לא מזמן גלשתי באינטרנט ומודעה יפה בגוונים של שקיעה אדומה על רקע ים כחול קראה לי "למצוא זמן לאהבה". בתור מאמין מושבע של ההמצאה האנושית הטובה בהיסטוריה, הקלקתי עליה. המודעה העבירה אותי לדף נחיתה של עסק שמציע חדרים לפי שעה. כמו אליס שנפלה למאורת הארנב, פתאום נפתח לי עולם חדש, עולם ששמעתי עליו רק ברמזים.
הנחת היסוד שלי היא ששוק החדרים לפי שעה בנוי על כספי בוגדים. הנחה הגיונית. הרי מי עוד מחפש חדרים לפי שעה? האם אי פעם משהו עשה שנ"צ בחדרים האלה? או שזה בכלל שוק של מאהבים לטיניים רגע לפני שעולים למטוס וחוזרים לגוודלחרה?
>> זה מה שקרה כשהגענו לנתב"ג וביקשנו כרטיס לא משנה לאן
>>לעוד עדכונים היכנסו לעמוד הפייסבוק של mako חופש
עם השאלות האלה פניתי לחבר טוב שמנהל רשת מלונות בתל אביב, אבל כאלה עם כוכבים, טריפ אדווייזר וחצי פנסיון. "אצלנו יש הרבה אנשי עסקים שבאים לעשות שנ"צ" הוא הסביר לי ואני שמחתי לשמוע שהתיאוריה שלי אולי נכונה. "אבל מה שאתה מדבר עליו, זה משהו אחר". שאלתי אותו איך הוא יודע, והוא איתגר אותי ללכת ולאות את זה בעצמי.
ניתקתי את השיחה והכרזתי בנונשלט: "מאמי יש לי הפתעה, אנחנו הולכים לחדר לפי שעה"! בת הזוג שלי הרימה גבה וחייכה. "יאללה", היא אמרה מבלי לדעת לגמרי למה אנחנו נכנסים. לא כל כך הבנו מה אנחנו מחפשים, אבל כבר המודעה הראשונה בגוגל הפנתה אותנו למלון בוטיק שמציע בדיוק את מה שרצינו: שעות של אהבה, דיסקרטיות ונעלי ספא.
התמונות נראו לא רע בכלל, התאורה בהחלט הייתה אינטימית ובחדר אחד אפילו יש ג'קוזי מואר בכחול. "אם כבר הולכים אני רוצה ג'קוזי", אמרה זוגתי. הסכמתי איתה, הרי אין לנו אמבטיה בבית. המחיר של חדר הסוויטה היה יקר בהרבה מהחדרים הרגילים במקום: 300 שקלים לשלוש שעות לעומת 150 שקלים לאותו הזמן בחדר ללא ג'קוזי. בשיטוט מהיר הבנו שזה המחיר הנפוץ ביותר בכל שוק החדרים הזה.
אני אוהב לפנק, אז ללא היסוס הרמתי את הטלפון, כלומר לחצתי בסמארטפון, והתקשרתי למספר שמופיע במודעה. ענתה לי אישה שנשמעה צעירה ונעימה. "שלום", ניסתי להשמע מבוגר ורציני, "אני רוצה להזמין חדר". האישה שתקה. אולי בעצם לא מזמינים חדר לפי שעה? אדיוט! זהו, היא עלתה עלי. "כן, בטח" היא ענתה לבסוף. "למתי"? "היום ב-16:00, ואני רוצה את הסוויטה, ומה הכתובת בבקשה?" גמגמתי. היא צחקה. "אנחנו ממוקמים בבורסה ברמת גן". ניתקנו.
הבושה החלה לצוף
הבורסה ברמת גן, כמובן. אם כבר לעשות מעשה הזוי, אז כבר נלך עד הסוף. המקום שידוע ביהלומים ביום וברקדניות על עמוד בלילה. מתרגשים, עליזים ומאוד תמימים יצאנו לדרך. פינטזנו על אמבט הקצף שנעשה, על מיטת הקינג סייז הענקית ועל שירים של סיימון וגרפונקל.
הבורסה הייתה עמוסה ברכבים ובאנשים, כהרגלה לשעה הזו של היום, אבל חניה מצאנו דווקא מהר. את המקום עצמו לקח לנו רגע לאתר. הבניינים המוזנחים של הרחוב לא נראו כמו מלון בוטיק כפי שהבטיחה המודעה. מנורה גדולה וירוקה קראה לי, התחלתי להתקרב לעברה ומתחתיה ראיתי את הלוגו של המלון וחץ שמכוון לכניסה צדדית לבניין אפור גדול. הבושה החלה לצוף.
