"זאתי את הנשמה שלה שפכה בבלאק ג'ק", מרכלים אצלנו בשולחן של הקטנים, של החמישה דולר למכה, אל מול הזומבי בשמלה הלבנה שמסתובבת בין השולחנות. לנו זה בטח לא יקרה. עשרה ישראלים, יהודים וערבים, נגד הדילר המצרי יימח שמו במטרה למחות את החרפה. הזומבי הולכת לה בין שולחנות הקלפים והמצרים המעומלנים ונראה שבא לה להיעלם, או לפחות להקיא. "חמשת אלפים דולר", מספרת הישראלית הארגנטינאית מימין. "ככה, בפחות מערב אחד".
ערב זו הגדרה קצת מתעתעת כשמדברים במושגים של בתי הקזינו בטאבה. כבר ארבע לפנות בוקר והאולם מלא. אין פה שיכורים, ואין בחורות ערומות על הבר ואין אף אחד שיעזור. רק חיים שלמים להרוס רחוק מהבית, והכל כלול ב-500 שקל לזוג ללילה. כמה מטרים משם בחור מצרי מקהיר שהגיע לכאן לחופשה, עכשיו הוא ישן. אפילו הוא לא יכול להסביר למה הרחיק עד הגבול לישראל. לא מכניסים מצרים לקזינו, וטאבה, שגם כשכל החנויות פתוחות בקושי תפוצ'יפס אפשר לקנות בה, לא מציעה הרבה חוץ משני אולמות ההימורים וים כחול. הוא מתייחס בביטול לשאלה האם פחד להגיע לכאן במכונית, בדרכים רוויות הפיגועים של סיני, איפה שלמוניות אין כובעים ולבחורים שעומדים במחסום עם קלצ'ניקוב לפעמים גם אין מדים. כאן הוא יכול להשתכשך מעט במים השוממים ולהתרחק מהחיים עצמם של קהיר. מחר יעשה צורות של כבש עם המגבת על היאכטה של הצלילה ויעשן סיגריות מסריחות בשרשרת. בחוץ אי אפשר לשמוע את קריאות הדלירים וזמזומי המכונות, רק לתפוס קצת שמש של סיני, שעושה נעים על הגוף בדיוק כמו כל שמש אחרת. ולהירגע באמת.
לשדר עסקים כרגיל ולא לגלות את הסוד
הרבה עבר על עיירת הנופש הקטנה, שרק לפני 26 שנה הוחזרה למצרים. שני פיגועים גדולים, אחד קטן, שתי הפיכות, ומורסי אחד שאוהביו במזרח התיכון כורתים ידיים למי שרק מחזיק בצ'יפ של חמישה דולר – כל אלה הפכו את עצם הקיום של טאבה לסימן שאלה אחד גדול. לאורך המדבר העצום של חצי האי תומכי דעא"ש וצבא מצרים מפגעים זה בזה ללא רחם, אבל כאן, במתחם המאובטח והעשיר שצמוד לגבול אילת העסקים כרגיל. מה זה כרגיל, חגיגה של עמדות בידוק, חדרים מפוארים, זומבים ותיירים מרוסיה שאוהבים דילים טובים ולא מפחדים מקצת דיקטטורה. זאת לא אותה סיני של פעם, של דיונות וסובארו מאובקת ומלצר שהוא גם חדרנית וגם סוחר סמים. הסיני הזאת עדיין רחוקה מאוד, וטאבה של היום מציעה משהו אחר לגמרי וחושפת את קשר השתיקה של העיר הדרומית. כבר יש קזינו באילת, קוראים לו טאבה, והוא מפחיד ומרגש ומסוכן, ואם אתה מסוג האנשים שמחכים לפלופ או שהדילר יישרף, גם דאע"ש לא יעצרו אותך מלאבד את עצמך לכמה ימים.
מהלפטופ שבתל אביב חופשה בהילטון טאבה נשמעת כמו גן עדן עלי אדמות. מלון חמישה כוכבים, חדרים עשרים מטר מקו החוף הנקי להחריד ושתי ארוחות ביום במחיר שבארץ לא היה מספיק לך לצימר בחדרה עם קוטג' בשקית ניילון לארוחת בוקר. ועדיין, הפחד משתק את האנשים, שמעדיפים להידחס בטיסות צ'רטר ליעדים יקרים פי עשרה רק כדי שהמצרים לא יהיו אלה עם מפתח המאסטר לכל החדרים. כשסיפרנו, חבר קרוב ואני, שאנחנו יורדים לטאבה, התגובות נעו בין פחד לתהיות בנושאי נאמנות. עבור ישראלים רבים טאבה נמצאת מעבר להרי החושך, ונסיעה לשם פשוט כבר לא באה בחשבון. אתרי התיירות הישראלים יישרו קו עם האווירה הכללית: בכולם ניתן לראות תיאורים שונים ומזמינים על "עיר מאוד תוססת וצעירה אך עם זאת בעלת היסטוריה ארוכת שנים", ככל הנראה שאריות מהתקופה שהיה כאן טוב יותר, אבל הזמנה אמיתית אפילו לא ניתן לבצע.
