קובה בקריסה: הכלכלה של האי בצניחה חופשית – הממשל מנסה לשרוד בכל דרך

מדינת האי קובה נמצאת בימים אלה במה שחוקרים ואנליסטים פוליטיים מגדירים כרגע המסוכן ביותר שלה מאז משבר הטילים של 1962. שילוב קטלני של תשתיות פנימיות מתפוררות, אובדן בעלת הברית האזורית החשובה ביותר ומצור אנרגטי אמריקני הדוק, דוחף את האומה אל סף קריסה מערכתית.

בפעם השנייה בתוך שבוע אחד בלבד, והשלישית במהלך חודש מרץ, רשת החשמל הלאומית חוותה הפסקה מוחלטת, מה שהוביל יותר מ-10 מיליון בני אדם לתוך חשכה עמוקה וסימבולית. בעוד הממשלה ייחסה באופן רשמי את הפסקת החשמל האחרונה לכשל טכני בתחנת הכוח התרמית "נוביטאס" שבמחוז קמגואיי, המציאות המערכתית קשה בהרבה: הרשת פועלת למעשה על ריק, ונאבקת לתפקד ללא זרם קבוע של יבוא נפט גולמי, שתחזק היסטורית את התחנות המיושנות מהתקופה הסובייטית.

>> אזהרה למטיילים בקובה: "שמרו על קשר עם משפחה וחברים"

>> "הוואנה הקטנה": קאדיס היא פנינה ספרדית עם נשמה קובנית

>> "גן העדן שלך, הכלא שלי": האי התיירותי הזה נמצא במשבר

מדינה בחשכה: קטסטרופת האנרגיה

ניתן לייחס את המשבר הנוכחי ישירות לשינוי דרמטי בגיאופוליטיקה של הים הקריבי שהתרחש בתחילת השנה. במשך עשרות שנים, קובה נשענה על הסדר "דיפלומטיית נפט" עם ונצואלה, במסגרתו קיבלה נפט מסובסד בכמויות אדירות בתמורה לשליחת יועצים רפואיים וצבאיים. עם זאת, מעצרו של נשיא ונצואלה ניקולס מדורו על ידי כוחות ארה"ב בינואר האחרון קטעה למעשה את חבל הטבור הזה. לאחר הדחתו של מדורו, ממשל טראמפ פעל במהירות כדי להבטיח שאף מדינה אחרת לא תיכנס לוואקום שנוצר.

באמצעות איומים במכסים כבדים על כל מדינה שתספק נפט להוואנה, הצליחה ארצות הברית ללחוץ על ספקיות מסורתיות כמו מקסיקו להפסיק את המשלוחים. המצור האנרגטי הזה הוכח כאפקטיבי עד כדי כך שנתונים מראים כי שום משלוח נפט לא נכנס לנמלי קובה מאז תחילת ינואר, מה שאילץ את הממשלה להסתמך כמעט אך ורק על ייצור מקומי דל, אנרגיה סולארית וגז טבעי.

למחסור בדלק יש "אפקט דומינו" קטסטרופלי על כל היבט בחיי הקובנים. מכיוון שרשת החשמל תלויה בנפט ליותר מ-80 אחוזים מהייצור שלה, המחסור בדלק מתורגם ישירות להיעדר חשמל, מה שבתורו משתק את שאיבת המים ואת קירור המזון. ברחובות הוואנה, דממת העלטה מופרת רק על ידי קולות הגנרטורים של מלונות היוקרה ובתי החולים, או רעש הקשת הסירים של התושבים היוצאים להפגנות "קאסרולאזוס" במחאה על התנאים המחמירים.

