סוף אפריל בואכה מאי, עננות נהדרת בשישי מדרבנת לתכנון טיול זריחה בשבת. אני מצלצלת ליואב דרעי, חבר עתיר ידע ומורה דרך מחונן, ומקבלת מסלול אינסטגרמי ממש. תוך שעה נרתמים משוגעים נוספים לדבר וקובעים להיפגש ב- 6.00 בבוקר בפסגת התבור.
> מסלולי טיול מומלצים באזור הגליל התחתון
לפנות בוקר, ב- 4:00 ליתר דיוק, אני מציצה בטלפון עם תקווה אחרונה שרעיון העוועים מאתמול קרס או לפחות נדחה. כלום. אני מסננת קללה חרישית, מתארגנת בזעף ויוצאת.
באשמורת ראשונה אנחנו נוסעות בכבישים חשוכים, גשומים. מביטות זו על זו בעיניים רושפות, וממתינות שאחת מאיתנו תישבר ותודיע על חזרה הביתה, להציל את שעות השינה האחרונות ממנוחת השבת. שקט. אף הגה לא נשמע.
על פסגת התבור אנחנו מגלות מכוניות נוספות, עומדות בגשם שוטף. יושביהן מביטים בנו באשמה. המצפון שלי מעולם לא עבד קשה כל כך. 40 דקות תמימות אנחנו ממתינים לראשון שיישבר, יחזור על עקבותיו ויסמן לכולנו לשוב על עקבותינו. כלום. חבורה של עקשנים אחוזי אופטימיות.
זריחה לא ראינו, אבל בתום 40 דק' התבהרו השמיים. עננים סמיכים, לבנים ואפורים, הסתדרו כמו בציור, ו-12 איש ואישה חמושים במצלמות ובמעילים יצאו החוצה עם חיוך מאוזן לאוזן, מתחבקים לקראת יום מבשר טובות סופסוף.
שבת מושלמת - המיקום מושלם
קשת יפהפייה, צבעונית, החלה להימתח על פסגת התבור, בינות לעננים. אנחנו צווחים מאושר. הנה הגמול שלנו על השכמה באישון לילה. מדובר היה, כפי שעוד ניווכח, בגמול ראשון בלבד, כי השבת הזו עתידה היתה להפתיע אותנו בכל כך הרבה היבטים.
לאחר עשרות קליקים מול נוף עוצר נשימה וקפה שחור וריחני שהתבשל על גזייה קטנה בתא המטען של אחד הרכבים, אנחנו שמים את פעמינו לכיוון הכנסייה שבקצה ההר. כנסיית ההִשְׁתַּנוּת שייכת לזרם הפרנציסקני-קתולי בנצרות. על פי המסורת, התרחשה כאן ההִשְׁתַּנוּת של ישו, אירוע שבמהלכו דיבר עם משה ואליהו, ואוּשַׁר מעמדו כבן האלוהים. הכנסייה נבנתה על ידי האדריכל אנטוניו ברלוצי במשך חמש שנים בראשית המאה ה-19. על ההר ניצב גם מנזר יווני-אורתודוקסי המוקדש גם הוא להִשְׁתַּנוּת.
אנחנו צועדים בדרך היפה משער הברזל, דרך שדרת ברושים, אל פתח הכנסייה. הנשימה כמעט נעתקת אל מול הנוף הפתוח שהכנסייה צופה אליו. ברקע נשמעים קולות שירה של צליינים, נזיר עוטה גלימה חומה הקשורה למתניו באמצעות חבל נעתר בעיניים טובות למצלמה שלי. אפילו הדרך הארוכה חזרה הופכת נינוחה כשקרני שמש ממוקדות חודרות אל בין הברושים ויוצרות מולנו משחקי אור וצל.
רבע שעה אחר כך אנחנו חונים בצד הדרך, לא מוותרים על תצפית מופלאה אל הנוף, ופותחים שולחן לארוחת בוקר בשטח, שאין כמוה: סלטים טריים, מיני מאפה, ירקות ופשטידות וכמובן תה צמחים חם. ענן קודר שהתמקם בדיוק מעלינו, נשבר בבת אחת ומטח גשם אימתני וממוקד ניתך בזעם על השולחן שלנו, המלא כל טוב. שוב מתברר שאין ייאוש בעולם כלל, וגם גשם שלא בעיתו מתקבל בהבנה. בעוד אנחנו נוטפים מים, ארוחת הבוקר מעתיקה את מקומה לטובת תא המטען של אחד הרכבים. מטריות נפרסות ומעילים נרטבים. שום דבר שיכול לקלקל גרם אחד של מצב רוח מרומם ותאבון בריא.
כצפוי וכנהוג, דקות לאחר שהארוחה נאספת, שמש יפה הִזְדַּהֲרָה בשמיים, מנחמת את הרטובים שבינינו. אנחנו מחייכים זה לזה ויוצאים למסלול מעגלי מישורי מול גלויות נוף שמבצבצות בין העצים וחולפים על פני כלניות מטוללות אחרונות. כבר הוחלט שכלום ושום דבר לא יוכל לקלקל את היום הזה. אנחנו נכנסים חזרה לרכבים ויוצאים בשיירה ארוכה וצוהלת לכיוון כפר כמא, אחד משני הכפרים הצ'רקסים בארץ, וזה שזכה לאחרונה בכבוד להיכלל ברשימת ה"כפרים התיירותיים" הבינלאומית של האו"ם.
