בדרך לחתונה עוצרים בירכא

פואד יושב לבד על המרפסת הגדולה שבקצה ההר, מעשן סיגריה ומתבונן בנשרים החגים בשמיים. השמש שוקעת לאט, שיחי הוורדים מדיפים ריח מתוק, פואד מוציא עשן וחתול עצל מתחת לעץ התפוחים מתהפך על גבו. דממה. שום זכר לעשרות האנשים שרקדו כאן רק אמש.

"זאת הייתה מסיבה מוצלחת", אומר פואד, יליד ותושב ירכא, הבעלים של "וילה הורייזן" הממוקמת על קצה רכס מבודד מהישוב. המבנה המרווח הזה הוא חלק מענף תיירותי שצומח בשנים האחרונות כאן ובכפרים הדרוזיים הסמוכים; וילות אירוח יש בכל הארץ (מספרן נאמד בכ-1,000 וכולן מציעות את התנאים המתבקשים, מהבריכה ועד החדרים המרווחים), אלא שהמחיר ללילה בירכא ובסביבתה נמוך משמעותית מזה שמבקשים בווילות שבישובים היהודיים, שם גובים 10,000 שקלים ללילה ומעלה, והביקוש מתחיל להדהד את הפער. שינוי נרשם גם באופי הביקוש: פתאום כולם רוצים לעשות כאן מסיבות רווקים.

"חזרנו לעבוד לפני חודש, אחרי הקורונה", מספר פואד, "ומאז היו הרבה מסיבות רווקים ורווקות, כולם של יהודים. לרווקות אני לוקח בין 3,000 ל-3,500 ללילה, לרווקים בין 4,000 ל-4,500. גברים עושים בעיות, שוברים, הורסים. חוץ מזה, נשים מרוויחות פחות". 

זה עניין חדש, אירוח בירכא? 
"תיירות של יהודים יש כאן הרבה שנים, אבל הרוב היו באים לעשות קניות. אני קניתי את השטח הזה והוא עמד ריק. לפני שנה בניתי כאן את הווילה והתחלתי עם האירוח. רוב הווילות והצימרים פה חדשים".

מי הקהל שלך?
"אני מחובר ליהודים, גם חרדים היו אצלי. באים אליי מהמרכז - נתניה, ראשון, בת ים. הכי אני אוהב את תושבי ראשון. אגב, כבר הייתי בשתי חתונות של בנות שעשו כאן מסיבת רווקות. איזה כבוד נתנו לי, הכירו לי את ההורים".

יש סנוקר, יש פינג פונג, יש הכל

לפני כחודש חגגה לילך שעיה את מסיבת הרווקות שלה בווילה הורייזן. היא מספרת שחיפשה תחילה בישובים היהודיים באזור הצפון והמרכז, אבל לא מצאה את מה שחיפשה. "כל בעלי הווילות שפניתי אליהם הציבו תנאים קשים - מינימום אירוח לשני לילות, אל תעשו רעש, אל תעשו בלגן, תגיעו מאוחר, תפנו מוקדם, תחתמו על הצהרת אחריות במידה וחפצים יישברו או יתקלקלו. בנוסף הם מחייבים על כל תוספת קטנה ושולית. לפני חמש שנים הייתי עם המשפחה בסוף שבוע בווילה בכפר דרוזי, וזכרתי לטובה. ככה הגעתי לפואד, שהיה מאוד ידידותי ובניגוד לאחרים גם רחב לב וגמיש מאוד. הייתה מסיבה נהדרת, ארגנתי הפקה של יומיים, קישטנו את הווילה והבריכה, הבאנו את האוכל ופואד התגייס ועזר בצליית הבשר על האש. היה לנו הכל ויכולנו לעשות מה שרצינו רוצות - לשיר, לרקוד ולהרעיש לתוך הלילה".

"תראי מה כותבים עלי בפייסבוק", אומר פואד ומראה לי תמונות מהצעות נישואים, מסיבות רווקים וימי הולדת על קצה ההר שעליו אנחנו יושבים. הטלפון שלו מצלצל. על הקו בחור בן 25. 

