בכל רגע נתון יש לי לפחות שלוש סיבות לגיטימיות להיות עצבנית בגללן. סטטוס רגשי מבולבל עד בלתי נסבל? כן. אכילה כפיצוי/ענישה עצמית? כמובן. מוצר טכנולוגי שחשוב לי כמו אוויר לנשימה ובדיוק התקלקל? תמיד. לטענת הפסיכולוגית שלי, עצבנות היא צורה מסוימת של דיכאון דווקא ולא, נגיד, דבר שאין דרך להימנע ממנו במאה ה-21. לדעתי לא. זאת כנראה הסיבה שבגינה היא כבר לא הפסיכולוגית שלי אבל את 50 הדקות השבועיות שהתפנו לי בזכותה, שמרתי לצורות אחרות של טיפול – אטרקציות והרבה מהן. מישהו רוצה לעוף בתוך מתקן בראשון לציון? אני שם. יש לי שעה לברוח מכלא שהוא חדר בריחה במדי אסירה? עושה. צריך ללכת לסקר את חדר הזעם הראשון בישראל? נו באמת, כל חדר שבו אני נמצאת הוא חדר זעם. ברור.
הדרך אל אותו חדר זעם ראשון בישראל התחילה במריבת פייסבוק עם חברה טובה שכללה את רצף ההודעות הבא: "טוב", "סבבה", תעשי מה שבא לך", "סבבה, גם את", "שיהיה", "טוב", ואז תרגיל ענישה בן שלוש שעות במסגרתו אני לא עושה לה לייקים. וחבל, דווקא היה לי מלא זמן פנוי להרים לה במושב האחורי של המונית כי נסעתי אל החדר שנמצא בתל אביב בשעת הצהריים, השעה הכי פקוקה וארורה ביום. אחרי 45 דקות של נסיעה בשני קמ"ש, אני יותר ממוכנה לפוצץ כל מה שנקרה בדרכי. לצערי, את פני בחדר הזעם קיבל האיש הכי נחמד בעולם, מלאך בשמי הקריזה ובאופן כללי, אדם שנראה כאילו תיעל את כל הזעם האנושי האפשרי שבו לטובת יצירה, עיצוב וכו'. שיבושם לו, אני לגמרי מפרגנת, אני פשוט באה ממסורת ארוכה וידועה של וריד מתנפח וקשה לי להזדהות ואני רוצה כבר לנפץ.
בכל מקרה, הוא הכין לי פופקורן וקנה את לבי בזמן שהתרשמתי מהחדר הקטן ובו מדפים על מדפים של ברווזים, גמדים, ספלים ושאר חפצים מהז'אנר ממנו נשים קונות דברים מכוערים במקסטוק והופכות אותן לדברים עוד יותר מכוערים אותן הן מעלות לקבוצות פייסבוק מפרגנות. התשובה הנכונה אגב, היא כמובן לא להיות. אז למרות שעריפת ראשו של ברווז או השלכת גמד אל קיר נשמע כמו מעשה תוקפני ולא נעים ולמה ככה, הם כל כך מכוערים שלא עצוב לכם עליהם. מכאן שילכו היישר לדף "חפצים מגעילים" וימותו שם.
כמו בכל אטרקציה, גם כאן יש ציוד: סרבל, מגן, קסדה וכל אקססורי שנועד כאילו להגן עלייך אבל בעצם להשמין אותך. רק המחשבה על איך שאני נראית בציוד הזה בתוספת העובדה שכל זה מצולם מזוויות שאין לי שליטה עליהן מוסיפה עוד קיסם למדורה שהיא אני. החלפתי את הפלייליסט ובמקום Rage against the machine עברתי ל-Caught out there של Kelis כי פעם בגדו בי, ונכנסתי לחדר אחרי שבחרתי את תפריט החפצים שלי לשבירה. לנוחיותכם יש בצדי החדר עוד ערימות של חפצים חצי-שבורים שהשאירו אחרים במקרה שבא לכם לעשות מהם פירה אכזרי אבל סביר שיגמרו לכם החפצים השלמים איתם נכנסתם ותרצו לצאת באמצע כדי לרכוש עוד כי אחרי שפוצצתם ראש של ברווז, יבוא לכם לנפץ מקלדת לשם הגיוון. פרגנו לעצמכם, זה חשוב ובעיקר – אל תמעיטו בערכן של ערימת צלחות שאותן השלכתם לקיר. זה הדבר הכי טוב בעולם אחרי פיצה.
כל החוויה עצמה מזככת, מרימה ומנקה שאריות לכלוך מהנפש שלכם אבל אל תתרגלו לתחושה, אחרי עשרים דקות בחדר ההנאה מתחלפת בהתשה ותרצו להגיד לעצמכם די וזה ממש בסדר כי לעשרים דקות בחדר זעם יש אפקט מרגיע יותר משעה וחצי של יוגה או מכדור קלונקס. סתם, זה לא נכון לגבי האחרון אבל לחדר זעם לא צריך מרשם. למעשה, מדובר בחדר שלא ברור לי איך לא היה קיים עד כה ואיך מדינת ישראל לא מאפשרת אחד כזה בשבוע לכל אזרחיה המודאגים. היה אפשר לחסוך לפחות דקירה אחת בזכות זה אבל כמו כל דבר במדינת ישראל – תיאלצו לדאוג לעצמכם ואם אתם דואגים לעצמכם ולבריאות שלכם, תגיעו לחדר זעם. לכולנו מגיע לחיות בסרט פעם אחת. ויש פופקורן.
איפה: יצחק שדה 22, תל אביב
מתי: 10:00 -22:00 כל יום בשבוע, כולל שבתות וחגים
כמה: מסלולים שונים שנעים בין 68 ש"ח ל-160 ₪
כמות אנשים: עד 2 בחדר אבל מומלץ להיכנס לבד
למי לא: ילדים מתחת לגיל 18, נשים בהריון
תפריט החפצים: כוסות, צלחות, ספלים, וואזות, מדפסות, פסלים. אפשר להביא פריט אחד מהבית בתיאום מראש.
להגיע בנעליים סגורות.
לאתר.