אי אפשר שלא להבחין במבנה החדש שמתנוסס בשבועות האחרונים בכרם התימנים בתל אביב. בין תריסולים, יריעות פח חלודות שמכסות מחצית מהמבנים וכבלי חשמל פיראטיים שתלויים רפויים בין הגגות – הופיע פתאום בית תמיר, לבן ויפהפה, שמרפסותיו מעוטרות פיתוחי ברזל ודלת עץ כבדה מקדמת את הבאים.
מעבר לדלת נחשפים קרביים מרשימים לא פחות. העין נשטפת בוורוד הרך של הקירות, בצבעוניות העליזה של בדי הריפוד העשירים, בזהרורי נברשות הקריסטל העצומות, במפלי הפרחים ואינספור האורנימנטים, פיתוחי המתכת, המסגרות המוזהבות ופסלוני המלאכים. פנטזיה קאמפית ורדרדה ונוצצת שהתעוררה לחיים והפכה לעדן פרמייר – מלון בוטיק קטן ומרהיב.
הוא פתוח בקושי שלושה שבועות, אבל עדן פרמייר מלא באורחים - תיירים דנים, גרמנים, רוסים, אמריקאים וגם לא מעט ישראלים. חוות הדעת והדירוג להם הוא זוכה באתרי התיירות השונים הם חסרי תקדים. באתר בוקינג, למשל, כבר הספיקו להגדיר אותו כמלון יוצא דופן בעל הציון המושלם 10. בעלי המלון לא רק שאינם מחזיקים במכונת יחסי ציבור משומנת – הם עשו הכל בלי אף פנייה לעיתונות. הכל מפה לאוזן. וזה לא הדבר המפתיע היחיד בעדן פרמייר.
הקלישאה הרגילה על רופאים רוסים
בשנים האחרונות התמלאה הארץ עשרות מלונות בוטיק יוקרתיים ומרשימים, מאחוזת כנען בצפון ועד שה אוז'ן בדרום, עם הכרזות על עוד ועוד פרויקטים מבטיחים בדרך. מאחורי רוב המיזמים האלו עומדים טייקונים; רשתות בתי מלון ענקיות (כמו פתאל, אטלס ודן) ואילי הון משופשפים (דוגמת אלפרד אקירוב, מלון ממילא בירושלים). בין כל יפהפיות הנשף האלה מזדהר עדן פרמייר כמו סינדרלה.
מיכאל אוסטינובה (40) וסרגיי סולוביוב (41), שהקימו את המלון, הם בטח לא טייקונים – למעשה הם רחוקים שנות אור מהפרופיל הרגיל של מקימי מלונות הבוטיק. מאחורי המלון המרהיב שלהם אין אף משקיע פייתי שהרעיף פתותי כסף, ואת השמלה של סינדרלה הם טוו משנים של עבודה קשה וזוגיות שנוצקה בסלע.
מיכאל וסרגיי, בני זוג, חיים יחד כבר 17 שנה. שניהם רופאים בהכשרתם ושניהם עלו מרוסיה פעמיים: סרגיי עשה עלייה לבד, מיד אחרי שסיים את לימודי הרפואה ברוסיה ב-1994. מיכאל הגיע אחריו ארבע שנים מאוחר יותר. אבל הניסיון הראשון לחיות בארץ לא עלה יפה.
"הקלישאה הרגילה של רופאים מרוסיה שהגיעו לארץ ועובדים כשוטפי כלים נכונה גם אצלנו", אומר סרגיי. "שנינו סיימנו ברוסיה לימודי רפואה ומיכאל גם עבד שנה בבית חולים במוסקבה, אבל הגענו הנה בלי שפה, בלי קשרים, בלי להבין איך המערכות פה עובדות. עבדנו בכל עבודה שיכולנו למצוא. אחרי שנה של עבודות מזדמנות, סוף סוף קצת הסתדרנו, מיכאל קיבל לידיו את הניהול של אכסניית גורדון בתל אביב ובדיוק אז פרצה האינתיפאדה השנייה וכל התיירות התייבשה".
ממוסקבה הם יצאו למסע התנקות (במהלכו הצליח מיכאל להשיל יותר מ-20 קילו ממשקלו), במטרה להירגע מאורח החיים הקדחתני שניהלו. הם טיילו קצת באירופה והשתקעו בבית קטן בחוף קסום בתאילנד לחצי שנה של יוגה ומדיטציה, חיו בצניעות מדמי שכר דירה שקיבלו על דירתם המוסקבאית.
