מדבר יהודה הוא בין המדבריות הקטנים בעולם, אבל בהחלט המיוחד שבהם. עם יופיו המחוספס ועוצר הנשימה, מצוקיו המלכותיים והסלעים הצחיחים הנמתחים עד השמיים, מדבר יהודה הוא מקום רוחני בעל יופי עתיק, ולמרות השממה שהוא מציג, הוא תמיד היה מלא חיים.
מי שכמוני לא חווה את מדבר יהודה, אלא רק בדרך אל ובחזרה מים המלח, פספס את אחת הנקודות המופלאות בישראל. בין היסטוריה עתיקה וסיפורי מורשת, פיתוח עכשווי ושילוב בין תרבויות, עמים ודתות, כאן למעשה מתקיים עולם שלם שמנסה בכל כוחו שלא להיכנע לזמנים ולהישאר כפי שהיה ביום שנולד.
יוצאים ללב המדבר
את הטיול במדבר יהודה עשיתי בהדרכתו, ובעצם בהנהגתו של עופר אוגש, שמכיר כל אבן, סלע ונחל במדבר יהודה. אוגש הוא טיילן מנוסה, עם עבר של שנים רבות במסעות ברחבי העולם, לרוב עם ג'יפים ושאר כלי רכב המותאמים לשטח. את מדבר יהודה הוא מכיר כמו את כף ידו הודות למאות סיורי השטח שכבר העביר במקום, בעיקר במסגרת מועדון 4X4 שהוא גם המנכ"ל שלו. אז כבר מהרגע הראשון ידעתי שאני בידיים הנכונות.
התחנה הראשונה שלנו נמצאת בצומת כפר אדומים, אצל חברת הטיולים והשכרת רכבי השטח "כנען תיירות תיירות מדבר", מכאן נאסוף את הרכב שילווה אותנו במהלך כל היום במדבר. הנקודה נמצאת ממש על כביש 1, באמצע הדרך בין ירושלים לים המלח. בזכות העובדה שאוגש מכיר כל סדק במדבר יהודה, לא היה לנו צורך בהדרכה או סיוע מיוחד של חברת הטיולים, אבל מי שמגיע לכאן יכול לשכור רכב שטח, לצאת עם מדריך למסלול ברמות קושי שונות לפי הרצון ולארגן מספר רכבים לפי מספר הנוסעים. כמובן שתמיד כדאי לקבוע מראש מכיוון שהמלאי מוגבל, בייחוד בימים של חופש שבהם הביקוש גבוה.
ובשביל שטח מהסוג הזה, צריך גם רכב שמסוגל לעמוד בתוואי הסלעי, לפעמים תלול (לפעמים אפילו מאוד), של מדבר יהודה. אנחנו קיבלנו את ה-Commander XT של החברה הקנדית can-am, שבו שני מושבים, והוא כנראה הרכב המושלם לסוג כזה של טיול. מדובר בכלי חדשני וקל לנהיגה, עם יכולת עבירות גבוהה גם בתנאי שטח מאתגרים במיוחד. עלינו על הקומנדר ויצאנו אל הדרך לסיבוב מעגלי שיסתיים בדיוק בנקודה הזו בצומת כפר אדומים.
התחלנו בנסיעה שלנו לעבר אזור התעשייה מישור אדומים, וחצינו בדרך את השטח שבו נמצא אזור אל-ח'אן אל-אחמר שנמצא לא מעט בכותרות. אם לרגע נשים את העניין הפוליטי בצד, לא הרבה יודעים שאת שמו קיבל המקום הודות לאתר ההיסטורי ח'אן אל-אחמר (הפונדק האדום בערבית) שנבנה על חורבות מנזר אותימיוס, היום באזור התעשייה, והיה למעשה פונדק לעולי רגל מוסלמים, שנבנה מהסלעים האדומים שבמקום. כמובן שכפר אדומים, מעלה אדומים ומישור אדומים, כולם קשורים למדבר אדומים שגם הוא קיבל את שמו הודות לתצורות הסלע האדומות.
