על שלושה דברים עמד חג סוכות האחרון: על שמחת בית השואבה, על גל החום השרבי ועל המים הרבים הזורמים בנחלי הצפון. אבל שמחה לא הייתה, החום היה מעיק, ומי הנחלים זרמו אל הים באין מפריע. כך נראה חיק הטבע בגרסת הסגר ההדוק.
בימי שגרה, בחול המועד רבבות מטיילים פושטים על אתרי הטבע והמים בצפון, פוקדים נחלים, שמורות ומסלולי טיולים ומנצלים ימים אחרונים של חופש ומזג אוויר נעים בחיק הטבע. אלא שהשנה, ספג הצפון פגיעה קשה. האתרים השוממים, השמורות הנעולות ומסלולי הטיול הנטושים לאנחות נראו כמו חלום בלהות רע, ואין מי שיעיר אותו למציאות אחרת. הסגר הכפוי מאלץ את הציבור הישראלי, שאוהב לטייל, להישאר בין ארבע קירות וגוזר הדממה של אתרי המים.
סוכות הוא לא חג מים קלאסי, אבל מוטיב המים מגיע ממנהג עתיק שהתקיים בו בעבר ובמהלכו נהגו להוסיף למצוות ניסוך היין על המזבח, גם ניסוך מים ששאבו ממעין השילוח. את זאת חגגו מדי לילה בטקסים משמחים המוכרים כשמחת בית השואבה. תוסיפו לכך את מזג האוויר הקיצוני שחלף מעלינו ואת העובדה שנחלי הצפון גדושים ועדיין זורמים נמרצות בזכות החורף האחרון, ותקבלו מסקנה אחת - שהחג הזה היה צריך להיות כולו טיולי מים. אבל במציאות החדשה, אפילו השילוש הקדוש לא שינה את רוע הגזירה וטיולי מים נותרו מחוץ למשוואה, האתרים הפופולריים ננעלו לציבור, ולא היה מי שישמח במים הקרירים הזורמים בהם בגיל. משום כך מצאתי את עצמי משוטטת בין אתרי מים, נחלים ושמורות טבע, ללא מטייל אחד לרפואה, וטיול באוויר הפתוח הוא כידוע רפואה שלמה ומלאה, וכך גיליתי איך נראה הטבע בימים האלה וזכיתי במראות מופלאים מהולים בעצב.
כמו בסגר הקודם, השינוי הבולט הוא שבכל נקודות החן בהן ביקרתי, הטבע נותר אדון לעצמו. הוא משתקם, צומח פרא ומעניק את החופש לדיירי הקבע שלו. המחזות היו מצד אחד מלבבים, אבל הריקנות יכולה להמיס גם לב של אבן. בשמורת נחל עיון הצפונית, זורמים מפל הטחנה ומפל התנור הגבוהים, בזרם דק. המים מגיעים מדי קיץ בצינור מנחל דן שבזכותו מ-2009 השמורה לא מתייבשת בקיץ ואין תמותה מסיבית של בעלי חיים. במרפסת של מפל התנור מתגודדים בדרך כלל המוני אדם והיא הייתה כולה שלי לכמה רגעים וכך גם למרגלות מפל התחנה שזרם לאטו. רמזי בדראן, מנהל השמורה, מספר שבימים האלה הם רואים המוני חזירים שמסתובבים חופשי, גם בשעות לא שגרתיות, לצד נמיות ואפילו ציפורים שיורדות אל השבילים. "ככל שהסגר יימשך" הוא מוסיף, "הם ימשיכו ויתרגלו לשקט, למרות שצוות השמורה מסתובב בשטח לעבודות תחזוקה, גם אם לא כמו בשגרה". במסלול ההליכה שחולף בין שני המפלים יש בימים האלה מופע היסטרי של חצבים. בקיץ התחוללה בשטח שריפה שכילתה את העשב והותירה אדמה חשופה, ומתוכה פרצו אלפי חצבים בגבעולים תמירים וצבעו את המרחב בלבן צח.
גם ברמת הגולן נראו מראות דומים. בבניאס השבילים שוממים ורק הפקחים מסיירים בשטח. בתוך השקט התהומי מתנגן ברקע רק פכפוך המים המעיד על זרימה איתנה. בעינות סלוקיה פגשנו משפחה שהגיעה לחלץ את עצמה נפשית, והמקום שהיה פעם מרהיב ביופיו נראה נטוש, אבני הבזלת ניתקו ממקומן, אבל המים, הו המים הקרירים והמחיים, עדיין רוקדים בנתיביהם. גם בריכת עין תות מלאה מים, אם כי הם ירקרקים, אבל בזרימתם הלאה, הם יוצרים יובל קטן בתוך הסבך שאפשר לשים בו רגליים ולהתקרר. באתרי הטבע האלה שיחי הפטל עמוסים פרי וריח תאנים משכר עמד באוויר.