חברה ישראלית שהגיעה לביקור עוררה בהם מחדש את הגעגועים לארץ, והשניים הבינו שכאן הם רוצים לחיות, על אף הקשיים. בלי לחשוב פעמיים הם עלו על הטוסטוסים, הגיעו לנקודה היחידה באי שבה היה אינטרנט והזמינו כרטיסי טיסה לישראל. שלוש שנים עברו מאז, והם לא מביטים לאחור.
"את כל החסכונות שלנו השקענו בעיצוב פנים"
מכל המקומות בישראל, סרגיי ומיכאל בחרו דווקא את כרם התימנים בתור מקום הנחיתה השני שלהם. במהלך חודשים של חיפוש עבודה מורט עצבים ניצל מיכאל את הזמן הפנוי והחל לשפץ חדר מוזנח ששימש כמחסן בחצר הבניין שבו התגוררו. החדר לאחר השיפוץ נראה כל כך יפה שמיכאל – עם עברו הקצר בעולם התיירות הישראלי – חשב מיד להשכיר אותו לתיירים.
בשיתוף עם בעל הבית המחסן הוסב למיני-צימר, והפך במהרה ללהיט בקרב מטיילים מחו"ל. כשהתפנתה דירה אחרת בבניין גם סרגיי הצטרף למיזם המתרחב, והשניים הפכו גם אותה לחדרים לתיירים. תוך שנה כל הדירות בבניין הקטן ברחוב קהילת עדן היו חלק מ"עדן TLV", כיום אחד ההוסטלים הפופולריים והמומלצים בתל אביב.
השניים החלו ללטוש עיניים לבניין הנטוש והמוזנח שנמצא מעבר לפינה של ההוסטל, וכל מה שהם ראו בו זה את הפרויקט הבא. "איתרנו את בעל הבניין והצלחנו לשכנע אותו להשקיע בשיפוץ החזית והמבנה, ואת כל החסכונות שלנו השקענו בעיצוב הפנים", אומר מיכאל.
לא הפחיד אתכם לפתוח מקום כל כך זוהר ויוקרתי בלב שכונה שהיא לא יוקרתית ולא זוהרת?
"ממש לא, דווקא החוויה האותנטית שהשכונה הזאת מציעה קוסמת לנו, ואנחנו מאמינים שגם לאחרים. המיקום הוא מרכזי ממילא, כל התיירים מבלים באזור הזה חלק ניכר מהטיול, אז עכשיו גם יהיה להם בית מפנק לישון בו. תל אביב משתנה כל הזמן. נווה צדק נראתה הרבה יותר כמו הכרם בסיבוב הראשון שלנו בארץ, ותראי מה נהיה ממנה. אני מאמין שבמידה מסוימת גם הכרם בדרך לשם – המרקם משתנה. גם מה שאנחנו עושים משנה".
"רובי ישראלי (שעיצב גם את הוטל מונטיפיורי ומלון בראון, י.נ) הוביל אותנו לכיוון הזה. אנחנו בכלל חשבנו על מקום יותר כפרי, פרובאנסי כזה. כשפגשנו את רובי כדי לגבש קונספט הוא כל הזמן שאל אותנו מה זה בשבילנו בית, מה זה יוקרה. לאט לאט עלו כל הדברים שאנחנו מכירים מרוסיה וכל האלמנטים מחלומות שלנו על בית – שטיחים עבים, וילונות עשירים, טפטים, אורנמנטים, קריסטלים. בהתחלה פחדנו לעשות משהו קיצוני, אבל ברגע שלקחנו את הכיוון הזה הבנו שחייבים ללכת עד הסוף".
למעלה ממיליון שקלים הושקעו במלון, על 12 חדריו. יש אמבטיה עומדת כמעט בכל חדר, כל מוצרי הטואלטיקה הם של חברת ל'אוק'סיטן וכל אורח מקבל חלוק ונעלי בית. ארוחת הבוקר המעולה, בחירה מתוך תשעה סוגי ארוחות בוקר באמת נהדרות, כלולה במחיר. המחירים נעים בין 160 ל-270 דולר ללילה, תלוי בעונה.
אם צריך עוד דוגמה לכמה רחוק השניים הלכו בסופו של דבר, היא מתנוססת בענק בכניסה למלון. יצירה עצומת ממדים שמציגה את סרגיי ומיכאל בתנוחה אופיינית לדיוקנאות של זוגות אצילים במאה ה-18. "זה פתח עוד חששות – איך נציג את הזוגיות שלנו בפומבי ככה?", אומר סרגיי. "החלטנו ללכת בלי פחד והנה אני ומיכאל בענק".