"זאת מסיבת רווקים, 12 איש ללילה אחד. חשוב מאוד שזה יהיה מבודד, כי רוצים לבוא ליהנות", הוא אומר.
"מאיפה אתם?", שואל פואד בקשיחות. 
"מראשון", עונה הבחור ופניו של פואד מתרככים לחיוך גדול. 
"אחי, אני חולה על אנשי ראשון".
"למה, אחי?".
"כל הלקוחות שלי מראשון, אחי". 
"אין על ראשון! אימפריה". 
"אני אעשה לך את זה בארבע וחצי". 
"אפשר לדבר על ארבע, חבר? בגלל המצב, אין עבודה עכשיו". 
"נסתדר, אחי, לא בעיה. יש סנוקר, יש פינג פונג, יש הכל".

900 תושבים, 120 חדרי אירוח

ירכא, כפר בן שלושת אלפים שנה, הפך למוקד הקניות הגדול של ישראל אי שם בתחילת שנות ה-90, כשעל הריסותיו של מפעל מתכת הוקם קניון ענק שבו נמכרו מכנסי ליווי'ס בזול. שנים כינו את ירכא "עיר הקניונים", שנים ראינו על מכוניות את הסטיקר המיתולוגי "עשיתי טסט בירכא", ובינתיים התפתח המתחם המסחרי לממדים מפלצתיים: יש כאן כלבו בן שמונה קומות, חנות צעצועים שהיא גם לונה פארק, מתחמי מזון, בתי קפה, חנויות רהיטים, והכל במחירים נמוכים במיוחד. בסופי שבוע משתרכים פקקי ענק בכניסה לישוב; רבים מגיעים לכאן כדי לטפל ברכב או בשיניים, אחרים מסתערים על השופינג.

"אם רק 2% ממי שמגיע לקניונים היה עולה לטייל בכפר ונשאר ללון אצלנו, מצבנו היה מעולה", אומר מופיד אבו ריש, סגן אלוף בצה"ל בעבר, מומחה לתיירות בהווה ומוביל סיורים בכפרי האזור. "על הדרך הם היו נחשפים לתרבות אחרת, שומעים סיפורים, מתארחים בבתים, מתרשמים מהיופי של הכפר ונהנים מאוויר צח". 

ירכא הוא כפר מסורתי, דתי. איך זה מסתדר עם מסיבת רווקות?
"זה משהו חדש יחסית אצלנו ובשאר הכפרים באזור. זקני הכפר, השייחים וכהני הדת, לא ממש אוהבים את התופעה החדשה. לכן לא מדברים לידם על צעירים ומסיבות, שלא יביעו התנגדות ויעצרו את זה. בעבר התושבים היו מאוד סגורים ונמנעו מלפתוח את הבתים שלהם לאירוח זרים, אבל היום הם מגלים יותר פתיחות ונכונות ומבינים שזה מקור פרנסה טוב. הזקנים רוצים לשמר את המורשת, אבל הצעירים פחות בעניין. הם רוצים לעסוק בדברים יותר מודרניים, מערביים. לכן נושא הלינה הולך ומתפתח. בבית ג'אן, למשל, יש בערך 200 חדרי אירוח. בעין אל אסד - 120 חדרים. בנוגע לווילות, הן ממוקמות בשולי הכפרים, מרוחקות מהבתים, ומושכות צעירים מאזור המרכז שבאים לחגוג כאן, גם בגלל שזול וגם כי אפשר לשמוח ולהשמיע מוזיקה בלי להפריע לשכנים".

בהתחשב בכך שבכפר עין אל אסד מתגוררים בסך הכל 900 תושבים, הנתון של 120 חדרי אירוח – כולל 12 וילות – מלמד משהו על חדירת התיירות אל הישובים הדרוזיים. וילת האירוח הוותיקה ביותר כאן היא "הנסיכה הירוקה" של סמיר אבו סאלח. משפחתו מתגוררת בקומה העליונה; בתחתונה, שהכניסה אליה נפרדת, יש מטבח, מיטת שיזוף, בריכה קטנה בחצר ושולחן פינג פונג. 17 אורחים יכולים ללון כאן.  