לאחר שחצינו את שטח אזור התעשייה, יצאנו מהאזור הבנוי, מהמולת המכוניות והאספלט, ישירות אל הנוף הבראשיתי של המדבר. בתוך כמה דקות המציאות משתנה לעולם עתיק שבו הזמן כאילו לא נגע בו, ולמרות ההיסטוריה האנושית הבלתי פוסקת כאן, הכל נראה כאילו שנשאר כמו שנמצא לראשונה. אוגש מסביר שהשינויים אמנם לא נראים לעין אבל הם קיימים, ואפשר לאתר אותם במיוחד במערות שתושבי המקום חצבו לאורך השנים בסלע הרך, בבורות המים שהוא מצליח לאתר למרות שהם מוסווים במומחיות, ובשבילים הדקים שנוצרו משחיקת עדרי הצאן במשך השנים.
אנחנו נוסעים בתוואי שטח שלא מפסיק להשתנות כל הזמן, וזה כנראה עוד חלק מהסוד של המדבר. למרות שהוא נראה דומם ושומם, הוא למעשה משתנה ללא הרף, מחליף צורה ותופס פנים חדשות כל הזמן. כך נעלמים שבילים שעד אתמול היו קיימים, ושבילים חדשים נולדים במקומם. למזלנו הרכב שבו נסענו ידע להתמודד עם כל השינויים, בין אם בירידות ועליות תלולות, נסיעה בשטח סלעי במיוחד או אפילו במציאת דרך חדשה כשצריך, והיה נראה שהוא כלל לא מתאמץ.
מסע בין נופים קדומים
לאחר שהתרגלתי לצבעים החדשים בעיניים, הגענו לאחת התצפיות המרהיבות באזור - הר מונטר. פסגתו של ההר נמצאת כ-524 מטר מעל פני הים, וממנה נשקפים הנופים של מדבר יהודה, ים המלח והרי ירדן ממזרח, וממערב האזור המזרחי של ירושלים. לרבים ההר מוכר כ"הר העזאזל", שממנו בתקופה המקראית על פי האמונה היה מושלך השעיר לעזאזל ביום הכיפורים, במטרה לכפר על עוונות עם ישראל.
הר המונטר ידע ידיים רבות, מהתקופה המקראית, למנזרים שנבנו על פסגתו לאורך השנים, ועד להתבססות העות'מאנים ולאחר מכן הבריטים במקום. כיום אין הרבה עדויות ארכיאולוגיות ברורות, למעט מספר בורות אחסון, חלקם לצערי הרב מוזנחים ומלאים פסולת של המבקרים. אבל ללא הספק הנוף הוא השחקן המרכזי פה, וגם השקט המדהים.
בנסיעה די תלולה מטה, עשינו את דרכינו אל עבר אחד האתרים המרשימים במדבר יהודה, ויש שיגידו שבארץ כולה. מדובר במנזר מרסבא, מנזר יווני-אורתודוקסי שנבנה על מצוק מעל נחל קדרון, ובו נזירים שמתבודדים במערות, מקיימים את אותו אורח החיים הסגפני עוד מאז הוקם המנזר לפני 1,500 שנה על ידי הנזיר הקדוש בנצרות סבאס.
המרסבא הוא מבנה מרשים בהחלט, שנראה כאילו יצא מאחד הפרקים של "משחקי הכס", עם מבנים עתיקים, צריחים, כיפות ומדרגות תלולות. הנזירים שחיים כאן מתקיימים ללא חשמל ומים, והמקום הוא חלק ממספר מנזרים שנבנו במדבר יהודה, במטרה למצוא חיי פרישות בשקט המדברי, בין המצוקים החבויים מעין ומאויב. ואם יש מקום שבו אפשר בהחלט למצוא שלווה סטואית, הרי שהוא כאן.
הכניסה אל המנזר לא פשוטה, והיא כוללת את חצייתו של נחל קדרון וטיפוס במעלה המדרגות הרבות. אנחנו לגמרי הסתפקנו בהשתאות מהמראה הדרמטי של המנזר מנקודת התצפית שממול, כשמעט מתחתינו צפינו בקבוצות של צליינים מצוידים מכף רגל ועד ראש, מוכנים למשימה להתקרב לקומפלקס האדיר כמה שיותר. חשוב לציין כי הכניסה לנשים אסורה בהחלט עוד מיום הקמתו של המנזר, אך התצפית על הנוף שלו מבחוץ כנראה גם ככה עדיפה לכולם וגם לנזירים.
