קם אדם בבוקר ומתבשר על ידי הבוס שלו כי הוא זוכה לצאת לחופשה בצימר מפנק בצפון. האדם, שמשתייך למין שמבחינה סטטיסטית מרוויח פחות מהמין השני, שמח על המתנה ועל ההוקרה, אסף חברה מהמשרד ומהחיים והצפין אל עבר מלון הבוטיק "קלמה" אשר בכפר שמאי, בתקווה לנפוש החוצה את כל צרותיו.
המקום: רצה הגורל ובנות האדם שהיו בדרכן לחופשה חלומית בגליל, חיות כבר מניין לא מבוטל של שנים על פני הכדור הזה, אך לא כזה שמספיק לחברות השכרת הרכב להתייחס אליהן כאל אדם בוגר. אז הדרך הארוכה גם כך התארכה אף יותר בזכות התחבורה הציבורית המתפקדת של מדינתנו האהובה, ואפשרה לנו להפליג בדמיוננו איך תקבל את פנינו אישה עם שיער כסוף וגלבייה לבנה, תערוך לנו סיור בגינת התבלינים שליד בקתת העץ האינטימית ותספר לנו בערגה על ימיה כבליינית תל אביבית, לפני שהחליטה להתמסר לשלווה הגלילית ולהקים את חוות "בריאותא". טוב בסדר, הנסיעה התארכה מספיק גם כדי לאפשר לתושבי כפר ראמה שחלקו איתנו אוטובוס להתעדכן קצת באיזה פאוור קאפל היפסטרי בדיוק נפרד ומי צריכה כבר לזרוק את האפס הבוגדני שאיתו היא חיה.
טוב, אז זו לא הייתה האחת עם השיער הכסוף והגלבייה שהגיעה לאסוף אותנו משער היישוב, אך נדמה כי גם היא ציפתה למשהו קצת אחר. אבל אנחנו מתורגלות כבר בבדיחות מהולות בעצב על שנת הלידה שלנו, לכן מיד שלפנו את משפטי ההגנה הקבועים – אנחנו עובדות במשרה מלאה, העבודה אינטנסיבית ותובענית, הופה תראי איך אני עונה למייל מהפלאפון תוך כדי מרוב שאני חשובה, אבל השיער הירוק של אחת מאיתנו והעוויתות הנוירוטיות של השנייה ששכחה את המצית ברכבת ולכן לא צרכה ניקוטין כבר מעל לארבעים דקות - כנראה הקשו עליה להאמין לנו.
החלטנו לזרום עם התיוג שלנו כנערות פוחזות ולהצטייד באלכוהול ובחטיפים. בצרכניית המושב קידמו את פנינו פוסטרים של מעדני חלב שנמכרו בתקופה שהיינו ילדות שעוד מסוגלות לעכל לקטוז, אבל גם מחירי הבירות הזכירו את שנות ה-90 המוקדמות, אז בסך הכל אין על מה להתלונן. טוב, אולי רק על זה שלא הרשו לנו לרכוש בוטנים תאילנדים שהיו במדף אחד בקצה כי אנחנו יהודיות (לא סיפרנו לה שלחלק מהסבים שלנו לא בדיוק חתכו את הבולבול כפי שהיא מאמינה, אבל היינו במצב רוח זורמני, כאמור).
עוד ב-mako חופש:
הכל כלול: הצצה לאתרי הנופש הטובים בעולם
מרגיש כמו חו"ל: צימרים מדהימים בטבע
סרטן וקרישי דם: מה קורה לגוף שלנו בזמן טיסה
הקונספט: כשהגענו לפתח "קלמה", השמש בדיוק יצאה אחרי בוקר סגרירי. סוויטה בעלת חלל אחד קיבל את פנינו. מיטה זוגית וג'קוזי שצופה על הבריכה המחוממת, הג'קוזי החיצוני ועל צפת תפסו את רוב החלל, אבל נשאר גם מקום למטבח קטן ופינת ישיבה. המקלחת והשירותים חלקו חדר קטן אבל היו מצוידים בכל מה שצריך, כולל דוש "ראש גשם" שלא הצלחנו לתפעל, אבל העיקר הכוונה.