"הייתי בטוח שאני יצור משונה שאין כמותו בעולם"
השניים אמנם נראים כמו ילדי אוליגרכים מטופחים, אבל מגיעים ממעמד בינוני להורים עובדים לא משכילים. אין על הבגדים שלהם שמות מותגים, אין לוגואים אבל הכל נראה יקר להחריד. מכירים פרחות מלאות בכסף שמסתובבות בכיכר המדינה עמוסות בשקיות אבל נראות הכי זולות? הם בדיוק ההיפך. אבל עם כל הסטייל הזה, במלון הם עושים הכל: ממלצרים, עושים קפה, מנקים ואם צריך גם עומדים בקבלה. אוהבים לעבוד ונמצאים במקום מ-8:00 בבוקר עד 22:00 בלילה.
איך אתם מסוגלים להיות ביחד כל היום?
סרגיי: "לפני שלוש שנים רצינו לפתוח ביחד חנות. אחרי השיחה הראשונה עם הבעלים של החנות הבנתי שאני לא רוצה להיות ביחד עם מיכאל בעסק. יש בו משהו כל כך סמכותי, הוא כזה מנהל מלידה, שהמוכר אפילו לא הסתכל עליי. גם כשאני שאלתי שאלות הוא ענה למיכאל. לא יכולתי לעמוד בזה. זה איים עליי להיות מקום שני, גרם לי להרגיש שאני לא טוב. היום אני שמח על התכונות האלה שלו ויודע איפה החוזק שלי. הפסקתי להיות מאוים ולכן אין לי שום בעיה לעשות כל עבודה שצריך במלון, כולל לנקות או למלצר".
מיכאל: "עשינו משהו שרוב הזוגות לא עושים בגילנו: טיילנו כמעט שנה ביחד, לבד. היינו ביחד 24 שעות ביממה, ולא רק בערב אחרי העבודה. חצי שנה מהטיול הזה חיינו ביחד בחיים סטריליים, נקיים מרעש - רק אני והוא והים, והסתדרנו מצויין. אני לא חושב שהיינו יכולים לעבוד ביחד לפני הטיול הזה".
תמיד חייתם את הזוגיות שלכם בענק?
"לא, הייתה לנו דרך ארוכה עד לפה", מודה סרגיי, "בסיביר, למשל, שממנה אני מגיע, היה מאוד קשה להיות הומו. בתור מתבגר לא היה לי מושג מה קורה לי, שקלתי ברצינות לתרום את עצמי למחקר מדעי, הייתי בטוח שאני יצור משונה שאין אף אחד אחר כמותו בעולם. הומואיות לא הייתה קיימת. לא ראית אותה ולא שמעת עליה. אני חי עם מיכאל כבר 17 שנים ואמא שלי מבקרת אותנו מלא, ועדיין אף פעם לא סיפרתי לה מה אני. בחיים לא דיברנו על זה מילה. עכשיו היא הייתה במלון וראתה את התמונה, ועדיין בלי מילה".
"בארץ היה הרבה יותר קל מהבחינה הזאת, אבל היו לנו קשיים אחרים", מוסיף מיכאל, "אני לא יכול להוכיח יהדות, כי סבתא שלי השמידה את כל הניירת במלחמת העולם השנייה. היא פחדה מאנטישמיות. אז אני כאן על תקן בן זוג של סרגיי, שזה סטטוס בעייתי. לוקח זמן עד שמכירים בך, על ויזת תייר אסור לעבוד והכל ארעי. בסיבוב הזה הכל הלך בקלות דווקא, וכשנרשמנו כזוג במשרד הפנים אחת הפקידות אפילו השביעה אותנו שבקרוב נאמץ או נביא ילד".
אתם חושבים על ילדים?
"המון, אנחנו רוצים כבר הרבה זמן ורק חיכינו שנתבסס. לא מזמן אפילו התחלנו בתהליך עם מישהי, אבל בסוף זה לא הבשיל. ואת יודעת משהו? כל האורחים במלון מתרשמים בהתחלה מהאסתטיקה והפינוק, אבל כשהם עוזבים כולם, בלי יוצא מהכלל, מספרים שהם הרגישו בבית, שהם הרגישו שיש פה אנשים שדואגים להם. מכל המחמאות זה הכי מרגש אותנו. ואני מרגיש שאנחנו יכולים ליצור בית גם לילדים משלנו".