חזרנו אל הקומנדר שלנו, שכאילו הפך לבעל אישיות ולחלק אינטגרלי ככל שהמסע התקדם, ונסענו לכיוון דרום-מזרח לנקודה הבאה. בדרך עלינו על דרך כמעט סלולה, שהפכה לכזו בעקבות פיתוח ובניה שמתבצעים במקום. המשכנו דרומה, חצינו חלק קטן של נחל קדרון, והגענו למה שלפני כמה ימים היה מעבר מעל נחל גורפן, וכעת הוא גשר אדמה צר ומתפורר. המים סחפו חלק ממנו, והפכו את המעבר לבלתי אפשרי. שוב המדבר שינה את פניו. אוגש לא התייאש והחליט למצוא דרך חדשה, וכך נכנסו לתוך ערוץ הנחל, שעוד היה מעט לח ושלח אלינו מתזים של בוץ. לגמרי חלק מהחוויה.
המשכנו לנסוע במדבר, חוצים בדרכנו רועי צאן ועדרים באמצע השממה, מוצאים דרכים חדשות במקום אלו שנעלמו. באחת הנקודות עמד טרקטור נטוש שהיה תקוע בין סלעים בשביל שהמים מוטטו כמעט לגמרי. גם זה היה שביל שבו היינו אמורים לנסוע, אבל המשכנו ושוב דרך אחרת נפתחה.
כנראה שזה הניסיון, ואולי פשוט כושר ההתמצאות המושחז של אוגש, אבל הצלחנו להגיע דרך שבילים וואדיות עזובים אל הנקודה הבאה - בור עוזיהו. מבחוץ המקום לא נראה מיוחד במינו, מעין עמק קטנטן שבו המקומיים עיצבו בריכות קטנות. אוגש מסביר שאלה בורות שתייה, שמוליכים מים לתוך מאגר מים גדול. הוא הולך מאחורי מבנה סלע ופותח דלת ברזל קטנה ונכנס פנימה. מכאן מתגלה מעין פלא שקשה להאמין שנמצא פה.
בור ענק, חלל גדול ואדיר ממדים שבתוכו עמודים עבים וגבוהים. המקום נראה כמו כנסייה עתיקה שנמצאת מתחת לפני השטח, כאילו הגיע מסיפוריהם של נוודי מדבר. זהו למעשה בור מאגר למים, שמגיעים אליו מאותן בריכות בתקופות הגשומות, כשאת קו המים העליון אפשר לראות לפי הצבעים השונים. ירדנו לתחתית הבור, והתחושה הייתה כאילו צריך לשמור על שקט, כמו מקום סודי שידוע רק לאחדים. עלינו חזרה למעלה דרך המדרגות הדקות, ממשיכים במסע שלנו במדבר.
בדרך פגשנו לא מעט מטיילים, רועי צאן וטיפוסים שונים, כולם חלק מהחיים במדבר, כולם קטנים לעומת המרחבים העצומים. עצרנו לשתות בצל של עץ שיטה בודד, והשקט שנוצר לאחר כיבוי המנוע היה ממכר. שוב המשכנו לנסוע, הפעם לכיוון מזרח אל הנקודה הבאה שלנו - מצוק ההעתקים.
מי שלא עמד על הצוקים של מצוק ההעתקים, כנראה שלא באמת הרגיש אף פעם את העוצמה של הנוף הבראשיתי הקדום ביותר שהארץ הזו יכולה לייצר. המקום היחיד שאולי יכול להזכיר לי את התחושה הזו, הוא הצוקים של מכתש רמון. בכל אופן הנוף כאן דרמטי וציורי, כשלמרגלות הצוקים התלולים נפרס ים המלח עם הבריכות בצבע טורקיז-ירוק שנוצרו בעקבות נסיגת המים, וברקע הרי ירדן הגבוהים. זו המרפסת של המדבר, בנקודה הזו אפשר להבין איך מרגיש עיט כשהוא נח על סלע בקצה המצוק. עם קושי לעזוב את המראות הנפלאים, המשכנו שוב במסע, הפעם משנים כיוון צפונה.
