה לנשום והגוף שלי לא מתפקד עד כדי התקפי חרדה". בערך באמצע פברואר, כשהבינה שתקיפה באיראן היא עניין של זמן, החליטה לקנות כרטיס בכיוון אחד ולצאת תוך יומיים וכך עשתה. "טסתי ב-20.2 לבודפשט. יש לי כאן משפחה וחברים וזה מקום שאני מכירה ונוסעת אליו פעמיים בשנה כבר המון שנים אז טבעי לי להיות פה, אבל אף פעם לא הייתי תקופה ארוכה כל כך בחוץ".

גארצי חשבה שכמו בפעם הקודמת הכל ייגמר תוך שבועיים ולקחה דירה לפרק הזמן הזה. "אבל זה לא נגמר והתחלתי לחפש עוד דירה ועוד דירה ועברתי השבוע את הדירה השביעית. עזבתי שתי בנות בארץ ומשפחה מורחבת ורק חיכית שזה ייגמר שזה ייגמר".

כפנסיונרית, גארצי אומרת שהיא עובדת בלטייל ואין לה בעיה של זמן ועבודה. "אני אדונית לעצמי, אין לי קושי כלכלי ואני יכולה להרשות לעצמי את השהות כאן אבל בודפשט לא זולה כמו פעם ואני ממשיכה לשלם את ההוצאות על הדירה בארץ ולא מבינה איך ישראלים מתמודדים עם זה פה. משלמים על לילה 70-80 אירו ומעלה, וחודשיים כאלה זה המון כסף ויש כאלה עם משכנתה וזה קשה. לי יש כאן משפחה וחברים ומה עושה מי שאין לו? אפשר לטייל קצת אם יש פניות רגשית אבל לי אין תמיד. מדי פעם הקרובים לוקחים אותי כך שהמצב שלי יחסית טוב וסירבתי להתארח אצלם כדי שיהיה לי את השקט שלי ולא אהיה לטורח אבל מי שאין לו את זה? זה ממש לא פשוט". כשאני שואלת למה היא מחכה, התשובה שלה נחרצת: "התנאי הוא שיפסיקו הטילים", אך היא מודה שמתחיל להימאס לה. כעת עם הפסקת האש, היא צפויה לחזור.

"מנסה לבנות שגרה בתוך חוסר הוודאות"

גם יוני סנדרוביץ' בן ה-37, יצא מהארץ לשבדיה באמצע ינואר, שם הוא מדריך טיולים, ותכנן לשוב לפני פסח והעונה העמוסה. "מהר מאוד הבנתי שהמציאות השתנתה, ושאין לי באמת שליטה על מתי אוכל לחזור. וזה לא שאני לא מצליח לטוס לישראל, זה שלא היה לי מושג מתי זה בכלל יהיה אפשרי". התוכנית המקורית הייתה לקחת טיסה דרך קופנהגן, אבל הקו הזה לדבריו "פשוט נעלם. מתחילת המלחמה לא הייתה באמת דרך יציבה להגיע לארץ. אפשר להזמין טיסה, אבל אף אחד לא מבטיח שהיא תתקיים, וגם אם כן, שאצליח לעלות עליה. זו תחושה מתמשכת של חוסר ודאות".

סנדרוביץ מתאר שלל קשיים ומצוקות שנובעות מהסיטואציה. בראש ובראשונה בפאן המקצועי כי התיירות לא התאוששה כהלכה מאז הקורונה ואז הגיעה מלחמה מתמשכת וקבוצות ביטלו וממשיכות לבטל והתחום שורה באי-ודאות. "זה מביא אותי לנקודה לא פשוטה. אני אוהב את העבודה שלי השקעתי במקצוע זמן וכסף, אבל המציאות גורמת, ולא רק לי, לחשב מסלול מחדש, לחשוב על כיוונים אחרים. כשאין יציבות, אין באמת דרך לבנות עתיד". גם לשהות במדינה אחרת בזמן שהארץ במלחמה זו חוויה מורכבת מבחינתו. "בשטוקהולם והכל שקט, בתי קפה מלאים ואנשים חיים רגיל. והחדשות מהארץ מציגות מציאות אחרת לגמרי. הפער הזה כמעט בלתי נתפס. אני מוצא את עצמי מסביר שוב ושוב לשבדים את המצב. לרבים מהם אין היכרות עם ישראלים, והשאלות מגיעות מתוך חוסר הבנה בסיסי של המציאות. בלי שתכננתי, אני הופך למי שמתווך את מה שקורה בארץ. בנוסף גם אין שירותים בסיסיים. שגרירות ישראל בשבדיה לא פעילה מתחילת המלחמה, ואין שירותים קונסולריים זמינים. אם אני צריך לחדש דרכון או לטפל בעניינים רשמיים, אני נדרש לטוס למדינה אחרת. גם כאן, אתה מבין עד כמה אתה תלוי במערכת שלא באמת מתפקדת".

מה עושים? "אני מנסה לבנות שגרה בתוך חוסר הוודאות. ממשיך להדריך בעיר כולל שייט לארכיפלג וגם סיורים מקצועיים על חדשנות ועל הקהילה היהודית בשבדיה, שחגגה לאחרונה 250 שנה. זה מאפשר לי להישאר פעיל מקצועית ובמקביל אני חושב על כיוונים נוספים. ביומיום אני משתדל לשמור על איזון, להיות פעיל, לצאת להליכות בטבע ולעשות ספורט, אבל כל הזמן מרחפת השאלה מתי ואיך אוכל לחזור ארצה, לעבוד אבל גם לראות את המשפחה שלי כי את החגים עברתי השנה עם הקהילה היהודית כדי לא להיות לבד. באופן סמלי גם מזג האוויר לא יציב ומרגיש כמעט כמו השגרה בתקופה הזו. בסוף, זו לא רק עניין של טיסה שהתבטלה, אלא של חיים שלמים שנמצאים כרגע באי ודאות".

תמיד יהיו הציניקנים שיאמרו שמי שבוחר להישאר בחו"ל יכול להרשות לעצמו ושלא 'יתבכיין' כי הוא לא סובל במלחמה, ואף אחד לא באמת 'תקוע'. אולם העדויות מציירות תמונה אחרת לגמרי של קושי אובייקטיבי, תחושת תלישות ואין אונים. עד אתמול לא הייתה לאף אחד תשובה טובה, כולנו חיינו מיום ליום ורק הפסקת האש מכניסה משב של אופטימיות חדשה. אולי כעת יתוגברו הטיסות ויאיצו את השיבה ארצה.