המסע שלי לעבר האיים האקזוטיים של תאילנד התחיל בשעת בוקר מוקדמת בנמל התעופה בן גוריון. אחרי שעברתי בהצלחה את מערך האבטחה המוגזם, התיישבתי בנחת בשער B6. בעודי מפנטזת על הסירה הפרטית שתשיט אותי אל מלון חמשת הכוכבים שמחכה לי בריילי ביץ', קיבלתי פוש: שמעון פרס הנשיא ה-9 של מדינת ישראל הלך לעולמו".
אהבתי את פרס אבל לא נתתי לאבל הלאומי לחלחל לי אל המחשבות. המשפט "איזה מזל שאנחנו טסים לפני ההלוויה" נזרק לאוויר וכל השיחה אודות הבשורה העצובה הפכה במהרה מטראומטית לעניינית. אחרי ציפייה כל כך ארוכה ואינספור מאמצים כדי להוציא את החופשה הזאת לפועל, לא אתן לאף אחד להרוס לי את התכניות, גם לא לאיש שראיתי בו באמת ובתמים אחרון המנהיגים האמיתיים שלנו.
שלושה שבועות עברו מאז, הספקתי לחרוש את חופי הממלכה לאורכם ולעומקם. התאהבתי במפרצים של קופיפי, נשבתי בקסמו של ריילי ביץ', התענגתי מיופיים של דגי הים של קו טאו וחייתי את החלום הקופנגני עם יד אל השמיים ורגל על ערסל. אבל בדיוק בישורת האחרונה, בזמן שהקצבנו כדי להתקרחן בקופנגן במסיבות הפול מול המסורתיות, קיבלתי פוש: "אחרי 70 שנה בשלטון, מלך תאילנד הלך לעולמו".
>> הנחיות לישראלים הנופשים ברגע זה בתאילנד
מאותו הרגע הכל היה נראה אחרת ואותו הדבר בו זמנית - המקומות המתויירים המשיכו לשדר עסקים כרגיל אבל האווירה באי השתנתה מהקצה אל הקצה. מלצר בשם האו שלא הפסיק לחייך כל הערב, המשיך לחייך גם כשאמר שהוא מתנצל שאין מוזיקה והסביר שזה נעשה מתוך כבוד למות המלך. בר הרגאיי השכונתי שמדי ערב בשקיעה בקעו ממנו קולות נעימים של זמרים אורחים, תלה את הגיטרות והגיש בירות בדממה צורמת ואפילו השמיים הרכינו ראשם והחליפו את צבעי השקיעה המרהיבים באפרוריות מדכאת, כאילו נענו גם הם להנחיות האבל שהטילה הממלכה.
המלצר שלנו, תאילנדי היפסטר (מסתבר שיש דבר כזה) בשנות העשרים לחייו, הציע לנו לנצל את הערב כדי להשתכר וסיפר לנו שהאיסורים החדשים שיצאו לפועל החל מהבוקר כוללים חודש ימים ללא חגיגות, איסור על השמעת מוזיקה ועוצר על מכירת אלכוהול. כשסיים לציין את גזירת הגורל התיירותית הוא חייך בצער והוסיף: "סורי, נו פול מון פארטי".
בבת אחת כל יושבי השולחן התפרצו יחד והפצירו בו שאין לו על מה להתנצל. גם אני מיהרתי לחבק אותו ולהגיד לו שאנחנו מצטערים על האובדן של העם התאילנדי ומקבלים בהבנה את הכאב שלהם. הוא קד את הקידה המסורתית שלהם ואמר לי את המשפט הכי קליט מאז נאום קלינטון "תודה אח שלי גיבור".
בבוקר שאחרי נכנסתי בסקרנות לבדוק האם באתרים הישראליים סיקרו את מותו של המלך, אבל הזדעזעתי לראות כותרות על ישראלים שמוחים על הנחיות האבל של המדינה.
"הבטיחו לנו מסיבות" ציינה אחת המרואיינות כשהיא מתלוננת על ביטולה המסתמן של מסיבת הפול מון שאמורה להתקיים ביום שני הקרוב (וזאת שבעקבותיה גם אני בניתי את המסלול שלי, כך שאהיה בקופנגן בזמן הזה).
התביישתי בשם העם שלי. מי שטייל אי פעם בתאילנד ודאי זוכר לטובה את אדיבותם של המקומיים. אמנם לא חסרים מקומות ברחבי הגלובוס שהקדישו את עצמם למען תיירות, אבל בניגוד לעמים אחרים שרואים בכך מקור פרנסה, התאילנדים רואים בזה שליחות. אפילו עכשיו כשהם מוכי עצב, הם אמפתיים מספיק כדי לכאוב את כאבו של התייר שנאלץ לוותר על הקוקטייל שלו בזמן שהוא נהנה ממסאז' מפנק במחיר מצחיק.
אבל יותר מהכל התביישתי בעצמי, לראשונה מאז שנחתתי בקצה השני של העולם חשבתי על פרס. פתאום הכו בי כל הפושים שסיננתי בזמן שהשתזפתי עם קוקוס על החוף. חשבתי על מנהיגי העולם שעזבו הכל כדי להגיע להלוויתו ויצרו רכבת אווירית בנתב"ג שעיכבה את זמני ההמראות והנחיתות המתוכנות, דמיינתי את השיירה של הנשיא אובמה שגרמה לחסימה של כביש 1, הזדהיתי עם הכתבים שלא עצמו עין ימים שלמים כדי לסקר את האסון, הרצתי בראשי את השירים הנוגים שלבטח הרכיבו את הפלייליסט ברדיו. חשבתי על המשפחה שלו שאיבדה איש יקר, על המשפחה שלי שוודאי ישבה מול המסך בעיניים דומעות ועל העם שלי - שבדיוק כמו העם התאילנדי, איבד מנהיג דגול ודמות לההערצה. אבל יותר מהכל, קיוויתי שאף תייר שהחליף את מקומי בארץ הקודש לא התלונן שכל אלו הרסו לו את החופשה.