מדד השכנים: עטויות בחלוק צחור ונעלי מגבת שחיכו לנו על המיטה, לקחנו את הבירות שרכשנו, יחד עם היין והשוקולדים שחיכו לנו בחדר (לא ברור בדיוק כמה זמן) וירדנו להשתכשך באחד ממקורות המים שחיכו לנו למטה. כבר לא היה מספיק חם בשביל הבריכה (6X10 מטר של מים בחיטוי מלח טבעי) אז נכנסנו לג'קוזי. השתדלנו להישיר מבט לנוף של הרי כנען שמלפנינו, ולא לאתרי הבנייה שהקיפו את המלון מימין ומשמאל. כשהסתכלנו אחורה, לא ממש הבנו מה אמורים לעשות כאן זוגות בחופשה רומנטית בימים של תפוסה מלאה – את מרפסת החדר שלנו הקיפו עוד כחמש מרפסות שסביר שלא העניקו יותר מדי ספייס אקוסטי, ובטח שלא ויזואלי.
מה עושים? כמה שעות רביצה בג'קוזי בירות אחר כך וכמה תובנות פורצות דרך בנוגע לטעויות שעשינו בחיים (שהלוואי שהיינו זוכרות גם ביום שאחרי) מאוחר יותר, האצבעות שלנו כבר מקומטות לחלוטין ומבעד לאדי האלכוהול אנחנו מנסות להבין מה אנחנו עושות עם הרעב שהחל לתת אותותיו. כבר שקלנו להסתפק בחטיפים שקנינו, אבל כשהבנו שקופסת הגפרורים היחידה שברשותנו נרטבה לגמרי ואפילו פרטיזנים לא היו מצליחים להפיק ממנה ניצוץ, ידענו שעלינו למצוא דרך לצאת מהמושב לעת ערב. הרמנו כמה טלפונים הגענו ליחיאל מהמושב, שסגר את עסקת חייו והקפיץ אותנו למסעדה במרחק שתי דקות נסיעה תמורת סכום מופקע למדי. מה שכן, את הטיפים להשטחות על קברי הצדיקים מומלצים לרווקות הוא נתן בחינם.
אחרי ארוחת הערב לא ממש ידענו מה לעשות, אז שהינו עוד כמה שעות בג'קוזי החיצוני, שלעת לילה גם סיפק דיסקו אורות מהפנט, שני רק לאור הירח שבעכברוּת עירנו כבר שכחנו שהוא קיים. אחרי שגם כפות רגלינו איבדו כל צלם אנוש והזכירו יותר כלב שארפיי סיני, פרשנו לטובת התכרבלות במצעים הנקיים ובהייה במסך שאמנם הציע יותר משידורים חוזרים של "השיר שלנו", אבל זה כל מה שרצינו לראות. מרוב התרגשות שאנחנו לא צריכות לקום בשבע בבוקר ולרוץ אחר הסעה אפרורית לרמת החייל, כמעט לא הצלחנו להירדם.
מה אוכלים? נערות פוחזות או לא, השכמנו בקושי רב לתוך חדר שווילונותיו הכבדים לא איפשרו לנו לדעת שהשעה תשע בבוקר. רצינו להמשיך לישון, אבל ארוחת הבוקר תוגש עוד שעה על שפת הבריכה. עדיין לא לגמרי הצלחנו להשתחרר מהחלום על ארוחת בוקר גלילת-מקומית-עשבית תיבולית. בפועל קיבלנו ארוחה ביתית מאוד מושקעת, אבל יותר וינטג'ית.
שורה תחתונה: מאחר שעבר זמן ואת החדר כבר היינו צריכות לפנות, נשכבנו על מיטות השיזוף שליד הבריכה בניסיון לעכל את הארוחה ולהבין איך היה לנו בעצם. הצרבת בסוף עברה, המסקנה שמזל שכיף לנו אחת עם השנייה גם בלי סקס נשארה.
מלון בוטיק קלמה, להזמנות: 077-2285722
*הכתבת היתה אורחת המלון