מולנו ממוקמת מעלית, מימין שלוש מדרגות עץ קטנות עם שטיח מקיר לקיר זול ובסופן עומדת בגאון דלת גדולה וכבדה ועליה טפט אפרפר, ישן ומתקלף עם לוגו המלון. הצצנו לבדוק שאף אחד לא מתקרב או יוצא מהמעלית וקיפצנו במעלה המדרגות. דפקתי בדלת. רגל ימין החלה לגרד לי. צילצלתי בפעמון, עדיין אף אחד לא פתח את הדלת ואז דלת המעלית נפתחה ומתוכה יצאו שני אנשים עם חליפות שהשתתקו ברגע שראו אותנו.
כל מי שעובד כאן בטח רואה אלפי בוגדים ביום, חשבתי והתחלתי להסמיק. למרות שאני לא כזה, הם חושבים שכן. אולי אני נותן להם עכשיו לגיטימציה לבגוד בעצמם ואני תורם לדרדור האנושות? נו שיפתחו כבר הם והדיסקרטיות שלהם. לחצתי על "פעמון הלילה" ואחרי שבחור צעיר עם כלב גם הספיק לראות אותנו, נפתחה לבסוף הדלת וקפצנו כמו חרגולים לתוך החושך.
מי בכלל רוצה לבוא למקום כזה?
לעיניים לקח זמן להתרגל לתאורה וככל שהתבהרה לי התמונה, התחלתי להבין לאן הגענו. חלל בריח של סיגריות ואוויר טחוב, ספות עור בצבע לבן, שולחנות שיש כבדים שמילאו את הרווחים ובר עץ גדול שמאחוריו בקבוקי אלכוהול מאובקים. האישה העלתה אותנו במדרגות לולייניות מפינת החלל המרכזי לקומת הגלריה. מול המדרגות ניצב שלט בטוש לורד "שירותים". עיצוב היפסטרי, חשבתי לעצמי, אבל בתכל'ס בתוך הגוף כבר לא יכולתי לעצור את ההרגשה. הבנתי שהגעתי לבית בושת.
"זאת הסוויטה", אמרה האישה וסגרה אחרינו את הדלת מיד אחרי שלקחה את התשלום מראש. אני וזוגתי נפלנו על המיטה הממש לא קינג סייז והוצאנו את כל הבושה שצברנו בכאבי בטן והתחלנו להתגלגל מצחוק. החדר היה קטן, עטוף גם הוא בשטיח מקיר לקיר זול ודביק. על הקירות תמונות של מלאכים, כאלה של הרנסנס, מראה גדולה ושתי שידות בצידי המיטה. מימין מנורת לילה עמומה ושני שוקולדים בצורת לב. משמאל על השידה מונחת חבילת מגבונים לא חדשה.
מול המיטה ניצבת דלת פלסטיק שקופה ומאחוריה האמבט עם התאורה הכחולה. לידו מחובר לקיר מתקן לסבון של סנו, כזה שיש ברכבות ותחנות מרכזיות. "אל תגידי לי שאין פה שירותים", התייאשתי. היה רק כיור. מסתבר שגם מי שמזמין את הסוויטה צריך להשתממש באחד משני תאי השירותים שבמרכז הגלריה. אלה עם השלט שכתוב עליו בטוש לורד.
לא ידענו איפה לקבור את עצמנו. זה היה מביך ודוחה בו זמנית. שתי תחושות גם ככה מוזרות, אז עוד ביחד? התאפסנו וחזרתי למצב החוקר שלשמו הגעתי. החלטתי לצאת מהחדר וללכת לקנות בירה. ככה אמשוך קצת זמן. לא ראיתי אותנו כלואים בתא הדביק למשך שלוש שעות. כשיצאתי מהחדר, לאורך הגלריה ספרתי עשרה חדרים. מלמעלה החלל המרכזי נראה עוד יותר כמו מקום למימוש הפנטזיות הסוטות וייצר הבוגדנות האכזרי.
אני לא מצליח להבין איך אנשים מצליחים לעשות כאן משהו. אפילו אם ארצה לבגוד אי פעם, בחיים לא אעשה את זה במקום שמקדש את הצד האפל של הסקס. זה נראה כמו המקום האחרון שארצה לממש בו את הפנטזיות שלי. רציתי הארדקור קיבלתי הארדקור.
חזרתי עם שתי בירות, והפעם המארחת פתחה מהר. קיפצתי על המדרגות הלולייניות וניסתי להבין מה זה המקום הזה, והגעתי למסקנה שזה נראה כמו מסבאה של פעם עם חדרים. שתינו את הבירות, סיימנו לראות מיסטר סטריינג' בטלוויזיה הקטנה לצד המיטה ועזבנו את הסוויטה.
בקיצור, לא שעות של אהבה, לא דיסקרטיות ולא נעלי ספא. בכל זאת, מה אפשר לצפות מתרבות שמושתתת על שקר? ככל שהתרחקנו הרגשתי איך האוויר נהיה נקי יותר והבושה מתחילה להתפוגג, אבל לא הגירוד הפסיכולוגי. לעולם לא אבין מי הולך למקומות האלה, אבל אולי זה רק אני שמנותק.