בכל פעם שאני נתקל בשאלון מסוגת 'מה ישראלי בעיניך?' שפופולרי במוספי חגים, אני מופתע מהיעדרו הכמעט מופגן של הים. רבים זוכרים להעלות על נס את הפלאפל, החומוס, הישירות הישראלית (המוכרת גם בשמה: גסות רוח) והמילואים. יש אפילו כאלו שמזכירים את המטקות – רק שוכחים לציין איפה הם חובטים בהן. בהתחשב בעובדה שכנראה אין אתר ציבורי ונכס טבע שהישראלי הממוצע מבלה בו יותר זמן בחייו מאשר חוף הים, זה אומר שאנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו. הוא גדול, הוא כחול (טוב, טורקיז) והוא מקבל אותנו בזרועות פתוחות ומלוחות בכל פעם שאנחנו מבקשים אצלו מפלט, בעיקר מחום יולי-אוגוסט. אנחנו מתייחסים אל הים כאל נתון, הנחת עבודה, וכמו בכל מערכת יחסים זה מתכון לא מומלץ לאריכות ימים. אם לא נשקיע בתחזוקה שוטפת, אם לא נשמור עליו בשבע עיניים - נגלה יום אחד שהלך לנו הים. למעשה, זה כבר קורה.
תשאלו את הילדים שבילו השבוע בקייטנת גלישת גלים בחוף הדולפינריום בתל אביב (או בשמה החדש 'גלישת גללים'). הם קיבלו חתיכת שיעור לחיים בתחזוקה, או נכון יותר בחוסר תחזוקה. בוקר, שמש, הם מתרגלים שיווי משקל על הגלשנים במים – ובום, זרם אדיר של נוזל שחור ומצחין בוקע מצינורות הניקוז שעל החוף, מציף את החול בזוהמה וצובע את הים בגוון עכור. הילדים נשלפים מהמים במהירות רק כדי לשמוע שעיריית תל אביב מסבירה ש"לא מדובר בזיהום". לך תסביר לילדים שאלה בסך הכל 'מי תיעול' שגלשו לים בגלל סתימה בצנרת העירונית.
יש משל סביבתי מפורסם בשם הטרגדיה של נחלת הכלל. מסופר בו על כפר שבבעלותו יש שדה מרעה משובח, וכל אחד מתושבי הכפר מנסה לגלח לעצמו ולעדר שלו נתח כמה שיותר גדול לתועלתו הפרטית. בוקר אחד קמים אנשי הכפר ומגלים שמהשדה שלהם לא נותר דבר. ככה זה כשהנכס הנחשק לא מנוהל על ידי הנהגה שרואה את האינטרס הציבורי הרחב.
דווקא בגלל שיש לנו רצועת חוף נפלאה - 196 קילומטרים מראש הנקרה ועד גבול עזה, רובם חולות נהדרים – רבים כל כך לוטשים אליה עיניים וזוממים לקרוע חתיכה ממנה לעצמם. יזמי נדל"ן שמתכננים מלונות (בת ים) או מגדלי יוקרה לאלפיון (אכזיב) סמוך לקו המים; מסעדנים שחותרים להרחיב עוד ועוד את הנוכחות שלהם על החוף, להשכיר כיסאות ושמשיות בתשלום ולכרסם בשטח החול שאפשר לבלות בו בחינם (דו"ח חדש של עמותת צלול, שפורסם השבוע, מדווח על שורה של חופים שבהם פשוט אין סיכוי להניח מגבת או לבנות ארמון בחול על שפת המים); רשויות מקומיות ויזמים פרטיים שמנצלים את העובדה שאנחנו שבויים של הרכב פרטי (מישהו אמר תחבורה ציבורית בשבת?), וגוזרים קופון שמנמן מאוד על החנייה; בעלי ספינות דיג (מכמורתנים) שמגלחים את הדגה בלי חשבון והופכים את קרקעית הים למדבר. כל זה יכול לקרות מתחת לאף שלנו, ולפעמים ממש מול הפרצוף, רק כי אנחנו נוטים לשכוח את העובדה הבסיסית: רבאק – זה הים שלנו. של כולנו. לא של שום יזם, טייקון, ראש עיר או אפילו ראש ממשלה.
זה לא שהכל רע. יש דברים שדווקא השתפרו משמעותית במהלך השנים. בעשורים האחרונים שודרגו דרמטית מערכות הביוב והשפכים, והימים שבהם ערים שלמות בישראל הזרימו צואה לים הם נחלת העבר. אם אתם מעל שנתון מסויים אתם בוודאי זוכרים שפעם אי אפשר היה לחזור מהים בלי רגליים מלאות זפת (זיהום שנוצר כתוצאה מדליפת נפט מאוניות) – גם הצרה הזאת כבר מאחורינו; בשנים האחרונות הצטרפה ישראל למיזם הבינלאומי של הדגל הכחול, שמוענק לחופים שעומדים בשורה ארוכה של סטנדרטים. הדגל מתנוסס היום בכ-25 חופים בארץ, הרשימה נמצאת פה.