הכפר שקט ורחובותיו מצוחצחים
הדרך אל הכפר עוברת בין שדות חרושים, חלקם קצורים. באלות של תבואה שנקצרה ונאספה קורצות לנו מרחוק. כרמים ירוקים, מסודרים בשורות ישרות, שעננים מופלאים מעטרים אותם, גורמים לנו להחסיר פעימה ולשלוף מצלמות.
רטובים מגשם, שמחים ומאושרים על שעות האושר שחווינו, אנחנו מתיישבים במוזיאון למורשת הצ'רקסים, ומקשיבים לדוד, ששום דבר בחזותו החיצונית לא היה מסגיר את מוצאו, או כפי שהוא מציין בחיוך: את הקרניים השארתי בבית ואת הזנב למדתי להסתיר. מולנו ג'ינג'י בהיר עור, ללא שמץ של מבטא זר, שבקיא בתולדות העדה הצ'רקסית ממנה הוא מגיע, ואת המסורת שלה הוא יודע על בוריה.
הצ'רקסים הם עם שמוצאו בצפון הקווקז. בשנת 1864 החל גירושם מן הקווקז כחלק מרצח העם שביצעה רוסיה. כיבוש הקווקז בידי האימפריה הרוסית במאה ה־19 הביא להרס רב – קרוב למיליון וחצי צ'רקסים נרצחו וכמעט 90 אחוזים מהם הוגלו ממולדתם. היסטוריונים מסכימים כי רצח העם הצ'רקסי הוא האסון הגדול ביותר במאה ה־19. הכנסייה שתמכה תמיכה שקטה בכיבוש הרוסי, הובילה את הצ'רקסים להתנער מהנצרות, ולהתאסלם בהדרגה.
בישראל חיים הצ'רקסים בשני כפרים בגליל: ריחניה וכפר קמא, מתחתנים בתוך העדה בלבד, ועל ידי כך משמרים מסורת ותרבות מהעתיקות שיש. בחודשי הקיץ נערכים פסטיבלים בכפרים הצ'רקסיים, ובמהלכם לובשים בני העדה בגדים מסורתיים, רוקדים ריקודים צ'רקסיים וחוגגים בלוויית תיירים רבים שמגיעים לקחת חלק בחגיגות הצבעוניות והשמחות בגליל.
עם תום ההסבר מוביל אותנו דוד לסיור במרכז העתיק של הכפר, שסמטאותיו הצרות והיפות עשויות בזלת. מסגד אחד ויחיד נמצא בלב הכפר, ומקבל אליו את תושביו. הכפר שקט מאוד, חרף המבקרים הלא מעטים בו, ורחובותיו מצוחצחים למשעי.
אנחנו נפרדים מדוד בתודה על סיור מאלף, מלמד ויוצא דופן, ומאחר שאנחנו מתקשים להיפרד מהכפר, אנחנו צועדים לכיוון המאפיה המקומית ומצטיידים בכל טוב: גבינה ייחודית, חלוז' חמים (מאפה צ'רקסי ממולא גבינה) וכנאפה מתוקה שהוכנה לנגד עינינו.
בדרך חזרה אנחנו עוצרים שוב ושוב בצידי הדרך, מרותקים למראה השדות הנפרשים מולנו תחת שמיים כחולים ומעוננים. הגשם שיורד מעת לעת לא פוגם ולו כהוא זה בשמחת היום הזה, נהפוך הוא. יום גשום, מעונן, סגרירי-במידה בסוף אפריל הוא מתנה לא צפויה ואושר לא קטן, בטח ובטח לחובבת חורף מושבעת כמוני.
ואיך מסיימים יום כזה, מלא בנקודות ציון שכל אחת מהן הצליחה, בדרך לא דרך, לעלות על קודמתה? ובכן, "בלה" בבית שערים היא המקום לעבד את קיתונות השמחה והיופי להם זכינו ביום הארוך הזה.
את המסעדה אני מכירה מִשָּׁנִים ארוכות של מגורים בעמק יזרעאל. כמה שמחתי לשוב ולהיווכח שלא איבדה אפילו גרם אחד מהדיוק האסתטי שלה. זכינו לארוחת טעימות מגוונת, שהציגה את מיטב התוצרים של חקלאות מקומית, טרייה, עשירה, מלאת טעמים: פוקצ'ה ביתית, סלט עלים, סביצ'ה אינטיאס בניחוח אוזו, ארטישוק על הפלנצ'ה. כל השמחה הזו לוותה במים צוננים וביין משובח מ"יקב טוליפ". וכשמעתירים עלינו כל טוב, אין סיבה לעצור. לשולחן המשיכו להגיע ניוקי ערמונים וכמהין, לינגוויני ופילה מוסר - ממנות הדגל של המקום, כולן עשויות לעילא.
בדיעבד, כמו תמיד, התברר שהשכמה טרם אור ראשון תמיד מוכיחה את עצמה. ככה סוגרים שבוע. ככה פותחים שבוע חדש, מסוחררים מיין משובח ומחוויות אינסוף.