ההשפעה הכלכלית הרסנית באותה מידה: מגזר התיירות, שהיה בלאו הכי בקשיים, התאדה כמעט לחלוטין. חברות שיט מרכזיות וחברות תעופה בין-לאומיות נאלצו לצמצם את פעילותן מכיוון שהן לא יכולות להבטיח דלק לטיסות חזור או שירותים אמינים לאורחים. המצב הותיר את מלונות הפאר האייקוניים של הוואנה העתיקה ריקים ברובם, בעוד צי מכוניות המונית האמריקניות הקלאסיות משנות ה-50 עומד דומם, שכן הנהגים אינם מוצאים דלק אפילו בשוק השחור.

"הכבוד" של טראמפ

הרטוריקה בוושינגטון סביב המשבר הקובני הגיעה לשיא חדש. הנשיא דונלד טראמפ התבטא נחרצות לגבי אמונתו כי המהפכה בת ה-67 שהחל פידל קסטרו נמצאת בשלבי הגסיסה האחרונים שלה. במהלך דברים שנשא לאחרונה מהחדר הסגלגל, כשלצדו מזכיר המדינה מרקו רוביו, טראמפ דיבר על ה"כבוד" שבכיבוש או "שחרור" האי, ותיאר את קובה כ"אומה כושלת" ויריבה "מוחלשת מאוד". העמדה האגרסיבית הזו היא יותר מרטוריקה בלבד, היא מייצגת מאמץ מתואם לכפות שינוי בהנהגה.

המשא ומתן האמריקני, בהובלת רוביו, אמריקני ממוצא קובני ומבקר חריף של המשטר בהוואנה, הבהיר כי הסרת אמברגו הנפט מותנית בהתפטרותם של הנשיא מיגל דיאס-קאנל ובכירים נוספים מהשלטון. האסטרטגיה של הממשל נראית ככזו שמפעילה לחץ מקסימלי, מתוך הימור שסבל האוכלוסייה יגבר בסופו של דבר על יכולת הדיכוי של המדינה.

עם זאת, לחץ זה עורר תגובה מורכבת בתוך ההנהגה הקובנית. בעוד הממשלה הודתה כי היא נמצאת ב"שלבים ראשוניים" של שיחות בילטרליות עם ארה"ב לפתרון המשבר, היא בו בזמן הקשיחה את עמדותיה בנוגע לזהותה המהפכנית. הנשיא דיאס-קאנל אפיין את פעולות ארה"ב כ"פשע נגד האנושות" והזהיר כי "כל ניסיון להשתלטות חיצונית ייתקל בהתנגדות בלתי חדירה". סנטימנט זה קיבל חיזוק מהופעתו הציבורית, ויש לומר אף סוריאליסטית, של המוזיקאי הקובני סילביו רודריגז בן ה-79, מתומכי המהפכה המובהקים, שביקש לאחרונה רובה סער כדי להגן על האי, מה שמעיד על אפקט "התלכדות סביב הדגל" בקרב מגזרים מסוימים באוכלוסייה.

למרות העמדה הציבורית הנוקשה, והניסיון להציג חזית מאוחדת, הממשלה נואשת באופן ברור. לאחרונה שוחררו עשרות אסירים פוליטיים והוכרזו רפורמות כלכליות חסרות תקדים שיאפשרו לפזורה הקובנית בעולם, שהייתה מושמצת במשך שנים כ"בוגדים", להשקיע בעסקים באי ולהחזיק בהם. ויתורים אלה מרמזים כי ההנהגה מחפשת נתיב אמצע שישמר את המערכת הפוליטית תוך מודרניזציה מספקת של הכלכלה כדי למנוע פיצוץ חברתי מוחלט.

משחקי הצללים של שושלת קסטרו והנתיב לכאוס

בעוד הממשלה הרשמית של הנשיא דיאס-קאנל נאבקת בניהול היומיומי של הקריסה, רבים סבורים כי התמרון הפוליטי האמיתי מתרחש בצללים של משפחת קסטרו. למרות שראול קסטרו בן 94 ופרש רשמית, הוא נותר "הפוסק האחרון" במדיניות הקובנית. דמויות עולות בתוך המשפחה, כמו ראול גיירמו רודריגז קסטרו, המכונה "ראוליטו" או "אל קנגרחו" (הסרטן), משמשות על פי הדיווחים כמתווכות בערוצים אחוריים.