בלי לגעת, לקחת או לשנות
בדרכנו לנקודה הבאה, חצינו שוב את נחל קדרון, הפעם באמת. זו הנקודה במסע שנצבט לי בה הלב, כי לאורך כל גדות הנחל ובתוכו, זרמו מים מזוהמים ומצחינים עם פסולת בכל עבר וכמויות אדירות של ניירות, פלסטיק וחפצים שלא שייכים לנוף הבתולי של המדבר. הסיבה לכך, אוגש מסביר, היא שהנחל מתחיל בירושלים וחוצה את שכונות ויישובי המזרח שלה, כך שלמעשה הוא משמש מעין ביוב פתוח שמוליך את מי השופכין והזוהמה עד לים המלח, שבלאו הכי סובל. כולי תקווה שהמחדל ייפסק, והנחל ישוב לזרום נקי בלב המדבר.
הגענו אל הנקודה הבאה שלנו, מסגד וחאן נבי מוסא, שבו על פי האמונה המוסלמית, קבור משה רבנו. המבנה המרשים בנוי מפונדק דרכים גדול, ובמרכזו חצר רחבה, כשבתוך המסגד נמצא הקבר לפי המאמינים. מסביב למקום משתרע בית קברות מוסלמי פתוח ורחב ידיים, שמחזק את העובדה שמדובר בנקודה קדושה עבור רבים.
עלינו על הקומנדר והמשכנו שוב בנסיעה, בדרך חצינו את כביש 1 לכיוון צפון, כשלימיננו בעמק ניתן כל העת לראות את יריחו. הגענו שוב לנקודה קסומה, מנזר סנט ג'ורג', גם הוא בדומה למרסבא בנוי בין צוקים גבוהים, בבנייה שנראית כבלתי אפשרית. ניצב על צלע הצוק מעל נחל פרת, מנזר ההתבודדות נראה כמו נווה מדבר, ומושך אליו צליינים רבים שבאים לחזות בפלא. אנחנו הגענו למקום בדיוק בזמן עם קבוצת צליינים, חלקם מיהרו לתפוס סלע מול הנופים האדירים, להתחבר לשקט ולרוח הקדושה שלשמה החליטו לצאת אל המדבר.
את המסע שלנו במדבר יהודה סיימנו על גבעה שנמצאת ממול למוזיאון השומרוני הטוב, עם צומת כפר אדומים למרגלותינו, והשמש שלאט לאט מתחילה לשקוע מאחורי ההרים של ירושלים. זו הנקודה המושלמת לחתום בה את המסע, עם המדבר מאחורינו, אנחנו משאירים אותו בדיוק כפי שהוא רוצה, בלי לגעת או לקחת ובלי לשנות. עוזבים אותו לנפשו עד הפעם הבאה, שבה שוב נחזור לבקר ונזכור שאנחנו אורחים לרגע במקום שבו לזמן אין כל יד.
ירדנו מהקומנדר, ונפרדנו לשלום מהרכב שליווה אותנו בנאמנות במסע, ואנחנו השבנו לו בשכבות של בוץ. לא נורא, גם זה כנראה חלק מהעניין של המדבר שבו אין מקום לפינוק. אבל את הפינוק שלנו מצאנו בתוך מסעדת השף הכשרה "הכנענית" שבמקום, שבה לצד חיוך רחב, קיבלו את פנינו עם פלטת בשרים גדולה ועסיסית, סלטים טריים וקובות שהזכירו לנו כמה היינו רעבים לאחר כל המסע. כמובן שלא יכולנו בלי עוגת שוקולד טובה וטארט לימון מצוין, וחזרה הביתה, הפעם בכבישים רגילים וברכב רגיל.
*הכתב היה אורח מטעם חברת "עופר אבניר"