אקסטרים, אני חושבת לעצמי כשאני ממתינה לתורי לזנק מצוק במרומי נתניה עם מצנח רחיפה. הגיע הזמן שאחייה על הקצה. "את רואה את הסמרטוט הזה?", אודי, בעל המקום מצביע אל עבר מצנח הרחיפה שפרוס על הרצפה מרוקן מאוויר כבלון מדולדל, "עכשיו את אולי יכולה לנקות איתו את החלונות בבית אבל בעוד כמה דקות, כשהרוח תרים אותו, זה מה שיחזיק אותך גבוה באוויר". "מצויין". אני בולעת את הרוק.
אודי דורון, טייס לשעבר בן 62, גבר ממוצא גרמני שהשמש הקופחת הפכה את צבע עורו לכזה שלא היה מבייש גם את גדול התימנים, עוסק בתחום כבר כעשרים שנה. את העסק הנוכחי הוא פתח לפני כעשור, אבל את הרחיפה גילה כבר הרבה לפני כן. אחרי עשרות שנים בהן עבד כטייס, זיהה אחד משלושת ילדיו, לגמרי במקרה, את מצנח הרחיפה ברשת. אודי נדלק והחליט לנסות בעצמו. היום הוא בעליו של "מרכז הרחיפה הישראלי", המרכז הגדול בארץ לרחיפת חוויה הממוקם בין חוף ארגמן לסירונית בנתניה ואחד משלושת המורים היחידים בישראל לצניחת רחיפה.
"קסדה צריך רק מי שיש לו מוח"
אז איך זה עובד? מצנח הרחיפה הומצא לפני כ-25 שנים, לאחר שצנחנים במקומות שונים בעולם מצאו עצמם דואים כלפי מעלה במקום לנחות ישירות לקרקע. זאת הייתה ההוכחה לכך שלא רק הציפורים יכולות לנצל את זרמי האוויר לטובתן, ושגם אנחנו, בני האדם יכולים להגשים את חלומנו ולהתעופף במרומים ללא מנוע.
תהליך ההכנה הוא זריז ביותר, כמעט לא קיים: בלי חתימות מטרידות על טפסים, ללא הכנה מיוחדת ואפשרות לצנוח באופן ספונטני, מהרגע להרגע. "אז מה אני צריכה להביא איתי? משהו שאני צריכה לדעת?", אני מנסה בכל זאת בטלפון. "כלום", אודי פולטת בלי לחשוב, "תקשרי בערב. אבדוק את מצב הרוח ואומר לך באיזו שעה להגיע מחר". במתחם הצניחה הוא ממתין מלא אנרגיות עם מגבת קטנה הסופחת את הזיעה מהחום הכבד. ילד קטן ומחוייך שעדיין לא מלאו לו שש שנים מזנק על המצנח לצידנו. "הוא לא קצת קטן בשביל זה?", אני מנסה להזהיר, אבל המדריכים סביבי מסרבים להתרגש.
כשתורי מגיע אני נמתחת לדום. סשה, "הטייס המסחרי" מחבר שתי רצועות ליירכי ורק ליתר ביטחון מוסיף שני תופסנים מברזל. אני כרגיל מקבלת את קסדת הילדים. "ואיפה הקסדה שלך?", אני שואלת, קצת מקנאה שאני היחידה מבין שנינו שתאלץ להראות מגוחכת מול מצלמת הוידאו התלויה בקצה המקל שאנחנו מעבירים מיד ליד בעת הטיסה. "קסדה צריך רק מי שיש לו מוח", סשה צוחק, ספק איתי, ספק עליי, וכבר לוקח תנופה ראשונה, מנפח את המצנח ומזנק.
שוב, אני בולעת את הרוק. בכל זאת, לא זכור לי שקיפצתי מצוק עם פיסת בד אי פעם. אבל תוך שניות בודדות מהרגע שאנחנו מתייצבים באוויר המצב כבר ברור - מפחיד זה פשוט לא. אבל פתאום מתנגן צלצול. אולי זאת אזעקה כלשהי? "הכל בסדר?", אני שואלת, אבל כשסשה אוחז בידית הניווט העשויה בד בידו האחת ועונה לשיחת הטלפון הסלולרי שלו ב"הלו" רגוע, שלא לומר אדיש, אני מבינה שהקצה היחידי שאחייה עליו היום הוא כנראה קצה כסא הבד הערסלי והנוח עליו אני מעופפת.