אבל התהליכים החיוביים הם עדיין, אפעס, טיפה בים. ככל שהים יותר חשוב – ככה הוא יותר מאויים. בגלל הגידול הדרמטי באוכלוסייה, בגלל הלחצים הכלכליים הגוברים בעיקר בתחום הבנייה, בגלל ריבוי התשתיות הצבאיות והתעשייתיות על חוף הים. ולא לשכוח – הים הפך למקור חיים מרכזי של ישראל. אנחנו שותים אותו, מקבלים ממנו אנרגיה זולה (יחסית) ונקייה (יחסית) בזכות מטמון הגז, וכמובן גם מזון. לצד זה, הוא עדיין אתר הנופש, הפנאי והטבע הגדול והפופולרי בישראל. כשהמחייה כל כך יקרה, ועבור כל יציאה מהבית עם הילדים צריך לקחת משכנתה – מה יותר מתבקש מאשר לקחת מגבת ולרדת לים לבילוי משפחתי חינם?
אז זהו, שזה כבר לא כל כך חינם, ולפעמים יכול להיות גם ממש מסוכן, בעיקר כשטרקטורונים ורכבי שטח דוהרים על החוף והופכים אותו למערב הפרוע של ישראל, או כששעות העבודה של המצילים מסתיימות בקיץ הרבה לפני השקיעה, מה שגורם לכך שרבבות רוחצים וילדים מופקרים לנפשם במים דווקא בשעות הכי נעימות ומזמינות לרחצה. אולי לא שמתם לב, אבל זו התקופה הזאץ בקיץ שכמעט בכל יום מישהו טובע למוות; רק שמתים בטביעה לא פותחים מהדורות כמו קורבנות פיגועים.
בסופו של דבר, הכל מתנקז לפיתחה של הממשלה: היא זו שאמורה לנהל את החופים – בדיוק כמו את המרעה של הכפר – ולשמור עליהם למעננו. בינתיים מי שנאבקים בציפורניים נגד כל פגיעה בחופים הם ארגונים חשובים כמו החברה להגנת הטבע, אדם, טבע ודין וצלול, ובמקרים מסויימים קבוצות והתארגנויות מקומיות של תושבים איכפתיים. אבל אין סיבה שכל אלה יצטרכו להיאבק כל הזמן נגד. הגיע הזמן שהממשלה – אולי באמצעות רשות לאומית לניהול הים והחופים – תנהל את העסק בעד. בעד הציבור, בעדנו, נגד כל מי שרוצה לקחת לנו את הים. זה כנראה קצת תמים לצפות מהממשלה הזו לעשות את זה, אבל אתם יודעים מה – בתור צעד ראשון, כדאי שנתחיל לדרוש.
נווה ים: רוצים לבוא לחוף? חבל. מיזם השכרת אוהלים השתלט על חלק גדול ממנו. אולי תשכרו אחד.
חוף האקוודוקט: אין ברירה אלא לבוא עם אוטו, קחו בחשבון 30 שקלים לחנייה.
חוף נעורים: נסו למצוא מקום בין המסעדה למצוק הכורכר. בהצלחה
חוף סירונית: לא בא לכם לשלם? יש לכם 15 מטר בלבד ליד החוף
מוכנים לשלם? שמשייה – 5-10 שקלים; כיסא 5-10 שקלים; מיטת שיזוף 15-20 שקלים. סה"כ למשפחה ממוצעת מחוץ לנתניה: 60 שקלים.
גאזיבו ביץ' בהרצליה: החוף של האלפיון העליון, מנוי ב-6,500 ₪ יש לכם? לא? חבל
החוף הנפרד באשדוד: גדר ההפרדה המאסיבית משאירה למתרחצים רצועה של 10-20 מטר בלבד. יהיה צפוף
חוף הסלע בבת ים: רק 3% מהשטח על קו המים פנוי לשהייה חינם (ע"פ דו"ח עמותת צלול) מוכנים לשלם? כיסא – 12 שקלים; מיטת שיזוף – 18 שקלים; שמשייה 5 שקלים
חוף בוגרשוב בתל אביב: לפי צלול - רק 6% מהשטח הסמוך למים פנוי מכסאות מושכרים, רק 31 מטר מהים אפשר להניח מגבת ללא תשלום
כמה עולה? כיסא – 6 שקלים; מיטת שיזוף – 12 שקלים; שמשייה – 6 שקלים. מזל שסבסדו
חוף הצוק תל ברוך: אפס אחוז. כן, אפס אחוז שטח פנוי בחוף מכיסאות להשכרה. כמו כן, החוף נסגר בחורף במשך 40 ימים במצטבר בשל זיהום
בממשלה החליטו שתיכנסו חינם, ובכל זאת:
פלמחים: 25 שקלים לרכב/ 30 שקלים לרכב בסופ"ש
בית ינאי: 24 שקלים לרכב/ 34 שקלים לרכב בסופ"ש
קרדיטים:
צילום: רועי ברקוביץ'
עיצוב: סטודיו mako
עריכה: שחר זלצמן
בימוי: יעל רפופורט
הנתונים התקבלו באדיבות עמותת צלול ואדם טבע ודין