רודריגז קסטרו, ששימש כשומר ראשו האישי של סבו ולו קשרים עמוקים לתאגיד העסקי המנוהל על ידי הצבא (GAESA), קושר לפגישות סודיות עם פקידים אמריקנים בקריביים. באופן דומה, אוסקר פרז-אוליבה פראגה, הנכד של אנג'לה קסטרו (אחותם של פידל וראול) ומהנדס חשמל בהכשרתו, קודם לתפקיד סגן ראש הממשלה, מה שמציב אותו כפנים "טכנוקרטיות" פוטנציאליות למעבר ביום שאחרי המשבר. דמויות אלו מייצגות דור צעיר של השושלת שעשוי להיות מוכן יותר לנהל משא ומתן עם ממשל טראמפ כדי להבטיח את הישרדותו.

ההימור במשא ומתן הזה גבוה במיוחד עבור האנשים החיים בתוך המשבר. בהיעדר פריצת דרך דיפלומטית, החלופה היא הידרדרות ל"כאוס מוחלט". חברי הקהילה הקובנית באוסטרליה ובמקומות אחרים מתארים מדינה שמתפרקת פיזית: מבנים ישנים בהוואנה קורסים לעיתים תכופות בשל היעדר תחזוקה, והפסקת איסוף האשפה הובילה לערימות פסולת המעוררות חשש ממחלות. הגעתה של המכלית הרוסית "אנטולי קולודקין", הנושאת מספיק דלק כדי להפעיל את האי למשך עשרה ימים בערך, מציעה הקלה זמנית אך אינה פותרת את חוסר היכולת הכלכלית הבסיסית של המדינה.

הכלכלה של קובה מתמוטטת תחת הנטל של מספר משברים חופפים. המחסור באנרגיה, שכאמור מתבטא בהפסקות חשמל יומיומיות, הוא רק הגורם המיידי למשבר רחב יותר במערכת הכלכלית. התיירות, שהייתה פעם מקור עיקרי להכנסות, כבר כמעט ולא קיימת. סנקציות אמריקאיות דרמטיות צמצמו באופן ניכר את כמות הטיסות הבין-לאומיות לקובה, כאשר חברות התעופה מצמצמות את פעילותן לאי בשל מחסור בדלק. שירותי המוניות, שהיו סימן ההיכר של חוויית התיירות הקובנית, מוגבלים כיום בגלל הבעיה בדלק, בעוד שהמכוניות הקלאסיות המפורסמות שמסיעות תיירים ברחבי הוואנה עומדות ללא תזוזה.

מלונות, שכבר היו תחת קשיים כלכליים, מתקשים לתפקד בשל חוסרים באספקת חשמל ותזרים כספים. ספינות תיירות עוגנות במרינה ללא הגעת מבקרים, בעוד שחברות התעופה מפסיקות להפעיל טיסות ישירות. השלכות המשבר כלכלי ניכרות בכל רחבי קובה, והאזרחים שמגלים כי הם צריכים להוציא פי שלושה מהכנסתם על רכישת מוצרים בסיסיים, סובלים ממחסור מתמשך במזון ובתרופות. למרות שהממשלה מנסה לייבא את המוצרים הנדרשים, המתח באספקת מוצרים חיוניים מותיר רבים ללא גישה למצרכים בסיסיים.

אם המבוי הסתום הפוליטי יימשך, האי יעמוד בפני עתיד של דעיכה איטית, שבו התרבות התוססת והמערכות החברתיות המפותחות יוחלפו במצב תמידי של הישרדות. החודשים הקרובים, עד לבחירות האמצע בארה"ב, יקבעו ככל הנראה אם קובה תמצא נתיב ל"השתלטות ידידותית" באמצעות השקעות ורפורמות, או שמא תישאר נעולה בקריסה טרגית.