על חופי איי מרשל אפשר למצוא כמעט בכל יום קבוצת גברים המחכה לזמן השפל כדי לגרור גושי בטון ופיסות מתכת לחוף, וזאת על מנת לבנות מחדש את חומת הים המאולתרת מול ביתם. המכשול הזמני הוא לא תמיד פתרון אפקטיבי בפני מי הים שמציפים באופן קבוע את הצריפים והרחובות הבוציים עם השפכים ומי המלח. אנז' בן ה-30 המתגורר בשכונת עוני צפופה בבית אחד עם הוריו, אחיו וילדיו סיפר לניו יורק טיימס: "אני יודע שזה מטורף, אני מרגיש כאילו אנחנו חיים מתחת למים, וזו האופציה היחידה שיש לנו".
>> לפייסבוק של mako חופש
הרחק הרחק משם, בחדרי ישיבות במלונות מפוארים בפריז, לונדון, ניו יורק ובוושינגטון, שר החוץ של איי מרשל, טוני דה ברום, מספר את סיפורם של אנשי האי על מנת להבהיר לקובעי המדיניות את הסכנות בפניהן ניצבים איי מרשל כשגובה פני הים יעלה, ולהכשיר את פני הקרקע מבחינה משפטית וכלכלית במשא ומתן המתנהל כעת בפריז.
המיקוד של דה ברום הוא על הכספים של המערב. ניסיונותיו מתרכזים בהשגת פיצויים מהמדינות העשירות שזרעו הרס בשל התעשיות הרבות שלהן. אך איי מרשל היא לא הניזוקה היחידה. בבנגלדש, כ-17 אחוזים מהקרקע עלולים להיות מוצפים עד 2050, ולעקור כ-18 מיליון בני אדם מבתיהם . אבל ל-70 אלף התושבים של איי מרשל יש פתח מילוט: הם חופשיים להגר לארה"ב בשל הקשרים הצבאיים הארוכים שלהם עם וושינגטון.
ההסכם בפריז מתווה דרישה ממדינות מפותחות, ובראשן מארצות הברית, להעביר מיליארדי דולרים למדינות פגיעות כמו איי מרשל. אך בכירים רפובליקנים בקונגרס כבר מתכוננים לקרב, בשם משלם המסים האמריקאי. "הבוחרים שלנו מודאגים כי ארה"ב לא יכולה להבטיח לחזק כלכלות זרות על חשבון העובדים אמריקאים," כתבו 37 סנטורים רפובליקנים בחודש האחרון. אך דה ברום חושב אחרת: "האיים שלנו הולכים להיות מתחת למים, הנזק מתרחש כעת".
האיים בסכנה, העולם די אדיש
במאבק הגלובלי על שינוי האקלים, מנהיגים של מדינות האיים הנמוכים כבר מזמן ביקשו להסב תשומת לב למצוקתם. הם ביימו אירועים סמליים כמו ישיבת ממשלה מתחת למים, פתחו בשביתות רעב ונשאו נאומים מיוסרים לאו"ם. אך למאמצים אלה הייתה השפעה מועטת על המדיניות הכלכלית המכתיבה תגובה ממשלתית לשינוי האקלים.
אבל בינתיים, אנז' ומיליון תושבים כמוהו נותרים להתמודד לבד עם החופים הנעלמים. "אני לא יכול לעזוב את ההורים שלי," הוא אומר, "אבל אני לא רוצה שהילדים שלי יטבעו כאן", סיפר לכתב הניו יורק טיימס.
דה ברום נוטל חלק בפגישות של פורום הכלכלות הגדולות - קבוצה של 17 מעצמות שכינס מזכיר המדינה של ארה"ב, ג'ון קרי בנושא מדיניות האנרגיה לקראת הפגישה בפריז. בהסכם הטיוטה הוא שם את מחיר ההרס שנגרם על ידי שינוי האקלים. עבור דה ברום העובדה כי כדור הארץ מתחמם היא לא מופשטת. על פי דוחות מדעיים בינלאומיים, שריפת דלקים מאובנים מגבירה גזים לוכדי חום באטמוספרה, כדור הארץ מתחמם, וגרינלנד ויריעות קרח באנטרקטיקה נמסות לתוך האוקיינוסים. ההערכות הן שעד סוף המאה ה-21 רמות הים על פני הגלובוס צפויות לעלות עד כמטר ועשרים.
רוב איי מרשל המתפרשים על פני 29 איי אלמוגים צרים (אטולים) בדרום האוקיינוס השקט, הם פחות ממטר ושמונים מעל פני הים. הכוח ההרסני של עליית פני הים הוא כבר חלק בלתי נמנע מחיי היומיום של המקומיים. שינויי האקלים שגרמו לעלייה בגובה פני הים יובילו לכך שבעשורים הקרובים הבתים באזור לא יהיו ראויים למגורים. בשכונות הדומות לזו שבה גר אנז', לאחר הגאות הביוב שוטף את הבתים וגורם למחלות חום ודיזנטריה. באיים אחרים, מי המלח פגעו באספקת המים המתוקים מתחת לאדמה. במג'ורו, בירת הרפובליקה של איי מרשל, גאות ושפל פגעה במאות בתים בשנת 2013. בית הספר היסודי נסגר במשך כמעט שבועיים והומר למקלט עבור המשפחות. באותה שנה, באופן זמני שדה התעופה נסגר לאחר שהגאות הציפה את המסלול.
