סיון, תושבת צפון הארץ בת 41, נסעה לטיול בחודש ספטמבר בגרמניה אך נשארה להמשיך לעבוד שם למספר חודשים. בעקבות התחקיר שחשף כיצד עובדת וועדת החריגים המאשרת או פוסלת את בקשתם של התושבים לחזור לארץ, גם היא החליטה לשתף במסע שעבר עליה בדך חזרה לביתה.
סיון מתארת שבסוף היא הצליחה לחזור לארץ, אך בדרך נתקלה בקשיים רבים עד אשר הצליחה לעשות. זה מה שהיא עברה שלב אחר שלב, מהרגע שפנתה לוועדת החריגים ועד שהתפנתה למלונית הקורונה.
ההכנות לטיסה
וועדת אישורים לטיסה
"בשבוע שסגרו את השמיים פניתי לוועדת החריגים ובדקתי אם אני יכולה לחזור, אך קיבלתי תשובה שלילית . לרוב האנשים לא מסבירים מדוע ולמה לא מאשרים להם לחזור. זוהרגשה מוזרה לקבל סירוב לחזור לבית שלי, לארץ שבה אני חיה, למשפחה שלי. אני משלמת מיסים ואני אזרחית שומרת חוק.
"הבנתי שהם לא מאשרים לרוב האנשים גם לאנשים במצוקה גדולה. גם לילדים שנגמר הכסף, נגמר תרופות והורים חולים לא מאשרים להיכנס חזרה לארצה. שמעתי על מקרים שמאשרים לילד אחד כן ולאחר לא.
שבוע לפני הטיסה שבה חזרתי בסוף הגשתי בקשה חוזרת וקיבלתי תשובה חיובית ומאוד הופתעתי. לרוב אין לי מזל, אך הפעם זה היה שונה. פחדתי שמשהו ישתנה אבל קיוויתי שאוכל לעלות על הטיסה."
רכישת כרטיס הטיסה
"בהתחלה חשבתי שאסע לחודש ואחזור כבר באוקטובר. ברגע שהשמיים נסגרו ניסיתי להספיק לטוס לפני אבל אי אפשר היה לדעת מה קורה כאן, הדברים מתרחשים נורא מהר ולכן בלית ברירה הטיסה נדחתה. חברת התעופה לופטהנזה שינתה את מועד הטיסה כי לוח הטיסות השתנה ובסופו של דבר חברת לופטהנזה הציעה לי טיסה כשיכלה, כי כל הזמן הייתי בקשר איתם והצלחתי למצוא מקום ולטוס חזרה לארץ."
בדיקת קורונה 72 שעות לפני טיסה
"הייתי בעיירה קטנה ליד המבורג, שם נמצא מרכז בדיקות גדול שיש בו גם בדיקות. הבדיקה עלתה לי 69 יורו והתוצאה הגיעה ממש מהר. מהמבורג טסתי בטיסה פנימית לפרנקפורט. הטיסה היא כמו רכבת. האנשים שם צייתנים ושומרים על החוקים, למרות שהייתי לבד הרגשתי מוגנת ובטוחה. ביום בהיר אחד קיבלתי אישור מהוועדה, ולאחר עוד ביטול של הטיסה וכרטוסה מחדש נראה היה שהפעם אני באמת עתידה לטוס.
"אחרי נסיעה ברכבת מקומית נוספת הגעתי לשדה התעופה. זמן ההמתנה בתור למסירת המזוודות בדוכן של לופטהנזה התארך מאוד ביחס לימי השגרה, בגלל אישורי קורונה שונים שהנוסעים נדרשו להציג. משסוף סוף הגיע תורי, הצגתי את שלל האישורים שאספתי בימים האחרונים: תוצאה שלילית של בדיקת קורונה, אישור ועדת החריגים, אישור כניסה לארץ. שילמתי על המזוודה הנוספת ושלחתי את המזוודות. נמל התעופה היה כמעט ריק, ועצוב. כמעט כל החנויות ובתי הקפה היו סגורים."
תחילת המסע חזרה לישראל
פרנקפורט
"הבידוק בפרנקפורט היה מקיף ויסודי. בסיום הבדיקה הגופנית הופתעתי כשהאישה שבדקה אותי ביקשה שאוריד את המסכה. בהיסוס הורדתי אותה, והיא סימנה לי להפוך אותה. האישה ושני עובדים נוספים הסתכלו לראות שלא החבאתי בה שום דבר.
"ביקורת הדרכונים האוטומטית עברה מהר בשדה הריק, וכבר מצאתי את עצמי בדרך לגייט. היו לי עוד 45 דקות עד לבורדינג. כשהגעתי לגייט נפלו פני - בידוק נוסף בהוראת מדינת היעד, כלומר ישראל. האם בזמן קורונה, כשגם ככה אין כמעט טיסות, יש צורך בשני בידוקים ביטחוניים?
"ברמקול הכריזו שאוטובוס אחד כבר יצא, והחלו לקרוא לאנשים להצטרף לתור, אבל התור לא זז, והאנשים גם הם לא זזו בהתאם. בימי קורונה נשארתי במקומי כדי להימנע מהצפיפות עד כמה שאפשר.
