אוהבי הטבע והטיילים ביניכם הבחינו בימים האחרונים בשקנאים רבים שמגיעים לישראל כחלק ממהלך הנדידה שלהם לאפריקה. השקנאים הם העופות הנודדים הגדולים בעולם. כ-50 אלף מהם ייצאו מנהר הדלתה של הדנובה, יעברו בתורכיה, ויקיפו את הים התיכון דרך ישראל, בה הם עוצרים על מנת להטעין את גופם בדגים, לקראת המשך הנדידה לאפריקה דרך המדבר. וכאן בדיוק מתחיל הקונפליקט בין השקנאים הרעבים לדייגים, שבבעלותם בריכות דגים מסחריות. אוהד הצופה, אקולוג עופות של רשות הטבע והגנים, מספר איך מתמודדים הדייגים עם השקנאים, וחושף פיתרון אלטרנטיבי שיאפשר לכל הצדדים לחיות בשלום זה עם זה.
מחסלים את המדגה המסחרי
הקונפליקט שקיים בין השקנאים לדייגים לא נולד אתמול. הוא מתחיל למעשה בייבוש ימת החולה, שהדגים אשר היו בה, היו להם מקור מזון עיקרי, ויותר מאוחר, אגם הקישון, שהיה ממוקם על ציר הנדידה, והיווה לה תחליף עד שיובש בשנות ה-90. יחד עם זאת, בשנים הללו, מתפתח בישראל מדגה מסחרי אינטנסיבי. "כאשר, לשקנאים הרעבים והעייפים מהנדידה אין אלטרנטיבה אחרת, הם פונים לבריכות הדגים האטרקטיביות, ומחסלים שם את הדגה. אוכלים את פרי עמלם של הדייגים, גורמים נזקים שנאמדים במיליוני שקלים ומסכנים את הענף כולו. כך בעצם מתקיים קונפליקט שאין בו אשמים. הדייגים רוצים לשמור על פרנסתם, והשקנאים רוצים לחיות", אומר הצופה.
הקונפליקט הזה בנוסף גובה קורבנות. כאשר הדייגים נתקלים בשקנאים, הם לא בוחלים בשום אמצעי על מנת לשמור על הדגים שלהם, הם יורים בהם והורגים אותם, למרות שהדבר כמובן אינו חוקי בישראל. אבל זה לא מה שירחיק את השקנאים הרעבים.
מייבשים להם את מקור המזון
והם אכן מגיעים לישראל רעבים מאוד. בתורכיה, שם הם עוצרים לפני הגעתם ארצה, יובשו ב-50 השנים האחרונות 10,000 ק"מר של מים. מה שאומר, הרבה מאוד מזון עבור השקנאים, שמגיעים רעבים עוד יותר מבעבר הרחוק. "ישראל ומדינות אחרות, מתנהלות במדיניות של ייבוש מקווי מים ושאיבות יתר, בגלל מלריה או שטחי חקלאות, ומצד שני, השקנאים משיכים בציר הנדידה שלהם אלפי שנים, וצריכים לתדלק", אומר הצופה ומסביר, שהמשכו של הציר מכאן הוא דרומה, בחצייה של אלפי קילומטרים במדבר. בתחילת שנות ה-90 נעשה מחקר על שקנאים, ומחישובים פיזיולוגיים של אנרגיה, ותאי מדידה הסיקו שהשקנאים חייבים לזון בישראל כדי שיהיה להם מספיק אנרגיה לחצות את המדבר, בדיוק כמו שמטוס זקוק להטענה בדלק רב לפני שהוא חוצה את האטלנטי.
השקנאים מקדימים לנדוד
הצופה מציין שחלק גדול מההתקפות על בריכות הדגים נעשה על ידי קבוצות של שקנאים צעירים, שפחות מנוסים בתעופה. "ככל שהעונה חולפת, יותר ויותר צעירים מגיעים, וחלק מהבוגרים כבר עוזבים את אתרי הקינון ללא הצעירים", אומר הצופה ומצביע על תופעה נוספת, שקורית בשלושת העשורים האחרונים: מסות של נדידת שקנאים, הוקדמו בחודש וחצי.