רחוק מאיסתא והדקה התשעים יש מגזר אחד שדווקא יוצא לחופשות במדינות ערב למכביר. עם עליית המחירים הכללית בישראל והמתח הגזעני המבעבע, טאבה הפכה ליעד מועדף על משפחות ערביות-ישראליות, שבמחיר זול וחמש שעות נסיעה יכולים לרדת ולהינות ממקום דמוי אילת ואפילו להרגיש קצת בעלי הבית. הנצרתים שיורדים לבלות כמה ימים בחוף הים בטאבה הם כמובן לא הסיפור. הם לא חולקים את אותם פחדים כמו היהודים, ועבורם להתרחק קצת מהישראליאדה של ההכל כלול נשמע רעיון מפתה והגיוני. זו כמות היהודים הגדולה שנמצאת שם שמעלה כמה שאלות, שלרוב התשובה להן היא קזינו. פקידה מהממת בשם נוהא מחברת תיירות מנצרת מציעה לנו חדר לשלושה לילות ב-1,500 שקל, עם ארוחת ערב ובוקר מול חוף הים ושונית האלמוגים, ואנחנו מתחילים לחצות את המדבר.
את הצד הישראלי של הגבול עוברים בקלות מפתיעה. אפילו את מאת השקלים לאגרת גבול אין צורך לשלם אם היעד הסופי שלך הוא שולחנות הפוקר. הדבר הראשון שרואים כשעוברים את הגבול הישראלי הוא נער מצרי ממושקף, דובר עברית ולבוש בחולצה וורודה. אל מול הנער התשוש והשירותי נעמדת אישה. היא גדולה, שערה קוצני ומשוח בג'ל וקעקוע של מגן דוד מעטר לה את העורף. עכשיו היא צועקת שימהר ויכניס אותה פנימה. הוא מחייך ועונה באדיבות שהוא מטעם המלון, וממש לא שוטר מצרי, וכרגע הם כנראה בהפסקת צהריים, או קפה, לא ברור. הצווחות ממשיכות והיא גם מתחילה לחזור אחריו כשהיא מדגישה במבטא רוסי כבד את היעדר האות פ' בתשובותיו. היא נדחפת ומזיעה ולא נראה שהיא מתכננת לזוז בזמן הקרוב. "תן לה שוקולד" זוג חיפאי מסנן בחיוך, לוקח טופס הגירה למילוי עצמי ועוקף אותה בתור. הנער מצדו ממשיך לחייך וסופג את העלבונות. הוא יודע למה הוא מחייך. מהצד השני של המעבר הוא רואה אותם חוזרים, את כל אלה שצעקו עליו, ונדחפו עליו וצחקו לו על המבטא. וכשהם חוזרים, אין להם כבר לצעוק. אפילו להרים את הראש אין להם כוח. הם צריכים עכשיו לשמור אנרגיה לחזור לעבודה, לשדר עסקים כרגיל ולא לגלות את הסוד.
אין ממש תור עם חבלים אלא יותר התקהלות סביב העמדה הפתוחה למחצה של החייל המצרי במעבר הגבול, שנראה כמו כוכב קולנוע הודי בהפסקת צילומים. הוא שותה קפה לאט ומעשן סיגריה, לא נראה שמשהו מהתור המבולגן נוגע לו. המסוף לא עובד וגם לא המזגן. כל האולם מתחיל לצקצק בכל השפות הרשמיות של ישראל. משמאלנו ומימנינו מצרים לבושים בחולצות פולו מכופרות ואקדחי תוף אדירים של קאבויים, מקדימה משפחה מוואדי ערה שככל שהתור מתקדם מצטרפות נפשות נוספות למשפחה, ומאחור זוג ישראלים מבועתים. זה הסוג הנדיר ביותר בצד השני של הגבול. זוגות שראו את הפינוקים שהמלונות הקרובים יכולים להציע, ומיד אחרי זה ראו גם את חשבון העו"ש, ולמרות שנראה שהסכנה היחידה פה היא להנמס למוות או שאיזה סבתא פלסטינית תעקוף אותנו בתור, הבחורה כבר מתחרטת ומתחילה לדבר ככה עם הפה סגור צמוד צמוד לקרחת של בן זוגה. בהמשך במלון נראה עוד כמה כאלה, שייהנו בזול אבל ייקחו איתם את הדרכון לחוף הים, עם הרבה חיוכים ולא מעט פחד.