מי מגיע אליכם, סמיר?
"95% מהאורחים הם זוגות ומשפחות, ו-5% צעירים שחוגגים ימי הולדת ומסיבות רווקים. אפשר לעשות חפלות, אבל אנחנו מאוד מתחשבים בשכנים ולכן מותר מוזיקה רק עד 11 בלילה, לשמור על גבולות ולא להגזים. בכפר שלנו יש מנטליות שונה, אנחנו שמרנים למרות שהרבה מהתושבים עוסקים בתיירות. אנחנו מתחשבים אחד בשני, אבל התחרות פה קשה, ובגלל שבכל הווילות יש בריכות וכולם מגישים ארוחת בוקר דרוזית, בכל שנה אני חייב לשדרג משהו".

בירכא מספרים שגם החרדים התחילו לבוא. 
"גם אצלנו. הם משפחות גדולות והווילות מתאימות להם. יש תקופות שיש לא מעט מהם והם מטיילים בכפר וכולם בסדר עם כולם".

מה עם המגזר הערבי?
"האירוח שלנו פחות מתאים להם, כי זה אירוח ביתי ובמגזר יש כמעט לכולם גינה, אז הם פחות מתלהבים. היו לי שני מקרים שבאו, ראו והלכו. הפסדתי כסף, לכן אני לוקח מהם 50 אחוז מראש".

רווקות כן, רווקים לא תודה

שעה נסיעה דרומית-מערבית לעין אל אסד, בדלית אל כרמל, נבנתה לפני 17 שנים "וילה אדהם". רפיק עריד, תושב העיר וזמר ידוע בעדה הדרוזית בישראל ומחוצה לה, הקים אותה כמתנה לאשתו הטרייה. הוא התאהב בה כשהיה על הבמה והיא בקהל, ובמהלך שיר אמר לעצמו שהיא תהיה שלו. "אבל לפני שנה וחצי היא לא רצתה לגור יותר בווילה, אמרה שהיא גדולה מדי", מספר עריד ומוליך אותי בתוך הבית שהמילה "וילה" חוטאת לממדיו. המבנה דומה יותר לארמון אוריינטלי – זהב, שנדלירים, מדרגות שמסתלסלות מהקומה הראשונה ומרובת הסלונים לשישה חדרי שינה, כל אחד עם חדר אמבטיה משלו. בחוץ יש בריכה ובמרכזה גשר קטן ליצירת אווירה אירופאית. בחצר יש גם צימר, ובסך הכל יכולים ללון כאן 36 אנשים על 24 מיטות.

"חבר שגם לו יש וילת אירוח אמר לי לא למכור אלא להשכיר לאירועים ב-7,000 שקל ללילה. אמרתי לו, 'מי ישלם סכום כזה'. איך שאמרתי את זה, הטלפון שלו צלצל והוא השכיר את שלו ב-9,000. באותו יום לקחתי את אשתי למסעדה ואמרתי לה שהולכים על זה".

מי קהל האורחים אצלך?
"פרט לשתי משפחות ערביות שהתארחו כאן עד היום, כל האורחים שלנו הם יהודים, בעיקר משפחות שמגיעות לחגוג חגים וימי הולדת. הדרוזים לא מצליחים להתארח אצלנו, כי אין להם תרבות של הזמנה מראש ועד שהם נזכרים להזמין בדקה ה-90 אנחנו כבר מלאים. היהודים נוהגים להזמין שלושה-ארבעה חודשים מראש ויש לנו הזמנות עד יום כיפור".

מסיבות הרווקים הגיעו גם אליכם?
"כן, אבל הן סולידיות. אנחנו ממוקמים בתוך שכונה, אז אין אצלנו חפלות רועשות. אפשר להשמיע מוזיקה עד 22:00 והשכנים מבינים, כי אנחנו כפר מאוד תיירותי עם 250 צימרים ושתי וילות". 

