אני ישראלית. ישראלית צברית. נולדתי בישראל וגדלתי בישראל. אכלתי במבה מגיל 4 חודשים, בימי ההולדת שלי הגישו פיתה עם חומוס, סבבה לי להזיע ואני מכירה בעל פה שירים של אייל גולן וחווה אלברשטיין גם יחד. כמו שאמרתי, אני ישראלית.
>>לעוד עדכונים היכנסו לעמוד הפייסבוק של mako חופש
רצה הגורל ועברתי לחו"ל, ולא סתם חו"ל - רומניה. הנה הגיע הקיץ, זמן החופשות האולטימטיבי, ובדנ"א שלי חופש מתורגם לים, כך שדי בטבעיות ברור לי שאת חופשת הקיץ שלי אבלה בישראל. ופתאום מצאתי את עצמי תיירת בבית שלי, וזה מוזר.
ביקור מולדת הוא ביקור שמעורר בי תחושות שונות שקשה להגדיר אותן, הן סותרות אחת את השנייה ומגיעות בזו אחר זו או אפילו יחד, מאין מאניה דיפרסיה לשבועיים. געגוע מופיע עם רצון להתרחק, תחושת אהבה עצומה ומיד אחריה דחייה, צחוק רודף בכי, כל הבטן מתערבבת והלב לא יודע מנוח.
"צעדתי על ויצמן תוך כדי כשאני מתבוננת מסביב בעיניי תיירת"
כשהגעתי הביתה, לארץ, מיד עטפה אותי תחושה מוכרת כזו. צעדתי לי על ויצמן כפר סבא, והכרתי את המוכרת בקיוסק, נופפתי לשלום לקשיש על הספסל, פגשתי בגן השעשועים חברות מהיסודי ולא השתמשתי בוויז. הגוף יודע מעצמו לאן ואיך להגיע. המשהו המוכר והבטוח הזה מחבק מכל כיוון. מצד שני, כל כך הרבה זמן לא הייתי פה שדברים השתנו. צעדתי על ויצמן תוך כדי כשאני מתבוננת מסביב בעיניי תיירת, סוקרת את הבניינים, את שלטי הרחוב, מזהה את כל מה שחדש ואת מה שנעלם, קולטת שירים חדשים ברדיו ופנים חדשות במעלית הבניין. פתאום המוכר כבר אינו כל כך מוכר. וזה לא שלא ידעתי את זה, ידעתי - אבל שכחתי.
בשבוע הראשון שרצתי בים. רק רציתי להרגיש את החול מתחת לרגליים, את השמש על הפנים ולדעת שלא ירד עלי גשם בשעות הקרובות. חשתי אושר אמיתי שהתפוגג ברגע בו הצעתי לחברה שלי אייס קפה. המלצרית השזופה במכנסון הקצרצר והפאוצ' על המותניים, חייכה אלי חיוך ענק ואמרה: "שני אייס קפה, 50 שקלים". ואני? התעלפתי. לא בכוונה פשוט כך יצא. היא נאלצה לגרד אותי עם שפכטל מהרצפה ולנפנף עלי בתפריט קרוע עד שתחזור לי הנשימה. שבועיים בארץ עלו לי כמו סופ"ש בשוויץ. וזה לא שלא ידעתי את זה, ידעתי - אבל שכחתי.
בשנה האחרונה התגעגעתי לאנשים שמדברים בלי בושה, לאנשים שמתייחסים אליי, שאכפת להם ממני ומהנוכחות שלי במרחב שלהם, לאנשים שאכפת להם מפוליטיקה וממה שקורה במדינה שלהם, לאנשים שמדברים עם הידיים ועושים רעש. לאנשים כמוני. ובאמת מאוד התרגשתי מהישראליות הזו מסביב. אבל בשבוע השני, התחיל לדגדג לי בבטן, מן תחושה מוזרה כזו שהיה לי קשה להסביר אותה לעצמי. ניסיתי להבין מה אני רוצה להגיד, מה מתגלגל לי עוד רגע על הלשון, עד שהבנתי: "סתמו!!" זה מה שרציתי להגיד. יאללה, זו החופשה הכי רועשת שהייתה לי מזה הרבה זמן. החיים בישראל הם חיים של רעש תמידי ובלתי פוסק ונראה שהאוזניים שלי קצת הסתגלו לשקט של הניכר. וזה לא שלא ידעתי את זה, ידעתי - אבל שכחתי.
בשבוע הראשון רציתי לאמא. לא רק להיות אצלה בבית, להריח את הריח שלה ולאכול את האוכל שלה, רציתי ממש אותה. לשבת לה על הרגליים ולהתכרבל, להיות איתה ושהיא תהייה איתי ורק איתי, לחוש מוגנת ואהובה כמו ילדה קטנה. החופשה בארץ היא בעצם ביקור מולדת וביקור מולדת בשבילי הוא משפחה, הוא אמא. אבל ברקע התרוצצו הנכדות שגבו את כל תשומת הלב ומהר מאוד אמא שלי התחילה להתנהג כמו אמא. "למה את לא מסיימת את מה שבצלחת?", "מתי תספרי את הילדה?", "קבעת תור לשיננית?". וזה לא שלא ידעתי את זה, ידעתי - אבל שכחתי.