בחור זקן עומד בכיכר שבין המסוף המצרי לקומפלקס בתי המלון. הוא נהג מונית מסתבר, ועם הסובארו שנת שמונים שלו הוא מציע לאנשים הסעות לדהב ולנואבה. אין לו הרבה עבודה והוא מחכה לתיירים הזרים, ההרפתקנים, שרוצים להגיע ולצלול באחד המקומות היפים ביותר בעולם ושכחו לקרוא בדרך אזהרות מסע. לפני כמה חודשים הכרתי בחור כזה, נהג רכבת רוסי, גרוש, שקרא באיזה בלוג מ-2010 שנואבה זה המקום הכי יפה בעולם, עם אוכל סביר, חשיש מצויין ונשים בעירום במאה רובל. רק כשהגיע לנואבה קלט כמה יכול להשתנות בחמש שנים במזרח התיכון. הוא מצא שם חוף ריק, מזוהם ומלא בבדואים ממורמרים ומובטלים, ישן על החוף שני לילות כדי לוודא שאין אף אחד שמתחבא שם, ומיהר לחזור. אנחנו מסמנים לנהג הזקן "לא" עם הראש, ונכנסים לבידוק הבטחוני של הקזינו.
בטאבה לא רבים על הכסף
הילטון טאבה משדר יוקרה. מבחוץ הוא אמנם נראה מעט מוזנח; בשנה שעברה הכתה בו הצפה, שגרמה לסגירתם של כמה בתי מלון ולחורבן כללי בטאבה. אבל בפנים מתגלה מלון מהודק, נקי להפליא ומזמין. הכניסה רחבת ידיים, ומעט מתחתיה פרוש לובי מרשים עם נוף פנורמי לים. בין הלובי לקבלה, בכניסה צדדית כמעט, שוכן הקזינו של המלון. במבט ראשון נראה שמקומו זניח ביחס לכל הטוב שהילטון יכול להציע, אבל יש משהו לא רגוע באופן שבו מתנהגים התיירים הישראלים שרק הגיעו, וזה לא קשור למצב הבטחוני.
את האורחים בהילטון טאבה אפשר לחלק בגסות לשלושה מוצאים. ערבים, רובם המכריע מישראל, ולרובם משפחות עם ילדים קטנים שעושים שמות בבריכה; יהודים, בדרך כלל מבוגרים, שבאים בלי הילדים והם מעיין נוכחים נפקדים במלון עצמו ונפגשים איתם בעיקר בקזינו או בארוחות שמוגשות חינם; ורוסים, שהפכו להיות גורם תיירותי משמעותי לאורכה של מצרים כולה, וגרמו למרבית המצרים העוסקים בתיירות ללמוד את השפה הרוסית על בוריה. ככה זה עם נתיניו של פוטין, אוהבים שמש ולא מאמינים לחדשות. נראה שהרוסים אלרגיים לקזינו. הם מעדיפים את הים ואת ההכל כלול. במשך שלושה לילות וארבעה ימים קרו כל מיני דברים בהילטון טאבה ובטאבה סנדס. רוסי שנכנס להמר בקזינו, זה עוד לא קרה.