קיציס ופרידמן יכולים להמשיך ולהתבדח על נתניה
אבל החששות מתחלפים במהרה בתחושת הריחוף הנעימה. מבט העל על הבניינים, משרה לפתע תחושה אחרת לגמרי. לא של אדרנלין גואה, אלא דווקא תחושת שלווה עמוקה המטאטאת כל מחשבה שמאיימת להיכנס למרחב האווירי. מחשבה אחת חולפת בכל זאת: אני עפה. קצת כמו נילס אולגרסון על האווז שלו או ספיידמן שמתבונן בעיר על קוריו. בדיוק כמו מה שניסיתי לעשות אז, בגיל 5, כשקפצתי משולחן האוכל, נופפתי בידיי וקיוויתי שאולי בכל זאת הפעם משהו יקרה. שם, בגובה אני מתחילה להבין שהסיבה שכולם רגועים פה כל-כך היא דווקא חוקית לגמרי.
תושבי נתניה היקרים, זה הזמן לספר לכם – אני בהחלט יודעת מה עשיתם בקיץ האחרון. כציפור דרור קטנה שמתעופפת לה סביב חלונות מלונות הטיילת, רואה ואינה נראית, אני חולפת על פני תיירת חביבה שמשתזפת במרפסת המלון בעירום, מבקרת בחדרי השינה של התושבים שזכו לממש את החלום - דירה עם נוף לים, מבחינה בזוג צעיר על החוף, כל אחד מהם רוכן על בטנו ומחכה לגלים שיתנפצו על גופם. אוטובוס מקומי עוצר ברמזור ומעליו, ממש מתחתיי, ומעליו עגורן המסייע בבניית מגדל נוסף. מרים פיירברג, אל דאגה, כעת אני גם יודעת בדיוק מה את עשית בשנים האחרונות. קיציס ופרידמן יכולים להמשיך להתבדח על חשבונך – אבל טיילת נתניה, בפעם הראשונה שאני מתייצבת בחופיה, לא נופלת מזו של תל-אביב.
הנחיתה לאחר כ-15 דקות רכה ותוך שניות בודדות חוזרת הפעילות המחשבתית הסדירה לכנה. "בכל שנה כמות האנשים שמרחפים בארץ מכפיל את עצמו, המודעות לקיומם של מצנחי הרחיפה עולה", אודי מספר. ולמרות זאת, מרבית הישראלים יזהו את המצנח דווקא מהסרט הצרפתי שהפך לקאלט, "מחוברים לחיים", שם היה זה התחביב האהוב על פיליפ, גיבור הסרט, שגם הביא לתאונה הקטלנית שריתקה אותו לכיסא הגלגלים. "מה לגבי תאונות? אתה לא מפחד שיתרחשו לפעמיים?", אני שואלת את אותו לאחר שהוא חוזר מהטסה נוספת, ושוב לא מצליחה לערער את השלווה. "זה כמו מדע מדוייק מבחינתי, ולכן הסיכון שווה לסכנה שהאדמה תפער ותבלע אותנו", הוא מסביר ואומר כי "עד היום, בצניחות עם מדריך לא התרחשה בארץ אף תאונה".
"לשמוע את צווחות האושר זה סיפוק אדיר"
ההמראה בנתניה היא מגובה של 20 מטר, כשברחיפה מגיעים עד כ-300 מטר. אבל בישראל כיום ניתן לרחף במצנחי הרחיפה גם במקומות נוספים וגבוהים יותר כמו: בגלבוע, הר תבור ורמת הגולן. מי שבכל זאת מכור לאדרנלין ויזדקק לקצת יותר אקסטרים יכול ללמוד להטיס את המצנח בעצמו, ממש כמו שלמד עדן, נער בן 15 ובן למשפחת עולים משכונת דורה, אחת השכונות הידועות לשמצה בעיר. ב-2009 נפתחה בתיכון "שפירא" בשכונה מגמת תעופה בשיתוף הפעולה עם "המרכז הישראלי לרחיפה" שהפכה אותו לבית ספר מבוקש במיוחד. בשבוע הבא יהפוך עדן, אחד מגאוותיו הגדולות ביותר של אודי, לראשונה ל"טייס מסחרי" ויטיס מבוגרים בטיסות חוויה. הוא יהיה בין הקטינים היחידים בעולם לעשות זאת.
בסרט "מחוברים לחיים" פיליפ בסופו של דבר עולה בחזרה על המצנח כנכה משותק וזוכה להגשים את החלום שחשש ממנו. גם למתחם הזה בנתניה, אודי מספר, מגיעים מדי כמה חודשים קבוצה של ילדים או מבוגרים מעמותות שונות המסייעות לחולים ולנכים. "בשבוע שעבר הייתה כאן קבוצה כזאת. הם לא היו מסוגלים לתקשר, אבל לשמוע את צווחת האושר הזאת שיוצאת מגרונם, זה סיפוק אדיר". "אני בסך הכל סתלבטן", הוא מסביר, "מה שאני עושה כל היום זה לרחף באוויר, לרדת מהבית אל חוף הים ובחזרה ולשמח אנשים".