עוד ב-mako חופש:
- מה צריך לדעת לפני שמזמינים חופש סקי?
- ריו ורמת גן: הערים התאומות הכי מופרכות
- ארץ בראשית: מסע של יופי פראי בארץ ישראל
גם הם פגשו את פצצת האטום האמריקאית
מה שמתרחש באיי מרשל משפיע גם על ארצות הברית - על מדיניות ההגירה, הביטחון הלאומי וכספי משלם המסים. לשתי המדינות יש היסטוריה מסובכת. בתקופת המלחמה הקרה, צבא ארצות הברית פוצץ 67 פצצות גרעיניות בסמוך לביקיני ואנווטאק, שני אטולים השייכים לרפובליקה. לאחר שפיזרו את תושבי ביקיני ברחבי איי מרשל האחרים. "בתוך שניות, כל השמים הפכו אדומים", נזכר דה ברום במחזה שנגלה לעיניו כשהיה בן 9.
בעשורים הראשונים של הקריירה שלו כאיש ציבור, דה ברום (70) עבד כשליח דיפלומטי כדי לעזור לארצו להתאושש מהשפעת הניסויים הגרעיניים. כעת הוא מתמקד בגביית הפיצויים על שינוי האקלים.
כשאובמה ביקש לראות מורשת של מדיניות האקלים, פקידים בממשל שלו עודדו את דה ברום לשים את איי מרשל בחזית כסמל לסכנות של שינוי האקלים. ממשל אובמה אמנם עזר לדחוף חלק ממאמציו של דה ברום אך מצד שני החלישו את הקשר בין האחריות המשפטית של מדינות עשירות לאובדן ונזק.
בענייני ביטחון, הערך האסטרטגי של איי מרשל לארצות הברית כבר לא מעוגן בטענות על ניסויים גרעיניים באוקיינוס השקט, אלא בקוואג'ליין, הגדול ביותר באיי מרשל, ואתר המבחן של טילי ההגנה של רונלד רייגן. 1,200 האמריקאים החיים בבסיס טילי השיגור, מפעילים תכניות נשק חלל ועוקבים אחר המחקר של נאס"א, ונתמכים על ידי תקציב שנתי של 182 מיליון דולר.
הפנטגון, לו יש חוזה שכירות על קוואג'ליין עד שנת 2066, הזמין מחקרים מדעיים הנוגעים להשפעה של עליית פני הים על בסיס טילי השיגור. ב-2008, כאשר גאות הציפה את הבסיס והרסה את כל אספקת המים המתוקים באי, הוסיף הצבא מכונות התפלה יקרות וביצרו את הבסיס בגרניט אשר נעשה בו שימוש בהנדסה הידראולית.
עזרה כספית ממדינות העולם המערבי
זה הכיוון אליו חותר דה ברום, וזה לא הולך להיות זול. במהלך פגישת שינוי האקלים "Summit 2009" בקופנהגן הציעה הילרי קלינטון, מזכירת המדינה באותה העת, שמדינות עשירות יגייסו מאה מיליארד דולר עד שנת 2020 כדי לעזור למדינות עניות לשלוט בפליטת גזי החממה שלהם ולהסתגל להשפעות הקשות של שינוי האקלים. מדינות אלו החליטו להקים "קרן אקלים ירוקה" לקבלת תרומות – והנשיא אובמה התחייב לתרומה ראשונית מארצות הברית על סך 3 מיליארד דולר.
"אנחנו נהיה בין 15 המדינות הראשונות" אומר דה ברום ומעריך הרמה של שש ערים באיי מרשל עד לגובה של כמטר ושמונים ובניית מערכות ניקוז חדשות. "זה יכול לקנות לנו לפחות 20 שנים", הוא אומר.
לעת עתה, במג'ורו, בירת איי מרשל, ההסתגלות לעליית גובה פני הים נעשית באמצעים דלים. בשכונת ג'נרוק למשל, כ-10 שורות של ארונות קבורה ומצבות שהיו בבית הקברות נסחפו לים. כדי למגן את מתיהם, תושבי איי מרשל שמים אותם בקברי בטון עיליים, אך גלי הים מתחילים להגיע גם אליהם.
בקצה המערבי של מג'ורו, בקהילה השופעת והירוקה של לורה, חקלאים מגדלים את פרי הלחם (עץ פרי הגדל האוקיינוס השקט) כדי למכור אותו בשוק המרכזי של האי. אבל לחלק מהחקלאים עץ פרי הלחם נרקב ומת, כתוצאה מחדירת מים מלוחים לקרקע ומי ים על העלים. האובדן לחקלאי עשוי להגיע ל-30 דולר ליום.
במפגשים בינלאומיים, דה ברום מעלה לעיתים קרובות את נושא היבול הגוסס של פרי הלחם באי כדי להדגיש את ההשפעה המזיקה של עליית פני הים על חייהם ועל הצמיחה הכלכלית. אך למרות ניסיונו הדיפלומטי לא תמיד הוא מצליח לקדם את האי הקטן שנבלע על ידי אוקיינוס עצום. בכנס האחרון שהתכנס כדי לנסח את הסכם פריז, השר לאיכות הסביבה של הודו הקשיב לתחנוניו, ולאחר מכן השיב בגסות, "אז מה?"
(מקור)