רוב הישראלים שנמצאים כאן לא הגיעו במקרה. הם מכירים היטב את הילטון טאבה, ובמקרים רבים גם אחד את השני. חלקם בוגרי הפיגוע של 2004, חלקם בוגרי רומניה או בולגריה, כולם מכורים וכולם מעשנים. בניגוד למה שהיה אפשר לחשוב, הרוב כאן דווקא בזוגות. ההתמכרות המתוקה הזו להימורים מדבקת, ואפשר לראות זוגות מחליפים טיפים למכונות, מעודדים אחד את השני ואף פעם לא רבים על הכסף. הפאסון הוא כלל מספר אחד בקזינו, וכשאתה הולך לשפוך הרבה כסף, ובדולרים, ועוד לתת אותו למצרים, אתה רוצה להרגיש כמו מאט דיימון ואדוארד נורטון ולא כמו החברים שלך מפתח תקווה. בקזינו בטאבה לא מפחדים להמר על סכומים גבוהים, ולא ממצמצים גם כשמפסידים את התחתונים, ושטרות של מאה דולר נכנסים בלי לצאת לחריץ הקטן מימין לדילר על שולחן הלבד הירוק. בתי הקזינו אמנם לא מחולקים באופן רשמי ליהודים וערבים, אבל הקזינו של טאבה סנדס מתאמץ מאוד כדי לשוות לתרנגול הזהב שלו מראה ישראלי-יהודי. לטאבה סנדס אין את קו החוף, וגם לא את המותג הילטון מאחוריו, אבל יש לו קזינו עם שלטים בעברית, וגם שולחן של טקסס הולד'ם. לרוב הישראלים זה מספיק. כך קרה שרובם ילכו לסנדס, ורוב הערבים, שגם הם אוהבים להמר ברוך השם, יימצאו את עצמם בהילטון טאבה. זה לא מוחלט וניתן לראות דו קיום משני צדי הכביש, אבל אנשים אוהבים להפסיד בחברת בני עמם, בדרך כלל.
בין אם אתה אבא ערבי שהשאיר את המשפחה בבריכה, חבורה של צעירים יהודים וערבים שרוצים להרגיש שופוני לערב אחד באילת או זוגות של זומבים, הביקור בקזינו יהפוך בעל כורחו למרכז החופשה. וזה חבל, כי מדהים פה. יש גם כאלה שיודעים את זה: פה ושם אתה פוגש אותם על החוף או הערסל, משפחות היפיות כאלה שרצו לרדת לראס השטן והתפשרו על ההילטון או המובנפיק. זה אמנם לא ממש שאנטי באנטי, אבל זה בטוח ונעים ונגיש. משהו בעור הפנים שלהם שונה, יותר בריא אולי, הרבה יותר רגוע וכשרואים אותם מקוששים אוכל צמחוני בארוחות הערב, אפשר למות מקנאה. זה הרי יכול היה להיות אחרת. למה בעצם לא לשבת ולעשן נרגילה על הים, לשלוח את הילד עם בדואי לסיור גמלים בארץ דעא"ש ולשחק קצת עם דגים צבעוניים. אפשר להינות קצת מהפחד הלאומי ולקבל את הטבע הזה והרוח הזאת כולה לעצמך. בסוף הארוחה האוויר החם של מפרץ הים האדום הופך באחת ליתרון, ולאורך המדשאות ורצועת החוף אפשר לראות זוגות זוגות של תיירים מכל הסוגים, עוצרים לרגע ופשוט נושמים. אבל ככל שחולפות השעות מארוחת הערב גובר הרעב, הרעב שנמצא אצל כל מי שהחזיק אי פעם צ'יפ בידיו, רעב שמשכיח גם את השמיים הטובים של סיני. כבר עשר בלילה, הערב רק התחיל, וצריך להפגש עם השדים. "גבירותיי ורבותיי", מכריז הכרוז בקזינו סנדס בעברית במבטא מצרי (עם הרבה ג' דגושה), "הבאנו לכם את הרקדנית הכי יפה משארם א-שייח עד קסאנדריה..." ומחיאות הכפיים מתחילות להישמע. רקדנית הבטן מתחילה לפזז לצלילי מוזיקה צורמת על הרחבה ובין הכסאות. היא לא מגיעה לאיזור ההימורים - כאן אסור להפריע, וצריך לתת למהמרים להתרכז. המהמרים סביב השולחן כולם יהודים, וכולם מדברים רק בעברית, גם למלצרים. "אחי תביא לי כוס קולה" צועק בחור וזורק צ'יפ של 25 דולר להימור הבא.
הוא לא יקבל את הקולה הזאת גם עוד שעתיים, ולא רק כי הוא דיבר בעברית: המלצרים בקזינו הצליחו לשמור על לוחות הזמנים של סיני, ובלי קצת בקשיש אין עם מי לדבר. מצד שני, עוד לא נולד הישראלי שייתן טיפ למלצר לפני שהוא קיבל את מבוקשו, וכך שנוצר מן מעגל כזה, שבסופו השתייה נשארת בבר והמהמר נשאר צמא. יש רק סייג אחד: אם אתה במקרה אישה. בשלב מסוים היהודים התחמנים מבינים שמשום מה המלצרים מביאים שתיה וסיגריות חינם רק לנשים, ובשולחן הוחלט על אישה תורנית שתבקש מהמלצר יפה (ובעברית משום מה) את בקשות השולחן כולו.