בניטור אחר נדידת השקנאים, שהתקיים בשנות ה-80 על ידי רשות הטבע והגנים בעמק החולה, נמצא שהנדידה הייתה במחצית אוקטובר ובמהלך נובמבר. כיום, עיקר הנדידה הוא בספטמבר. "אחד ההסברים לכך הוא, שמקורות המזון והמים, על ציר הדרך בין מיצרי הדרדנלים והבוספורוס התמעטו, ולכן הם מגיעים אלינו מוקדם יותר, אך זה לא ניתן כבר להוכחה. מה שאנחנו כן יודעים זה שהימה הכי חשובה בתורכיה – אגם אנטיוכיה הייתה אתר חשוב לשקנאים, וכאשר היא יובשה באמצע שנות ה-80, מיד אח"כ הייתה עלייה במספר השקנאים ששהו פה בחורף".
לכל קונפליקט יש פיתרון
"על פי החוק, אני אמור לשמור על השקנאים", אומר הצופה, "וזה גם מה שישמור על הדייגים".
ומה ישמור עליהם? "בעולם אוטופי, תשוקם ימת החולה ומערכות מים נוספות, יהיו בתי גידול לחים, ביצות, אגמים, היינו רוצים שהמערכות הטבעיות שאמורות לתמוך בדגים, כולל הכנרת, ישוקמו ויהיה יותר טבע ומקום לשקנאים". אבל בינתיים אנו נאלצים להסתפק בפתרונות ריאלים יותר. "בבריכות דגים מגדלים לרוב במחזורי גידול, לפי מה שהשוק צורך. בין היתר, גדלים להם גם דגים שאינם ברי שיווק בגלל גודלם, מה שמכונה כ"הטלת פרא".
בעמק החולה גילה אחד הדייגים שאם הוא שופך את דגי הטלת הפרא בשמורת החולה, השקנאים אוכלים שם ולא באים לגנוב את הדגים שלו. "יצרנו ממשק מסודר, שבו לוקחים את דגי הטלת פרא ומאכלסים מקווי מים כמו מאגרי הקולחין בעמק חפר, ומשלמים עליהם לדייגים. התשלום סמלי אבל הוא מכסה לפחות את עלות העבודה". אנשי האקדמיה ואנשי שמירת הטבע בארץ ובעולם מברכים על הפתרון הזה, ומצד שני חלק מהדייגים מטיל עליו וטו וחושש שהדבר רק ישאיר את השקנאים באזור.
בסתיו הקרוב מתקיים שיתוף פעולה בין אגף הדייג של משרד החקלאות, ארגון מגדלי הדגים יחד עם החברה להגנת הטבע והרשות לטבע והגנים. כל אחד תורם את חלקו, ובמימון שהושג דרך קרן היסוד, יחקרו את האלטרנטיבה הזו. "אי אפשר להשמיד אותם, זו הדרך היחידה לנהל את הקונפליקט הזה, וככל שיהיה להם יותר מזון כך הם יישארו פחות".
אל תעצרו את הנדידה
ככל שהשנים חולפות, נדמה שאנחנו מתרחקים מהטבע. בימי קדם, הטבע היה ביתנו, והיום רובנו צריכים לנסוע קילומטרים כדי לראות אותו. ואכן יש לא מעט אנשים שנוסעים כדי לצפות בתופעה המופלאה הזו של נדידת הציפורים, ומברכים על כך שישראל נמצאת בלב האוטוסטראדה של ציר הנדידה שלהם. תחנות העצירה של הציפורים הופכות לאתרים תיירותיים שמושכים אליהם צפרים, חובבי טבע ומשפחות רבות. מעבר לשקנאים, עוברים כאן גם עגורים, חסידות, ומינים וזנים שונים של ציפורים. דחף ההישרדות שלהם, הוא זה שמביא אותם לנדוד. הן מרגישות בימים שמתקצרים, יודעות שבקרוב יגיע החורף, ומזונן יקפא, ולכן הן יוצאות למסע הארוך בן אלפי הק"מ, לעבר ארצות החום. ככה זה בטבע, הוא פועל כפי שהוא אמור לפעול, וכפי שהתנהל כבר מאות ואלפי שנים, ולנו בני האדם, לא נותר אלא להתפעל ממנו, ולא להפריע לו, אלא להיפך, לתמוך בו כדי שימשיך בדרכו ויתקיים עוד שנים ארוכות.