לפני כשנה חגגו 30 צעירים מסיבת גיוס בווילה אדהם. מאז עריד מקפיד שהאורחים יהיו מעל גיל 20. "הם שברו והרסו ולכלכו ונאלצתי לסגור אותם בתוך הווילה עד שישלמו על הנזק", הוא מספר, עדיין נסער.

חרדים באים?
"באים, בדרך כלל בתקופה שבין המצרים. הגודל כאן מתאים להם, פעם נכנסתי וכל הסלון היה מלא גברים מתפללים. אני אוהב לארח אנשים מאמינים מכל הדתות, זה מביא ברכה. אלוהים הוא אחד לכולנו". 

בת 89, נראית פצצה

בדלית אל כרמל פועל גם "המקום בגליל", מתחם הצימרים של פאדי להיאני. בשנת 2012 בנה להיאני מגרש כדורגל בחצר ביתו; הוא השקיע בו 300 אלף שקלים ותושבי הכפר באו לשחק, אבל כעבור שנה הוצא צו הריסה למקום בטענה שנבנה ללא היתרים. כעת עומדת במקום המגרש בריכת שחייה, וסביבה עשרה צימרים ועוד שתי וילות. לפני שנה לקח להיאני הלוואה גדולה מהבנק והרחיב את המקום - שכעת עומד שומם כמעט לחלוטין. "לפני הקורונה היו מגיעים אליי מכל הארץ, הרבה יהודים, גם דתיים. אם יבוא גל שני אני פושט את הרגל", אומר להיאני ומראה בטלפון הנייד שלו הודעות מדאיגות מהבנק.

בשגרה אתה עושה מסיבות רווקים?
"רווקות, לא רווקים. היה לי ניסיון רע, לא ישנתי בלילה, אבל היום אני יודע לזהות לפי הקול מי יעשה בעיות".

מסיבת רווקות כאן תעלה 150 שקל לאורחת. עלות הצימרים - 650 שקל ללילה במהלך השבוע ו-750 בסוף השבוע. צימר עם בריכה פרטית מתומחר ב-1,000 שקלים ללילה בסוף השבוע, ואילו וילה עם שלושה חדרי שינה – 2,000 שקלים. 

לצד האורחים שמטפטפים לאט יש במתחם הצימרים דייר קבוע. זה ארי (השם בדוי לבקשתו), תושב תל אביב, בעל עסק שקרס באדיבות המגפה. אמו, ניצולת שואה, חיה בדיור מוגן בסביבה וארי החליט לגור קרוב אליה בצימר על תקן שוכר. בינתיים הוא לומד ערבית, מגדיר את עצמו "חצי דרוזי", מבקר בפאב השכונתי אחת ליומיים וחולם לקנות כאן בית. באמצע החדר יש לו דגל של העדה ואחרי שנים של צמחונות, הוא חזר לאכילת הבשר.

"אני על פסגת העולם ויש לי חופש מוחלט", אומר ארי כשהוא פוגש אותנו עם הכלבה שלו ליד עץ חרובים. הענפים עמוסים בגדים שהוא מכבס בג'קוזי ותולה לייבוש. בחדר הוא מדבר על אמא: "בגיל הזה רק שלא תגיע לבית חולים, היא בת 89".

"נראית פצצה", קוטע ליהאני. "נמצא לה דרוזי בן 90".

אתה חושב שתחזור לתל אביב בקרוב, ארי?
"בינתיים אני פה. לא היה טוב בתל אביב בתקופה האחרונה. אני איש של אופניים ופתאום יש הגבלות, המשטרה רודפת אחריך. אני רגיל לרכוב בעיר מלאה באנשים ופתאום זה רק אני וחמישים תנים בפארק הירקון. הם הרגישו חופש, אני הרגשתי כלוא ואין פרנסה, אז מה נשאר? אבטחה? לא בשבילי".