כל ההזמנות מגיעות סוף סוף, אבל לנו יש בעיה אחרת. הדילר לא מפסיק לנצח. אישה מבוגרת שדומה באופן מחשיד לאחותה של סבתי מתחילה לדבר בערבית שוטפת עם המנהל שלו. היא מהמרת קבועה, כל הזמן על הבלאק ג'ק, ומבקשת שיחליפו את הדילר. את הערבית למדה מהבית, היא יהודייה מצרית, שמחזיקה גם בכמה נכסים בקהיר. "אנחנו כאן עם בתי הקזינו, כמה? 20 שנה", היא שואלת את המצרי הזקן שמפקח על המפקח על הדילר. "הרבה זמן". הוא נותן לה חיבוק. זה מקום שנעים לה לבוא אליו, ככה בין מצרים לישראל, להפסיד את הכסף שלה ולקבל יחס של מלכה. מבחינתה היא יודעת למה השולחן הזה מפסיד ויש לה גם פתרון: "הבעיה היא שאנשים לא יודעים לשחק ודופקים את השולחן" היא מסבירה, וצועקת על הצעירים השיכורים שמגיעים להרוס את השולחן וללכת. למרות שחייבים להגיד שהשיטה שלה לא ממש עוזרת לזכיות.
אתה צריך לפחד רק מעצמך
ארבעה ימים הסתובבתי בין שני בתי הקזינו, הגדול והמפואר והישראלי להחריד, וגם הקטן והאינטימי יותר של הילטון טאבה, ואף פעם לא ראיתי מישהו חוזר הביתה עם כסף. אולי זה רק במקרה ובסופש אחר כך כולם שדדו את המקום, אבל לרוב נראה שכסף שהגעת איתו לקזינו כנראה לא יחזור. אנשים לא מדברים על כמה הם הפסידו, הם פשוט ממשיכים לשחק. מקללים את המזל, מקללים את המצרים, מקללים את כל האלה שמשחקים גרוע וגונבים להם את הקארמה, אבל ממשיכים. זו אולי הסכנה העיקרית בטאבה, לא דעא"ש ולא התקוממות של ערביי ישראל. כולם רוצים להנות, כולם רוצים לעשות כיף, מעצמך אתה צריך לפחד, מעצמך וממנהלי הקזינו. ההתמכרות לא פוסחת על אף גיל ועל אף גזע (חוץ מרוסים) ובשלב מסוים, אחרי זמן מסוים, בית הקזינו הופך למקום עצוב מאוד. יש משהו שמגן עליך כשאתה בקזינו שלא כולו מורכב מישראלים, אנשים שאתה מזדהה איתם, שיכולים להיות חברים שלך, שהם חלק ממך. כאן אתה רואה אנשים נדרסים פעם אחר פעם, מגהצים את כרטיס האשראי שלהם, והם מדברים עברית והעיניים שלהם כבויות והם בולעים רוק וממשיכים הלאה. בטאבה אתה מוצא את עצמך יותר מפעם אחת מנסה לחשב אם בסופו של דבר זה יצא משתלם, השירות, החדרים והאוכל בחינם, כשאתה מוסיף למחיר את כמה שהפסדת בקזינו. ולרוב זה פשוט לא משתלם. לא כיף בקזינו של טאבה, ועדיין הוא המקום הכי שוקק במדבר כולו. סיגריות מחולקות חופשי לכל דורש, חינם אין כסף, וגם המצרים מאוד אדיבים ונחמדים, ומוכנים להעלים יחד איתך עין מכל ההפסדים.
ובארוחת הבוקר כולם נפגשים. המשפחות ההיפיות שזרוקות על החוף, הרוסים האדמומיים וגם החברים מהשולחן מאתמול, שנשארו הרבה אחרי שהלכתי. כולם מאוד מנומסים ליד הנשים שלהם ואפילו מישהו אחד מחייך, עם קצת דחיפות בתור לבופה ומריבות על האומלט, אפשר לחשוב שאנחנו בטבריה. "למה הלכת" שאל אותי אחד הזומבים לשעבר אחרי שהתנגשתי בו ליד המצרי של הפנקייקים, "הגיע דילר חדש, הרווחתי 400 דולר". בירכתי אותו על הזכייה והגשתי לו את סירופ השוקולד. "צריך להתמיד חביבי", הוא הוסיף והסתובב לסלט פירות. הוא ידע שאני לא מאמין לו. הוא בעצמו לא האמין.