"אחרי כ-20 דקות או חצי שעה, משהתור רק התארך ולא זז, פרשתי וחיפשתי מקום ישיבה, אך בכל ספסל ראיתי פרצוף ללא מסכה שהרגיש לי קרוב מדי. עקבתי בדריכות אחר מצב התור, ואז נשמעה ברמקול בקשה מכולם להיות בשקט כי יש לו הודעה חשובה בשבילנו. הכרוז הודה לנו, ופתח בהודעה דרמטית. מדינת ישראל הכריזה על עוצר לילי, ומכיוון שהטיסה שלנו כבר הייתה באיחור גדול, המטוס המריא עם הנוסעים שהספיקו לעלות אליו, וכולנו נשארנו פה בגרמניה לבלות את הלילה."
המטוס יוצא
"בכל שנותיי כנוסעת בדרכים תמיד היה כלל אחד בל יעבור: המטוס לעולם לא ימריא עד שאחרון הנוסעים יעלה. מלבד נוסעים בודדים שהגיעו באיחור משמעותי, אבל שום מטוס מעולם לא המריא בעיצומו של הבורדינג. השקט של ההקשבה באולם התחלף בשקט של הלם. הכרוז הודיע שכל הנוסעים בעלי ההיתר להיכנס לגרמניה מתבקשים להגיע לשני אנשי צוות שחיכו בכניסה לגייט. קמתי והלכתי, והתאספנו שם כ-15 אנשים.
"הקבוצה הקטנה שלי שמה פעמיה לכיוון הדסק של לופאטהנזה והתחלנו בתהליך ארוך של רישום למלון שניתן לנו ע"י שדה התעופה. בינתיים שאלנו מה קורה עם האחרים שנשארו בגייט ושמענו שהם כנראה נשארים לבלות את הלילה על הרצפה. נאמר לי שהטיסה שלי תהיה רק בעוד יומיים - ביום חמישי, והיו אנשים שאפילו לטיסה הזאת כבר לא נשאר להם מקום, והם כורטסו ליום ראשון."
היום השני בבוקר
"קיבלתי מיילים מלופטהנזה עם התנצלות על מה שקרה, ורישום חדש לטיסה שלי להיום. חזרתי לשדה התעופה היישר לבידוק. תוך מספר דקות סיימתי את תהליך הבדיקות והאישורים. בבוקר קיבלתי פטור מיוחד מבדיקת קורונה נוספת, למרות שעברו מעט יותר מ-72 שעות מהבדיקה שעשיתי ועד להמראה. היו כאלה שכן נדרשו לחזור על הבדיקה."
הטיסה לישראל
"בטיסה אנשים לא שמרו על החוקים ולא היו עם מסכות. דיברתי על כך עם הדייל במטבחון והוא סיפר לי שהוא כל פעם עובר עם מסכות, אבל הנוסעים מורידים אותן שוב ושוב. לא היה לי לאן לברוח. עשיתי סיבוב במטוס וראיתי שבכל שורה יש מישהו ללא מסכה או שהמסכה יושבת עליו בצורה לא תקנית. הרגשתי לכודה וחרדה. במטוס הייתה מסיבה חברתית של ממש.
"אחרי הנחיתה נשארתי אחרונה במטוס, מחכה בסבלנות שהתור הצפוף יצא. לפני שיצאתי, עוד ניהלתי שיחה קטנה עם הדיילים על הפרות ההנחיות הגסות שהתרחשו בטיסה. הם סיפרו לי בעיניים כמעט דומעות שעשו כל שביכולתם, הסתובבו וחילקו מסכות, גם כאשר קיבלו דיווחים על נוסעים מסוימים ללא מסכה, ושמעבר לבקשה פעם, פעמיים ושלוש הם לא מסוגלים להרים את הקול."
ההסעה למלונית
"עברתי במהירות את המסלול הריק עד לביקורת הדרכונים, ונפלטתי לאולם קבלת המזוודות. שם נערכה עמדה של פיקוד העורף לרישום למלוניות. הגעתי מוכנה לרעיון שאתפנה למלונית, וזה היחה ידוע וברור לי, אך היה שלב אחד בתהליך שבו הייתי צריכה להילחם. ההסעה למלוניות מתבצעת באוטובוסים עמוסים באנשים, כשחלק מהנוסעים מורידים את המסכות. לזה לא הייתי מוכנה בשום פנים ואופן.
"אני מוכנה לנסוע בניידת למלונית, אני מוכנה להזמין מונית על חשבוני בליווי שוטר. כל פתרון שמונע את הסכנה הנשקפת באוטובוס דחוס כזה. כל החלונות היו סגורים, היה ריח רע באוטובוס, וביני לבין הנהג הפרידה יריעת פלסטיק עבה.
"בספסל שלידי התיישב בחור אחר ללא מסכה. ביקשתי ממנו לחבוש את המסכה והוא חבש אותה באי רצון מופגן. הסתובבתי וראיתי שהוא הסיר את המסכה כעבור רגעים ספורים. קמתי ממקומי עם התיק ועשיתי את דרכי לעבר דלת היציאה כדי לדווח על כך. כשהגעתי לדלת, גיליתי שהיא נעולה.
"וכך, מצאתי את עצמי בקופסה סגורה, ללא אוורור. דרשתי תשובות והתגובה היחידה היתה שאני יכולה לפנות לוועדת חריגים ולבקש להמשיך את הבידוד בבית ולא במלונית, אך לא הייתה לי כוונה לנסות ולהתחמק מהמלונית.
"במלונית חל איסור לעזוב את החדר אפילו בצעד אחד. בגרמניה בחיים זה לא היה קורה."