כשהסתיים הביקור חזרתי לבוקרשט, שהיא איפה שאני גרה עכשיו אבל היא לא המקום שאני קוראת לו בית. ולהפתעתי גיליתי שהחזרה לפה משולבת בתחושת נינוחות מוזרה, נינוחות בייתית אפילו.
החופשה בישראל עוררה בי סוג של טירוף רגשי. אני אוהבת את ישראל בכל נימי ליבי ויודעת שזו אהבת אמת, כי למרות כל הביקורת שיש לי, כל התלונות וכל ההערות, החיוך לא ירד לי מהפנים. שמחה על היכולת החדשה שסיגלתי, להסתכל על הדברים מהצד, לבחון את הבית ממקום מרוחק, כי מה שרואים מכאן לא רואים משם. וזה לא שלא ידעתי את זה, ידעתי - אבל שכחתי.
סיכום הביקור בארץ:
מזג אוויר
בשבוע הראשון: יואו, כמה חם פה! (סמיילי מאוהב). סופסוף אתפוס קצת צבע ולא אראה כמו קיר צבוע סיד.
בשבוע השני: יואו, כמה חם פה! (אימוג'י כועס) אני מתאדה!!!! העור שלי נשרף, הקרקפת נמסה, שמישהו יגביר את המזגן, ועכשיו!
ים
בשבוע הראשון: יאיייי, ים. מטקות, חתיכים/חתיכות מול העיניים, מזמוזים בין הגלים, טיול רומנטי יחפים, אני ממש לא מבינה איך אנשים חיים במדינות בלי ים, זה כמו חופשה בתאילנד. חלומי פה.
בשבוע השני: מדוזות.
אוכל
בשבוע הראשון: לנגב חומוס, ד"ר שקשוקה, בורקסים של אמא, אבולעפיה, קוסקוס של בית, אייס קפה.
בשבוע השני:אפשר להפסיק עם הפחמימות האלו כבר?!
עלויות
בשבוע הראשון: כמה יקר פה? מה זה!
בשבוע השני: פשיטת רגל.
נהיגה
בשבוע הראשון: נוסעים פה כמו משוגעים. מה נסגר אתכם? למה לצפור כל הזמן? הזויים.
בשבוע השני: יאללה, התחלף לירוק. סעו כבררררררר. נו, זוזו, תנו לעקוף.
ישראלים א'
בשבוע הראשון: איך התגעגעתי לאכפתיות ולערבות ההדדית. אני לא סתם אוויר, גם לזרה ברחוב אכפת ממני.כן, צודקת, באמת התינוקת מזיעה, איזו חמודה ששמת לב.
בשבוע השני: לא, אני לא בהריון ואת לא יכולה ללטף לי את הבטן. אני מכירה אותך בכלל?
ישראלים ב'
בשבוע הראשון: "יש לי ציפור קטנה בלב", איזה "וויב" אדיר של שמחת חיים, מוזיקה בכל שעה, אנשים מדברים. אני מדלגת לי ברחוב מרוב אושר.
בשבוע השני: אויש, שקט כבר. די. לא צריך לצעוק, אני מטר ממך.
נופים
בשבוע הראשון: יש פה הכל! תוך שעתיים אפשר לראות גם ים וגם מדבר, גם הרים וגם בקעות. חופים מקסימים, תצפיות מרהיבות. מדינה מהממת.
בשבוע השני: אפשר את זה ביותר מלוכלך אולי? מה נסגר עם הבדלים והטינופת בכל מקום? אי אפשר לשבת.
שירות
בשבוע הראשון: תענוג. אנשים אמיתיים ולא מזויפים. כמה נוח לקבל שרות שהוא לא צבוע אלא כנה ובגובה העיניים.
בשבוע השני: טוב, יש לך את זה ביותר דווחה? בסך הכול ביקשתי עוד מפית.
שפה
בשבוע הראשון: עברית שפה יפה. עברית בכל מקום, מבינה מה אומרים לי ומבינים אותי, יכולה לקרוא שלטי חוצות.
בשבוע השני: אי אפשר לרכל על אנשים.
לינה אצל ההורים
בשבוע הראשון: אין כמו בבית. כמה כיף ונעים ורגוע זה לראות את אמא על הבוקר, ולאכול עם אבא חביתה בערב.
בשבוע השני: תצילו אותי בבקשה. אני רואה את אמא שלי כל בוקר ואת אבא שלי כל ערב. מישהו מכיר מלון טוב בנס ציונה?
לינה אצל ההורים ב'
בשבוע הראשון: מסיבת פיג'מות, כמו בתיכון. איזה צחוקים לנו. אלכוהול ושיחות נפש לתוך הלילה.
בשבוע השני: אחותי, יש מצב שאת נוחרת?
תודה ללי טישלר-לינדן על הפלפולים והחידודים.
*דנה לב, דוקטורנטית לחינוך, אוהבת שוקולד, חולמת קיימות ומשלחת יהבה על המקלדת בבלוג יומן מסע המלווה אותה בחיים ברומניה.