השמורה הקולנית ביותר היא שמורת החולה, ומשק כנפי העופות הנודדים וציוץ הציפורים, גוברים על השקט שבהיעדר מטיילים. יורם מלכה, מנהל השמורה, הוביל אותנו לאגם נסתר שם חזינו בפלא מתוצרת הטבע. בשעות אחר הצהריים המוקדמות החלו לנחות באגם, להקות ענק של שקנאים כמו מטס הרקולסים ביעף מרהיב. זו הייתה נחיתת הבכורה של להקה בסדר גודל כזה מראשית עונת הנדידה, ומלכה העריך אותה בכ-7,000-8,000 שקנאים שהתגודדו בצוותא במים. מופע כזה מתרחש לדבריו שלוש עד ארבע פעמים בעונה והרגשנו ברי מזל. אותן להקות ממריאות בשעות הבוקר המאוחרות, לעוד יום 'עבודה' וענן הציפורים שמתערבל במעגלים בשמיים מהפנט.
לפני ימים אחדים הוצבו בשטח מצלמות שמשדרות בלייב את ההתרחשות באגם, כחלק משיתוף פעולה בין רשות הטבע והגנים לקבוצת צ'רטר לחקר אקולוגיית חיות הבר. צוות החוקרים מנטר ועוקב אחר פעילות השקנאים כחלק מפרויקט הבוחן את ניהול הקונפליקט שבין השקנאים לבריכות הדגים, והצופים יכולים להתפעל מהיופי הנשגב ומעוצמת הטבע ופלאיו, להתרשם מהאכלה מבוקרת ופשוט ליהנות.
את עיניה של לילך ביטון, סגנית מנהל שמורת המג'רסה, שקיבלה אותנו מאחורי שער סגור, קשה לשכוח. המבע שלהן תיאר במדויק את הלך הרוח בשמורה ואת עוגמת הנפש שחשים אנשי הצוות המשוועים לקהל. המג'רסה היא אחת הפנינות המבוקשות והתוססות, כמו נווה מדבר בחבל ארץ חם שמעניק כשעתיים מרעננות במים צוננים לכרבע מיליון מבקרים בעונה. ביטון, שהמטיילים הם חמצן עבורה, מספרת כמה קשה לראות שבילים ריקים ואפיק נחל שומם. בשטח ראינו המון גללים של דורבנים שמרגישים נוח לשוטט חופשי, ולדבריה התופעה הכי מעניינת בעקבות הסגרים הם דגי שפמנון ענקיים שנצפו במים, כנראה המרוויחים הגדולים מהמצב. מפלס המים בשמורה עדיין גבוה להפליא. בחורף פקד אותה שיטפון עז שהציף שטחים נרחבים, לכן נאלצו בתחילת העונה לסגור זמנית את המקטע האחרון שהיה עמוק מדי, מה שלא מנע ממשפחות רבות ליהנות ולהשיב את הנפש.
סיימנו בפארק הירדן הסמוך ופגשנו את פיני אלמוג, האב המיתולוגי של ענף הקייקים בארץ. אלמוג ייסד את קייקי כפר בלום לפני למעלה מ-30 שנה ובעקבות ההצלחה הקים את אבוקייק. אחרי שנים שבהן לא היה מעורב בניהול, אלא טייל בעולם, חזר בתחילת השנה היישר לשיטפון שגרם נזק אדיר למקום ואחריו הגיעה הקורונה. אלמוג הוא כמו נקודת אור של מגדלור באפלה. למרות שהמקום ריק מאדם ועונת הקיץ הייתה קצרה כמו פתיל השהייה, מבחינתו הכל בסדר ובשלוות נפש ותעצומות שמקורם לא ברור הוא מדגיש שהמקום פעיל אבל אחרת. הצוות שוקד על תחזוקה, שיפוץ וטיפוח האתר והכנת העונה הבאה, והוא כבר מגלגל רעיון חדש לחורף - שייט קיאקים אל הכינרת. לכשיהיה אני מבטיחה לנסות ולרוץ לספר לכולם. עד אז, ולמרות שזה לא כל כך נעים לראות פארק סגור, או שמורת טבע, או שביל טיול בנחל, המציאות מתעתעת ומי ייתן שבקרוב מאוד יוסרו המגבלות, כדי שנוכל ליהנות שוב מטבע ישראלי מופלא.
